גמרא ביומא [ד' ע"ב].: "מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לך אמור. שנאמר: וידבר. מאהל מועד לאמר". וכתב על כך המאירי: "וממה שנאמר שם לאמר — כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם. למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אע"פ שלא מסרה לו בסוד — שהוא בבל יאמר, אא"כ אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור. והוא ענין אומרו: 'נאמן רוח מכסה דבר', כלומר דבר — אע"פ שאינו סוד. 'והולך רכיל מגלה סוד' — אע"פ שנאמר לו בסוד". . והובאו הדברים ע"י המג"א [סי' קנ"ו]. ב. גדר יותר חמור לדברים שהוגדרו ע"י המספר כסוד — דברים שברצונו שלא ישמעו לאחרים. כתב רבינו יונה [שערי תשובה ש"ד סי' רכ"ה].: ."וחייב אדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר. אע"פ שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגילוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר [משלי ט"ו כ"ב].: הפר מחשבות באין סוד. והשנית — כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות, והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד. ואמר שלמה עליו השלום [שם כ' י"ט].: גולה סוד הולך רכיל, רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אע"פ שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו, תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות (סי' קע"ב: ליצנים, שקרים, חנפים, מספרי לה"ר), אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרם. עוד אמר [שם י"א י"ג].: הולך רכיל מגלה סוד, רצונו לומר אל תפקיד סודך למי שהולך רכיל, כי אחרי אשר איננו שומר שפתיו מן הרכילות, אל תבטח עליו בהסתר סודך, אע"פ שמסרת דבריך בידו דרך סוד והסתר". ועפ"י דבריו פסק החפץ חיים [הל' רכילות כלל ח' סעיף ה'].: "וחייב אדם להסתיר סוד אשר יגלה לו חברו דרך סתר, אע"פ שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסיבה להפר מחשבתו. גם בזה הוא יוצא מדרך הצניעות והוא מעביר על דעת בעל הסוד". ובבאר מים חיים הוסיף מסנהדרין [דף ל"א "דין גליא רזיא"]., ומוסיף: "ודבר זה הוא חמור הרבה יותר מסתם אבק לה"ר ורכילות." העולה מן הדברים איסור עצמי של גילוי סוד, ואע"פ שאין בו לה"ר וכד'.
