מדור מאמרים

הלכות תערובת - סברות המהרש"ל והש"ך בדבר גוש מחלוקת הרמ"א והמהרש"ל כתב הרמ"א סימן קה' סעיף ג' לגבי דבר איסור - אבל אם כבר מונח בכלי שני ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו אינו אוסר "דכלי שני אינו אוסר". ובש"ך מביא את המהרש"ל בספרו יש"ש דמחדש דכל מה שכלי שני אינו מבשל, זה רק במים שמתערבבים, אמנם דבר גוש לעולם הוא ככלי ראשון. [מפשטות דבריו משמע דאף בכלי שלישי והלאה, אולם במשנ"ב סימן שיח' נראה שכן יש קולא בכלי שלישי לענין שבת, עי"ש.] סברת המהרש"ל ונראה בכוונת דבריו, שהדופן של כלי שני מקררת את המים [עי' תוס' שבת מ':] וכשכל המים מתערבים, הכל מגיע לדפנות ומתקרר, משא"כ בגוש שאינו מתערב, א"כ חלקו האמצעי אינו נוגע בדפנות ולא מתקרר על ידם ונשאר בחומו של כלי ראשון. הש"ך מצדד כמותו ודלא כהרמ"א בכמה מקומות שאינו סובר דין זה של דבר גוש. ובסוף...

דבר גוש בשבת דברי המגן אברהם כתב המג"א בסימן שי"ח ס"ק מ"ה דהא דאסור לטוח שמן ושום על צלי, זה לאו דוקא כנגד המדורה, אלא כל שהיד סולדת בו אפי' בכלי שני, אסור. דכיון דדבר גוש הוא יש בזה בישול. דעת הט"ז לכאו' כך היה נראה גם בדברי הט"ז שם שכתב שהוא הדין כשמעבירו מהאש כל זמן שהיד סולדת בו אסור לטוח עליו שום. כיון שנחשב עדיין כלי ראשון. ויש לדחות דדברי הט"ז איירי כשהגוש על שיפוד ולא הונח עדיין בכלי שני, דבזה נחשב עדיין כלי ראשון, אמנם כשהונח בכלי שני יתכן שאין מחמירים בדבר גוש. דכיון שנסמך על הכלי השני אינו מבשל יותר, דהכלי השני מקררו. וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סימן צ"ד ס"ק י"ד להקל כשיטת הרמ"א בדבר גוש. והחמיר רק בגוש בצירוף דוחקא דסכינא, אבל בלא דוחקא דסכינא אין בישול בגוש. וכך רואים בשעה"צ שכותב שכשזה בשיפוד הרי זה מבשל ע"פ המג"א...

ברכת "הרב את ריבנו" ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו. והדן את דיננו. והנוקם את נקמתנו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. והנפרע לנו מצרינו: ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע: ישנם כאן חמשה לשונות של "מלחמות ה'" כנגד צרינו ואויבי נפשנו. והנה יש לשאול על נוסח הברכה כמה שאלות (ע' בב''י במהדורות החדשות מה שפירש בה' לשונות אלו). א) הרב את ריבנו – הלשון "ריב" מסמל מריבה ומלחמה באופן שעדיין אין כל בירור עם מי הצדק, כמו "כי יריבון אנשים" שני בני אדם רבים זה עם זה, ואין כל דיין ושופט שיכריע עם מי הצדק (ע''פ מלבי''ם ישעיה א,יז, ו-י,ב), ולפי זה יהיה פירוש נוסח הברכה "הרב את ריבנו" שהקב''ה נכנס למריבה שלנו עוד לפני שנכנסים לדין ומשפט, והדבר קשה עד מאד וכי זה הוגן לצאת לריב קודם המשפט והמבחן עם מי הצדק והיושר? ב) הדן...

עירוי מכלי ראשון על כלי שני בשבת בבית יוסף סימן רנג ס"ד כתב בשם רבנו יונה שאסור לערות מים חמים הטמונים מערב שבת לתוך קדירה שהתבשיל שבתוכה מצטמק. משום שיש לחשוש שלפעמים האחד יד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו. ונמצאו מבשלין בשבת. ואע"פ שהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום בישול. עוד כתב בשם כל בו, שיש חשש שהם מגיסים ומערבים וקי"ל דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה שהיא מבושלת כל זמן שהיא על האש. ע"כ וכך פסק בש"ע ס"ד: יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים ונותנין אותן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק. הגה. ועיין לקמן סימן שיח. והמגן אברהם ס"ק לב כתב, שהרי קי"ל בסימן שיח סעיף טו שאם התבשיל לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ולכן גם כאן שרי. ועוד שהרי מעשים שבכל יום שנותנים לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר...

הטעם בדין זה | ביאור חקירת הגרא"ו בכח דהגדה ראשונה מול השנייה | הנתבאר עפי"ז בנידון דהוסיף על דיבורו הראשון | בסוגיא דחזרה במס' ב"מ ביאור הריטב"א בדין דכיון שהגיד וקושי בדברי הרמב"ם ע"פ הנ"ל: בסוגיא בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כללא דדינא הוא דכל עד לאחר שהעיד בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו. ובביאור דין זה כתב הריטב"א. (כתובות דף י"ז ע"ב ד"ה אמר להו. בסו"ד) דהטעם שא"א לחזור מהגדתו זה הוא משום דכתיב "ע"פ שנים עדים יקום דבר", והנה אם יחזור בו העד, שוב לא יכול לקום דבר מעדותו דבכל פעם שירצה למנוע מב"ד לפסוק יוסיף או יחסר כרצונו. וא"כ נמצא דב"ד אינם יכולים לפסוק דין כיון דבכל רגע ורגע משנה העד את עדותו ולעולם לא יבאו לחלק של פסק הדין ועי"ז נמצא דהדין דע"פ שנים עדים יקום דבר אינו מתקיים. והנה ע"פ ביאור זה נמצא, דכל אופן שבאמירתו בב"ד...

ביאור הריטב"א דהוי פסול דמפ"כ ממש | מח' ר"ה ור"י ע"פ דעת הריטב"א: דברי רש"י בסוגיא וקושי בדבריו בסוגיא (כתובות דף כ ע"א) ביאר רש"י דהא דכותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים, מיירי שיכול אדם לכתוב עדותו על פיסת קלף, כדי שבשעה שיצטרכו לעדותו יוכל להיעזר בקלף, ונקרא בלשון הראשונים כותב אדם עדותו בפנקס.[א] ונח' בגמ', עד כמה יכול העד להיעזר בפנקס, דר' הונא סבר דצריך שהעד יזכור את עדותו מעליו, וביאר רש"י בזה , דצריך שיזכור קצת מעדותו מעליו, אבל שאר פרטי העדות יכול להיעזר בפנקס. ור' יוחנן סבר, דאי"צ שיזכור מעצמו, וביאר רש"י דמעצמו אי"צ שיזכור אבל לאחר שהביט בפנקס צריך להזכר משאר הפרטים, ומובן מדבריו דאם נזכר רק מעיקר העדות ומשלים את שאר הפרטים ע"י הקלף, לא מהני אלא צריך להזכר מכל פרטי העדות. ובטעמא דר' הונא ור' יוחנן, ביאר...

חובת קריאת שמע היא דאורייתא כמו שכתוב (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך", ודרשו חז"ל שחייב אדם לקרוא קריאת שמע פעמים ביום, אחד בשעת שכיבה ואחד בשעת קימה. בגמרא (ברכות דף כא.) נחלקו אמוראים בדין קר"ש באופן שהיה לו ספק אם קרא שמע או לא קרא, ר' יהודה [בשם שמואל[1]] ס"ל שאם הוא מסתפק האם קרא שמע אינו חוזר וקורא, ואם הוא מסתפק האם הוא קרא אמת ויציב הוא חוזר וקורא, וטעם הדברים הוא משום שקר"ש הוא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ואמת ויציב מה"ת, וספיקא דאורייתא לחומרא. וטעם הדבר שאמת ויציב הוא מה"ת משום שמוזכר בו יציאת מצרים והזכרת יציאת מצרים הוא מצוות עשה. רב יוסף מקשה על דבריו שהכריע שקר"ש היא מדרבנן הלוא כתוב "בשכבך ובקומך" ומשמע שהוא מצווה מה"ת, אביי מיישב דעת רב יהודה שהפסוק "בשכבך ובקומך" אינו באה ללמד על חובת קר"ש...

האם קראו פרשת שקלים בזמן המקדש דברי הבנין שלמה בבנין שלמה בסימן נ"ד מאריך לבאר בתחילת דבריו שבזמן הבית קראו בתורה בפרשת שקלים, וקריאה זו היתה בגדר משמיעין על השקלים. חוץ מאותה קריאה היתה גם הכרזה של ב"ד כמו שכתוב באחד באדר משמיעין על השקלים, והכרזה זו היתה תמיד באחד באדר בין בשבת ובין בחול, עי"ש. ולאחר החורבן הקריאה רק בתורת זיכרון לשקלים של פעם. ועוד יש ענין שע"י הקריאה מקיימים ונשלמה פרים שפתינו, שכאילו מביאים את השקלים בעצמם. נפקא מינה בחיוב קטן ומביא הבנין שלמה נפ"מ האם קטן שיהיה גדול בניסן מחוייב בקריאה זו או לא. דבזמן חז"ל לא היה מחוייב בקריאה זו, כיון שאינו בר חיובא, ואילו בזמנינו שיש ענין כאילו הביא השקלים בעצמם, הרי בניסן יהיה בר חיובא ולכן חייב בקריאה בעודו קטן דעל ידה כאילו מביא השקלים בגדלותו. [דבריו הם חידוש עצום...