נראה כי עליתי על שורש הבעיה.
מצטט מהמילון: עוּבְדָּה: מה שנכון וקיים במציאות; ממשות; אמת.
מקווה כי שורש הבעיה אינו עמוק יותר.
ועתה יבוא הקהל הקדוש וישפוט מה קשר יש בין הטענות שנכתבו כאן - לצורך הדוגמה - אותם 'תקפתי', לבין הגדרת המונח 'עובדה' במילון.
האמת פשוטה: יש לי רגישות גבוהה לדעות בלתי מבוססות המוצגות כאמת אבסולוטית. כשאלו נושאים אותם חקרתי היטב אני לא מהסס ומעמיד דברים על דיוקם.
יצפה מר, בשאר הדברים אותם כתבתי בפורום, ולדוגמה: 'חמדת ימים והשבתאות', 'איסור הקריאה בספר בן סירא', 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד' ועוד.
בכל הנושאים הנ"ל תגובתי מתונה ואובייקטיבית.
הסיבה לכך היא פשוטה: בנושאים הנ"ל ברור לכל בר בי רב, שאין להביע דיעה במקרה של אי ידיעה.
משום מה בנושאים רגישים יותר, בפרט פוליטיים/גדולי ישראל - מרגיש כל אחד שחייב הוא להביע דעה וכמה שיותר קיצונית וכעובדה מוגמרת.
נזכרה פה מקודם טענה המדמה כביכול את הענין הנ"ל ח"ו לחטא העגל. ועולה התמיהה: אין גבולות?!
היוכל מישהו כאן להזכיר גדול ישראל אחד בדור הקודם שהגיע לקרסוליו בידיעת התורה?!
בהירות נפלאה בבבלי, ירושלמי, טור, שו"ע, מדרשים, זוהר, קבלה, שו"תים ועוד רבבות ספרים?!
עם כל הכבוד גדול להיותו של מר חבר ב'פורם תורני חשוב' כמו זה. אתמהה! מנין העזה להביע דעה בנושאים אלו?
אם יגרום הנ"ל להרהר מחדש על הענין - והיה זה שכרי.
אני פורש מהדיון.
