מדור מאמרים

זירוז לידה יש שאלה ששכיחה מאוד, והיא "זירוז לידה", לפעמים יש אנשים שההריון שלהם נסחב אחרי שבוע ה40, וקשה להם מאוד במצב הזה, הם לא שורדים ורוצים כבר ללדת, ויש שאלה האם אפשר לעשות זירוז לידה. ולמעשה נראה שיש עירבוב בין הלכה להשקפה ולרגשות ויש בזה בלבול גדול, וחשבתי לכתוב מה שנראה לענ"ד. מקור הלכתי הדבר הראשון צריך לדון ע"פ ההלכה מה הדין בזה. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן עד) כתב חידוש נפלא, שכיון שלידה יש בזה סכנה ע"כ אסור לאשה להכניס את עצמה בידים לסכנה, וע"כ אין להקדים לידה, וכך כותב: "ואם איכא מציאות כאשר שמע כתר"ה שאף ללידה דרך רחם קובעין יום מסוים אצל הרופא לעשות תחבולות שתלד את הולד אף שאינם ע"י ניתוחים אלא בלקיחת סמנים נמי יש לאסור אם אינו באופן שמקשה לילד דיש להאשה סכנה, אף שליכא הטעמים שכתבתי, שהרי אינו עושה חבורה...

לא ימוש – עד שלא יעלה לו הגמ' בברכות (ל"ה:) מצטטת את שיטת ר' שמעון בר יוחאי, הסובר שעל כל אדם לקיים את הפסוק 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' כמשמעו - לעסוק בתורה ביום ובלילה, ללא שום הפסק. לשאלת השואל - פרנסה מנלן? מבטיח לו רשב"י, אם כך יעשה, יזכה ויעשה מלאכתו על ידי אחרים. מסיימת שם הגמ' בלשון זה: "הרבה עשו כר' ישמעאל (- הסובר שעל האדם להפסיק לצורך ההכרחי), ועלתה בידם. כר' שמעון בן יוחאי, ולא עלתה בידם". זאת אומרת, 'כאן' דורש רשב"י מכל אחד ואחד, לשאוף ולהגיע למדריגה שאפילו הגמ' סוברת שהיא מחוץ לדרך הטבע, לא למוש מתוך התורה יומם ולילה – פשוטו כמשמעו. למה מכל אחד ואחד? כי פשטות הפסוק נאמר לכל אחד מישראל, ומכאן למד רשב"י את שיטתו ושאיפתו. והנה, בעוד כמה מסכתות, שיטה אחרת הייתה בפיו של אותו רשב"י – ומהי? לא ימוש – בקריאת שמע שחרית...

המקור הראשון לציון יום ל"ג בעומר כיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא אצל ר' חיים ויטאל בספר פרי עץ חיים פרק ז', וז"ל: ובהמשך שם מביא שהאר"י היה עולה לשלושה ימים למירון והיה מגלח אז את הילדים. וביום שמת רבי שמעון כתוב באדרא זוטא שיצאה בת קול ואמרה "עולו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון יבא שלום ינוחו על משכבותם". ומזה נשתרש של"ג בעומר הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. והנה ר' חיים ויטאל כותב שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא. וזה תמוה מאד, כי זה סותר את הגמ' שהבאנו במאמר הראשון, שכתוב מפורש שרבי שמעון הוא אחד מחמש רבותינו בדרום שסמכם רבי עקיבא לאחר שמתו כל תלמידיו. וז"ל הגמ': וא"כ לא יתכן שרבי שמעון נפטר ביחד עם כל תלמידי רבי עקיבא. והחיד"א כבר עמד על קושיא זו, וז"ל בספר שיורי ברכה סימן תצ"ג...

ביום ל"ג בעומר יש ב' עניינים. שהוא יום שמחה בשונה משאר ימי הספירה – ולכל הפחות בשונה משאר ימי הספירה עד אליו. שהוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. בשני המאמרים שלפנינו נרד למקורם של ב' עניינים אלו. וזה החלי בע"ה. בגמ' יבמות דף ס"ב: כתוב: ואם כן בכל ימי הספירה יש לנהוג מנהג אבלות. אמנם המאירי ביבמות שם מביא שקבלה בידיו מהגאונים שביום ל"ג לעומר פסקו מלמות, וז"ל: ובספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין סימן ל"ו) כתב בשם הרז"ה מקור אחר להא שפסקו מלמות בל"ג, וז"ל: היינו שהרז"ה מצא גירסא שמה שכתוב בגמרא שמתו עד העצרת הוא רק עד 'פרוס העצרת', ופרוסה היינו חצי מל' יום קודם החג, וא"כ מתו רק עד ל"ג בעומר. אמנם זה תמוה, שלפי החשבון ט"ו ימים קודם החג אינו י"ח אייר אלא כ' אייר. ועוד לפי זה – אפילו אם נאמר של"ג הוא אכן ט"ו ימים קודם שבועות...

צידי רה"ר בקנין דמעכשיו א. כתובות פו: בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים מהו, הנה לכאו' נסתפק אי צידי רה"ר כרה"ר דמו אי כסימטא, אמנם בתוס' (ד"ה האומר) מבואר לא כן דהקשו התוס' מאי פשיט מרב ושמואל כיון דהתם לא איירי במעכשיו, ואם נאמר שכוונת רמי בר חמא להסתפק אם כרה"ר דמו א"כ לא קשה מידי דמ"מ בדברי רב ושמואל מוכח שפיר דכרה"ר דמו. והיה מקום לומר דפשיטא ליה דכרה"ר דמי אלא דנסתפק אי בעי' מקום הראוי לקנין אי לאו דהא איירי הכא במעכשיו ולאחר ל', וביאור הדבר דהנה מבואר לעיל (פב.) שיטת ר' יוחנן דהמקנה לאחר ל' בלא מעכשיו ולא היתה ברשותו בסוף ל' לא קנה דכלתה קנינו אבל במעכשיו אפי' עומדת באגם קנה, וגדר הקנין דמעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן הוא דמתחיל הקנין מעכשיו ולא נגמר עד לאחר ל'...

העבודה למלך כרצונו של מלך מאמר לפרשת 'אחרי' בפרשת אחרי מות בני אהרן אנו קוראים על קרבת אלוקים ללא רשות, והעונש הנורא שבא בעקבותיו לבני אהרן אשר בקרבתם לפני ה' וימותו, הפירושים השונים שהעניקו חכמינו בדרשתם לסיבת הסירוב לקירבה שלהם הנועזת שהפכה להקרבה עצמית, מלמדים אותנו את הדרך להתקרב נכון. כלומר, גם אם השאיפה היא טובה, הדרך לבצע את המהלך שלה טעון בירור האם אנו עושים זאת לפי הרצון של מי שאנו רוצים להתקרב אליו. תורה שלימה היא לנו, לכל אחד ואחת בכל דור, כי אין לנו יכולת לנכס לעצמנו עבודת ה', שלא ברורה בה ההזמנה האלוקית לעשות זאת, וגם כשעושים את הטוב, צריך לברוח מן האגו המחליט לבד שהוא מוכן להתקרב אל הבורא אך לא לוותר על הרתיעה האנושית מהכנעה מוחלטת אל כל דבריו, יתברך שמו. תנועה זו, של חוצפה כלפי שמיא, לעשות את הטוב בעיניו יותר טוב ממה...

זיקה אחר מיתה א. גמ' הו"א מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה, וילה"ס דכוונת הגמ' אם כוונתה לומר דבאמת לא פקע הזיקה והיא קיימת גם אחר מיתה או דהזיקה ודאי פקעה דהא אינה קיימת אלא דאיסור קרובות נשאר וכמו בכל אשה דאיסור קרובותיה נשאר גם אחר שפקעה האישות בגט או במיתה [ואף דמבואר להדיא בגמ' דאחר חליצה או ייבום כיון דאין הזיקה קיימת הותרו קרובותיה משא"כ בכל אשה, היינו משום דבכל אישות בכוחה לאסור לעולם דאינה עומדת ליפקע, אלא דפעמים נפקעת ע"י דבר צדדי כמיתה או גירושין וע"כ האיסור נשאר, אמנם הזיקה הרי יסודה ותכליתה הוא ליפקע ע"י ייבום או חליצה וע"כ אין בכוחה לאסור אלא עד הייבום או החליצה, וזהו ג"כ החילוק בזיקה גופה בין יבו"ח למיתה, דמיתה דהיא הפקעה צדדית אינה מתרת את איסורי הזיקה שהיה בכוח הזיקה לאסור עד היבו"ח והרי לא ייבם...

איתא בגמ' בסוגיין גבי חיוב בור דתולדה דבור היא אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו. והביאה הגמ' בדין זה מחלוקת של רב ושמואל, דלרב ה"מ היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא ומשורו למדנו, וחייב גם על אדם וכלים כמו כל ממון המזיק, ולשמואל גם היכא דלא אפקרינהו הוי בור, ואני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. ויש להבין שורש המחלוקת בזה, ומאי שנא שזה ממונו הרי בפסוק כתוב בסתמא ומנלן לחלק, וברש"י לקמן דף כ"ח ע"ב כתב דרב ס"ל "שהפקיר רשותו ובורו זהו בור האמור בתורה" והיינו שכל חיוביה דבור הוא בהפקר וע"ז דיבר הכתוב, אבל אם לא הפקיר אז משורו למדנו. ושמואל ס"ל שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא, וגם על ממונו התורה דיברה בפרשת בור ופטרה אדם וכלים. ומבואר שנחלקו על מה מדובר בפרשת בור. ולכאו' בנידון זה כבר נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא...