סיפורים סיפורים על שבת קודש

[נחמן זייתוני]

הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א על הזהירות בכבוד השבת

פעם מרן רה"י (הגראי"ל שטיינמן) זיע"א אמר לי איך תיתכן מציאות של חילול שבת בלי לעבור שום סעיף שכתוב בשולחן ערוך ובמשנה ברורה בהלכות שבת.

אמר הרה"י, אחד כזה ששבת אצלו זה רק לישון ולאכול גרעינים ולקרוא עיתונים – אין לך חילול שבת גדול מזה! זה קדושת השבת?!… שבת באה, הבת זוג באה אלינו, תתייחס אליה! אתה קורה לה 'בואי כלה, בואי כלה', והיא באה אליך – ואין לך זמן אליה?!…

שבת – קודם כל מכינים אותה, מרן רה"י זיע"א כבר אמר שחצי שעה קודם כבר פורשים ממלאכה, אח"כ שרים בשולחן שבת… אומרים דברי תורה… לומדים… שבת היא קודש קודשים! ויש תביעה עלינו.

הערוך לנר אומר לנו שהשבת תובעת, כל אחד יעשה חשבון נפש עם עצמו ואת הבדק בית שלו… דבר כ"כ פשוט. כשהיו מדבירם עם מרן רה"י זיע"א על גזירות, הוא תמיד היה מעורר על השבת, כי שבת היא מקור הברכה… ועורר על חשיבות הלימוד בימי שישי ושבת.

פעם הייתי אצל מרן רה"י בבית ובא אליו יהודי עם סיפור נורא… הוא משקיע המון כספים שהוא קיבל מיהודים דתיים בשדות כותנה באפריקה, היו לו שדות כותנה ששוות מיליונים!!! והוא היה אמור להרוויח ע"ז בלי סוף, אבל בבת אחת הגיע ארבה ותוך דקות ספורות כילה הכל ולא נשאר כלום! הוא הפסיד, כל המשקיעים אצלו הפסידו, ואותו יהודי לא מצא את נפשו מרוב צער.

שאל אותו הראש ישיבה דבר אחד, מה עם שבת?… אמר לו היהודי, אנחנו בוודאי שומרים שבת, ואף התריתי בכל העובדים שישמרו שבת ולא יעשו שום דבר בשבת. היה רק מנהל עבודה אחד שצפצף עלי והזמין את הקונים הפוטנציאלים בשבת, זה היה הזמן הכי נח בשבילם, ומיד אחרי זה הגיע הארבה. אמר הרה"י – זה התשובה, "כי היא מקור הברכה", צריך לפייס את השבת.

בואו, זו עבודה פשוטה וקלה, עלינו לפייס את השבת.

 

[נחמן זייתוני]

בילדותי -מספר הרב שכטר - זכיתי לשמוע את שיעורו של מרן ה"חזון איש" זי"ע מידי ליל שבת בביתו. לאחר השיעור היינו יוצאים יחד עם ה"חזון איש" לטייל ברחוב המכונה כיום רחוב חזון איש. כשהיינו רואים מרחוק פנסי מכונית, ה"חזון איש" היה מסתובב כדי לא לראות חילול שבת. תוך כדי כך הוא היה מפטיר: "מסתמא זה לא יהודי,יהודי אינו מחלל שבת!".

 

[נחמן זייתוני]

מעשה בבחור מבוגר- זקן 'מופלג' מתושבי ארה"ב שהפליג ללמוד באחת הישיבות הקדושות בארץ הקודש. פעם אחת בשובו מחו"ל לארה"ק נמלך בדעתו לעבור דרך לאנדאן הבירה ושם יפקוד ביום שישי את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע ויעתיר בדבר ישועה ורחמים שכבר יבוא עתו וזמנו לבנות את ביתו בישראל (כנודע אשר הבטיח הרה"ק שמי שיעלה על קברו ביום ו' ויקבל עליו קבלה – תבוא בוודא תבוא ישועתו- אך בתנאי חמור שעליו לקיים קבלתו בכל תוקף), וכך עשה, השתטח על הציון הקדוש ובאותה שעה קיבל על עצמו להוסיף 'תוספת שבת'עוד חצי שעה על זמן הדלקת הנרות.

משם מיהר לדרכו לארה"ק, ואכן, עוד באותו יום שישי כבר נחו רגליו על אדמת קודש בהגיעו בשלום למחוז חפצו, מיד סידר את חפציו ומטלטליו אשר הביא עמו שהרי מהיום עליו להקדים לקבל שבת… בהגיע הזמן שקיבל על עצמו להוסיף על השבת נטל את ה'בעקיטשע' שלו מתוך החבילה והנה כולה נצבעה בצבע לבן ממשחת שיניים ששכנה לצידה בין החפצים, עד שבזיון נורא היא גורמת ללובש אותה, אבל, הרי אצלו כבר 'שבת…' ובגבורה התגבר בגבורה לשמור על קבלתו ולא ניקה את הבגד כלל, מכיוון שלא היה יכול להלך בו על כן 'לבש שחורים' שנהפכו ללבנים והלך למקום שאין מכירים אותו… בבית הכנסת שב'מושב' זקנים הסמוך. וכמעשהו בלילה כך גם בצפרא דשבתא וכן במנחה, בצאת השבת שאלו אחד הזקנים השוכנים שם לפשר הבגד המלוכלך שעליו וסיפר לו כל אשר קרהו… תשובתו ותמימותו מצאה חן בעיני הזקן שהלך מיד לפעול בעדו, וביום השלישי הבעל"ט בא הבחור הלז בקשרי שידוכין ונעשה נכדו של אותו זקן.

 

[נחמן זייתוני]

כתב בספר 'רחמי האב' (ערך שבת) וז"ל. וצריך ליזהר מאד להיות מ'שומרי' שבת, פירוש שצריך להמתין על השבת לא שיהא השבת ממתין עליו (כשהוא מאחר לקראתה) וזריזין מקדימין, וביותר צריך לזרז בעלי החנויות לסגור החנות מבעוד יום, כי סמוך לשבת הבע"ד מתגבר ומביא להם קונים, והרבה באים לקנות צרכי מצוה נרות לכבוד שבת, אל תאבו ולא תשמעו להם, כי הם שלוחי ה'בעל דבר'.

ושמעתי מעשה נפלא מהגביר ר' איסרל שהי' לו חנות גדול ויקר בכל מיני משי והי' מנהגו כאשר הגיע חצי היום בע"ש מיד סגר החנות. פ"א נתקנא בו הס"מ ובא לנסותו והתלבש בדמות שר גדול ולקח הרבה סחורות יקרים ועשה השוואה על כל א', ועדיין לא מדד כמה אמות יש בכל אחד, ובתוך כך הגיע חצי היום והלך הגביר לסגור החנות כמנהגו והשר התחנן לו שיתן לו הסחורה ולא רצה, והפסיד מעות הרבה וכבדוהו מן השמים עבור זה בבן קדוש רבינו הרמ"א מאורן של ישראל, עכ"ל.

 

[נחמן זייתוני]

על רבי עמרם בלוי זצ"ל יש הרבה עובדות איך הפקיר את עצמו כפשוטו לכבוד התורה ולכבוד שם שמים. על הרבה ענינים שבקדושה הוא מסר נפש. אם בענין הבריכה שהיתה כאן בירושלים, ואם בעניני שבת, וכנודע שלקחו אותו אז לבית הסהר והחזון איש בא לבקר אותו שם. מספרים מעשה שהיה, שפעם אחת עבר מעט זמן לפני שיצאה השבת ליד אותו בית פעור, בית תיאטרון שהיה שם, ולהפתעתו ראה שכבר מוכרים שם כרטיסים.

כשהוא ראה את זה, לבו בער בקרבו. כאן בירושלים, פלטין של מלך, יעשו מעשה תועבה שכזה, של חילול שם שמים בפרהסיא?! מה עשה רבי עמרם בלוי? – נעמד גם הוא בתור. יחד עם כל אלו הפוחזים שעמדו שם לקנות כרטיס, נעמד גם רבי עמרם, עם מלבושי השבת שלו, השטריימל שעל ראשו והדרת הפנים שבפניו. אט אט התקדם התור, עד שהגיע התור שלו. כשהגיע התור שלו, הכניס את הראש שלו אל תוך הקופה ואמר: 'כאן לא ימכרו כרטיסים בשבת. אני לא אוציא את ראשי מכאן עד שתצא השבת, בעוד כמחצית השעה'.

אותם ארחי פרחי לא ציפו להפתעה כזו. אמרו לו, 'אדוני, תוציא מכאן את הראש שלך ותסתלק מכאן לאלתר, ואל תפריע לנו למכור כרטיסים'. רבי עמרם התעקש ואמר, 'אני לא אתן לכם לחלל שבת, ולא זז מכאן, תעשו מה שתעשו'. כיון שראו שמתעקש, התחילו מכים אותו. זה מושך בפאותיו, זה מורט בזקנו, והוא עומד כל הזמן הזה ומחייך, ושוב ושוב אומר להם, 'תכו מה שתכו ותעשו מה שתעשו – אני את הראש שלי לא אוציא מכאן עד צאת השבת'. הם מכים מכה אחר מכה, ורואים שהוא לא מתייאש. כיון שראו כך, אמרו לו, 'כבוד הרב – ניצחת. אנחנו נעצור את מכירת הכרטיסים עד צאת השבת'.

ללמדך, שאל יאמר אדם 'מה אני יכול לעשות'. רבי עמרם אמנם קיבל מכות, אבל 'השיב את חמתי מהשחית', הוא הסיר את חרון אף ה' על חילול שם שמים. ומדוע עשה את כל זה? – כי הפריע לו חילול ה' ובער בו כבוד שמים. וכל מי שפועל כדבר הזה, הרי הוא מתלמידיו של פנחס.

וכמו שאמרנו, אל לו לאדם לומר 'מי אני ומה אני, אני אדם קטן'. אין דבר כזה, וכל אדם יכול לפעול אם רק ישנס מתנים ויעשה מה שביכלתו. למשל, לארגן שיעור תורה. אדם אומר, 'אני אארגן שיעור? איך אני קשור לזה?! אני לא יכול'. אבל באמת אתה יכול. תביא בן תורה אליך לבית שימסור שיעור, ובתחילה אמנם יהיו בשיעור רק שנים, אתה והרב, אבל בהמשך מובטח לך שכבר לא יהיה מקום בבית. הדבר יתפרסם וחבר יביא חבר, וכבוד שמים יתרבה לאין שיעור. וכי אנחנו יכולים לשער ולתאר מה מעלתו של מי שמכנס שיעור תורה רק בשביל שיתרבה כבוד שמים?! וכך רואים בחוש הרבה שיעורים והרבה הרבצת תורה, שהתחילו מדברים קטנים.

המקנא לשם שמים דואג וחרד שתהיה עבודתו של הקב"ה נעשית. כל אחד ואחד יכול לפעול לפי כשרונותיו ויכולותיו שחנן אותו בורא עולם, למען כבוד שמים. יש אחד שיש לו קשרים ויכול לעזור לאנשים, לדבר עם פלוני ועם אלמוני שיסייעו לחברו וכדומה, והרי זה ריבוי כבוד שמים. יש אחד שהקב"ה חנן אותו בהרבה כסף, והוא יכול לפעול עם זה הרבה הרבה כבוד שמים. הוא יכול לארגן מכח הכסף הזה שיעור תורה, לבנות מקווה ולדאוג לטהרת המשפחה, לייסד גמחי"ם, ועוד. רק העיקר הוא שיהיה אכפת לאדם מכבוד שמים, ולא יגיד 'מה אני ומי אני, וכי אני פנחס?! אולי אני בלק, אבל לא פנחס'… אתה יכול להיות מהמחנה של פנחס, לקנא לכבוד ה' ולהרבות כבוד שמים.

(הגאון רבי יעקב חיים סופר ר"י כף החיים – מגיד דבריו ליעקב)

 

[נחמן זייתוני]

שבעה טעמי שבת בלחם יבש

פעם אחת ביקשו התלמידים של הבעל שם-טוב שיראה להם איש צדיק באמת. הסכים הבעל שם טוב ואמר לתלמידיו:
“טוב, אראה לכם את מי שאתם מבקשים לראות, בתנאי שתתבוננו בו בשתיקה גמורה”.
הלכו לבית הכנסת בליל שבת. הראה להם הבעל שם-טוב יהודי עני ואביון, שבגדיו בלים, עומד ומתפלל ופניו שמחות. גמר היהודי את תפילתו, יצא והלך לביתו. הלכו הבעל שם-טוב ותלמידיו אחרי היהודי בשתיקה. נכנס היהודי לבית קטן ודל, והם התבוננו מבעד לחלונו.

כשנכנס היהודי לביתו קרא בצהלה: “שבת שלום, רעיתי, יונתי! ” ענתה האישה כנגדו: ”שבת שלום לך, בעלי מחמד לבי !”
”תני לי יונתי את היין לקידוש! ” הראתה לו האישה שתי ככרות לחם יבשות, שהיו מונחות על השולחן, מתחת למפית צחורה כשלג:
”אין לנו יין לקידוש בעלי היקר, קדש נא על הלחם…” קידש היהודי על הלחם ואמר בפנים שוחקות: ”ועכשיו יונתי, הגישי נא לשולחן את הדגים…”
הביאה האישה קערת שעועית. נתנה מן השעועית בצלחת בעלה ובצלחת שלה. ישבו בני הזוג ואכלו, זימרו זמירות ופניהם מבריקות מתענוג.

”ועכשיו יונתי, הביאי נא לשולחן מרק צח ושקדים טעימים יצופו בתוכו! ” נתנה לו האישה עוד קצת מן השעועית ולקחה גם לה. ישבו ואכלו ופניהם
זורחות מנחת. והיו זמירות השבת שלהם ממלאות את הבית הדל , פורחות ויוצאות מן החלונות החוצה ועולות לשמיים.

“ברוך השם” אמר היהודי, ”שאין חסר לנו דבר: יין ודגים ומרק צח עם שקדים…” נתנה לו האישה עוד שעועית בצלחתו ולקחה גם לה והיו השניים יושבים וסועדים את ליבם, כאילו היו להם בשר רך וטעים ושאר מיני מטעמים ופניהם הולכות ומבהיקות יותר ויותר…

לאחר ששבעו מכל המאכלים יצאו השניים במחול ושרו זה כנגד זו: ”אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…”
כשראו אותם תלמידי הבעל שם-טוב, פרצו בבכי ואמרו לרבם: “תודה לך, רבנו, שהראת לנו אנשים עניים אלה המסתפקים במועט ושמחים בחלקם, ההופכים לחם ליין ושעועית למעדני שבת. וקול תפלתם וזמרתם מלוא כל הארץ.”

 

[נחמן זייתוני]

פרה שומרת שבת
מעשה בחסיד עני שהייתה לו פרה אחת לחרוש בה. לאחר זמן לא נשאר לחסיד כסף ומכר פרתו ללא יהודי. חרש בה הקונה ששת ימי החול. בשבת הוציא את הפרה לחרוש. רבצה הפרה במקומה ולא רצתה לעבוד. היה האיש מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. ראה האיש כך, הלך אל אותו חסיד ואמר לו: “בוא וקח את פרתך, ששה ימים עבדתי בה וביום השבת הוצאתי אותה החוצה – ורבצה הפרה במקומה ולא רצתה לעשות שום עבודה בעולם, וכמה שאני מכה אותה לא זזה ממקומה.” הבין אותה החסיד מפני מה אינה עובדת: שהייתה רגילה לנוח בשבת. אמר החסיד לקונה: ”בוא ואקים אותה ואעשה שתחרוש”. כשהגיע החסיד לשדה , לחש באוזנה של הפרה: “אי פרה, פרה! כשהיית אצלי, היית נחה בשבת; עכשיו שהייתי מוכרח למכור אותך לאיש זה, בבקשה ממך, קומי ועשי רצון אדונך. “מיד קמה הפרה ורצתה לעבוד. אמר הקונה לחסיד: “לא אתן לך ללכת עד שתאמר לי מה עשית לה ומה אמרת לה באזנה. אולי כישפת אותה?” סיפר לו החסיד מה אמר לפרה. שמע הקונה ואמר בליבו: “אם פרה זו, שאינה יודעת לדבר ואין לה שכל, יודעת לשמוע בקול אדונה, מה אני שיש לי דעת ובינה – לא אכיר את חוקי אדוני? “מיד הלך והתגייר ולמד תורה, ונקרא שמו בעברית רבי יוחנן בן תורתה.

 

[נחמן זייתוני]

השבת ששמרה על רוזה

נערה צעירה עמדה ליד אביה על המזח הנמל הפולני, לרגליה מזוודה גדולה, מוכנה להפלגה באוניית קיטור. מתוך המשפחה ברוכבת הילדים, נבחרה דוקא רוזה בת השתים עשרה להישלח לאמריקה, ארץ הזהב. החיים בפולין היו קשים, והרעב היה אורח קבוע בבית. משפחתה חסכה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לקנות כרטיס בכיוון אחד לארה"ב. ורוזה, הצעירה מבין הילדים היתה ברת המזל שנבחרה לנסוע.

אביה הרים את המזוודה ופסע בשקט, כששולי מעילו מתנפנפים ברוח. רוזה יכלה לראות כמה התאמץ לשלוט ברגשותיו. הקמטים שבפניו, העצבות היוקדת בעיניו החכמות גילו את הסבל שהיה מנת חלקו.

האב פלט אנחה והניח את המזוודה על הסיפון. הוא הרכין את ראשו אל פניה התמימות של רוזה, והביט הייש אל עיניה. הוא רצה לצעוק, למחות על אכזריות הגורל. כמה רצה לחטוף את בתו חזרה הביתה, להחזיק אותה כפי שהיה מחזיק אותה כשהייתה תינוקת. במקום זה הוא הניח יד רועדת על לחיה.

"רוזה ילדתי, זכרי: ה' נמצא איתך היכן שתהיי. זכרי את חוקיו ומצוותיו ושמרי עליהם היטב. לעולם אל תשכחי, שיותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם. אולי זה יהיה קשה בארץ החדשה, אך אל תשכחי מי את ומהיכן באת. שמרי את השבת – בכל מחיר שבעולם".

"אבא! אבא!"

רוזה קברה פניה במעילו המחוספס של אביה, זרועותיה הצנומות כרוכות חזק סביב צווארו כאילו רצתה להיאחז בכל מה שהיה מוכר וטוב. אביה נאנח שוב, כתפיו התכופפו לעבר בתו כשדמעותיו מתערבבות בדמעותיה שלה. שריקת האניה סימנה את הפרידה. האבא רכן שוב וחיבק את בתו חזק עד שכמעט נעתקה ממנה נשמתה, הסתובב ופסע לאורך כבש האניה. הא נראה כפוף ומובס על ידי קשיי החיים. כשהחלה האניה להתרחק מחיי העיירה בפולין, נשבה רוח ים רעננה על הנוסעים המתכוננים להתחיל חיים חדשים.

עבור רוזה הנסיעה היתה מלאה בספיקות. האם הקרובים שלה אכן יקבלו אותה בפנים יפות, או שהיא תהיה לבדה בארץ החדשה? כמה מפחידה היתה המחשבה על חיים חדשים ללא קרוביה האהובים!

כשהתקרבה האניה לחופי ניו-יורק, עמדו הנוסעים בסיפון, צועקים ומוחאים כפיים כשראו את היבשת החדשה. רוזה עמדה בצד, ביישנית ולא בטוחה. האם הארץ החדשה תגשים את הבטחתה לתקווה, חופש ועושר? האם קרוביה יבואו לפגוש אותה – או שהיא עתה חסרת בית?

רוזה לא היתה צריכה לדאוג זמן רב. הקרובים שלה כבר חיכו לה, חרדים ודואגים לבת הדודה הטירונית שלהם. לא ארך זמן רב ורוזה התבססה במעונה החדש. בהתנהגותה והופעתה הבוגרת מצאה רוזה תוך זמן קצר עבודה כתופרת.

החיים באמריקה היו לה חדשים ומוזרים. היא השילה מעליה גינונים פולניים במהירות וכך גם את גינוני הדת. צניעות, כשרות ותורה ננטשו, יחד עם ביגוד לא אופנתי ומיושן. קרוביה של רוזה התעקשו על כך שהדת היא מיושנת, או, לדבריהם, אביזר בלתי נחוץ באמריקה. אולם רוזה לעולם לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה כשנפרדו. היא אמנם לבשה את הבגדים החדשים שקרוביה נתנו לה, הסתפרה כצו האופנה, אך לעולם, לעולם, לא ויתרה על שמירת שבת.

כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, רוזה המציאה תירוץ חדש לבוס שלה כדי להסביר מדוע אינה מופיעה לעבודה בשבת. שבוע אחד היה זה כאב שיניים, שבוע שני כאב בטן, וכו'. אחרי שלושה שבועות מנהל העבודה שלה עלה על העניין. הוא קרא לה ואמר לה בנימה של רצון טוב: "רוזה, אני מחבב את עבודתך ואני מחבב אותך, אבל סיפורי השבת שלך חייבים להיפסק. או שאת מופיעה לעבודה בשבת הקרובה, או שאת יכולה לחפש לך מקום עבודה אחר".

כשקרוביה של רוזה שמעו על מה שאירע, הם היו נחושים בדעתם שרוזה צריכה לעבוד בשבת. הם הפעילו עליה לחץ; היא שידלה, הסבירה וניסתה לשכנע. רוזה הרגישה כמו עלה שנתפס בין משבי רוח חזקים, נדחף ונמשך, ללא משקל או חיים משלו. היא היתה כה צעירה ופגיעה. היא רצתה להשביע את רצונם של קרוביה, אך מילותיו של אביה הדהדו ללא הרף בראשה. מה תעשה?

השבוע עבר על רוזה במבוכה. רגשותיה היו נסערים. מצד אחד, אבא איננו פה כדי לעזור לי. אני רוצה להשביע את רצונם של חבריי החדשים, אני רוצה חברות, אני רוצה להתאים לארץ החדשה, ניסתה לטעון. ואז, באותה מהירות, הופיעה מחשבה אחרת: מצד שני, איך אני יכולה לשכוח את השבת? איך אני יכולה לוותר על היופי שאבא לימד אותי?

שוב ושוב טענו הקרובים "רוזה, יקירתי, תקשיבי לנו. זה לטובתך". כך המשיכו, ורוזה לא ידעה מה לעשות.

ביום שישי הלכה רוזה לעבודה כשבידה תיק אוכל וראשה טרוד במחשבות. היא ישבה ליד מכונת התפירה במשך כל היום, מאזינה לזמזום המכונות, ובלי משים מטפלת בעבודת הייצור המסיבי שלה. האם יהיה זה כה נורא לעשות זאת גם מחר? הרהרה. הגיע הזמן להחליט.

רעשי מכונות התפירה תאמו את מחשבות המצוקה של רוזה. מה עליה לעשות, או יותר נכון מה יכלה לעשות? כשהשמש שקעה אט-אט, ידעה רוזה שבעצם אין כאן שאלה כלל. היא היתה יהודיה, ועליה לשמור שבת.

שבת באמריקה לא היתה כמו היום החמים והמשפחתי שרוזה הכירה בבית. השבוע היה זה הגרוע ביותר. לא היה לה אומץ לעמוד מול קרוביה ולומר להם את החלטתה. במקום זה היא עזבה את הבית בבוקר כשהיא מעמידה פנים שהיא הולכת לעבודה. למעשה היא צעדה הלוך וחזור ברחובות העיר הגדולה, ויחד עם היונים הלכה לנוח בפארק שבכיכר. "אבא, השיר הזה בשבילך" לחשה. היונים פרעו את נוצותיהם. "יונה מצאה בו (בשבת) מנוח". היא ישבה שם בין היונים, שרה את זמירות השבת שהכירה, כשדמעות בעיניה, ומפעם לפעם פורצת בבכי חרישי. כשהופיעו לבסוף שלושה כוכבים בשמים המבשרים את סיומה של השבת, החל הירח לזרוח על הילדה העייפה ושטף אותה באור מבהיק. רוזה ניצחה, אך זה עלה לה ביוקר. היא איבדה את מקום עבודתה והתנכרה למשפחתה.

"ברוך המבדיל..." (ברכת ההבדלה שנאמרת במוצאי שבת). זהו, שוב צריך לעמוד בפני קשיי היומיום. רוזה הלכה הביתה בכבדות כשהיא מפחדת מן הסצנה הלא נעימה שתתרחש כשקרוביה יבינו שהיא לא היתה בעבודה.

בעודה מתקרבת לביתה, פילחו זעקות את רצף הרהוריה. "רוזה! מה.... מה..... מה את עושה פה? את פה? איפה היית?

רוזה הביטה בבן דודה ג'ו ומבטה מדוכדך.

"ג'ו, מה יהיה איתי? שמרתי שבת ואיבדתי את עבודתי. עכשיו כולם יכעסו. ומה אעשה, ג'ו"? היא דיברה ובכתה בבת-אחת.

ג'ו הסתכל עליה ושאל בעדינות: "רוזה, לא שמעת?"

"שמעתי מה?"

"היתה שריפה נוראית במפעל. רק ארבעים אנשים ניצלו. אי אפשר היה לצאת מהבניין. אנשים אפילו קפצו אל מותם". קולו של ג'ו התחלף בבכי "רוזי, את לא רואה? בגלל ששמרת את השבת, נשארת בחיים. בגלל ששמרת שבת, חייך ניצלו".

מתוך 190 עובדים, רוזה גולדשטיין היתה בין המעטים שניצלו. האש שפרצה בבית החרושת הידוע לשמצה "המשולש" שבו עבדה, ביום 25 במרץ 1911, נטל את חייהם של 146 עובדים מהגרים. רוזה גולדשטיין לא עבדה באותו יום משום שרצתה לשמור על קדושתה של השבת. כמו שאבא של רוזה אמר, "יותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם".

 

[נחמן זייתוני]

הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל, על המסירות נפש לשמירת השבת ברוסיה הקומניסטית

ניסיתי את מזלי במקומות עבודה שונים, בעוברי קשיים מרובים. אך לבסוף הגעתי אל המנוחה! היה זה לאחר שחסיד חב"ד בשם ר' מנדל גורליק סידר לי עבודה בבית חרושת, שבו ארגן הוא את העניינים. עבדתי במקום עד היום בו עלינו ארצה, ועם הזמן גם הועסקו שם בני ביתי.

גורליק פנה לאיש הק.ג.ב. לשעבר, אלכסנדר דמיטרייביץ יודין, והציע לו לנהל את המקום. בעבר היה יודין אחד המאבטחים האישיים של סטלין, ואף פעם כמרגל סובייטי בניו-יורק. אך מאחר שאהב את הטיפה המרה, לא החזיק מעמד בעבודה ההיא, ונאלץ לעזוב על אף גילו הצעיר, כבן ארבעים שנה בלבד.

גורליק שטח בפניו את תוכניתו: "יש לי חמישה עשר אנשים, כולם הגונים וישרים. אך קיימת בעיה אחת, ממנה תצטרך להתעלם: בשבת נצא לעבוד, אך לא נעבוד בפועל. בתמורה תקבל מחצית משכרנו, ותוכל אפילו להתרחץ באמבטיה של וודקה… האם תסכים להיות מנהל ולכתוב דו"חות?"

יודין קפץ על המציאה. במהלך העבודה היה עלינו להרחיק שומן מלוחות אלומיניום גדולים, זאת על ידי טבילתם באמבט שבו תמיסת נֶתֶר מְאַכֵּל, אחר כך הטבענו עליהם שרטוטים שונים.

תנאי העבודה היו מצוינים בעבורי, מלבד העובדה שעבודה עם חומר שכזה הרסה את בריאותנו. הנזק שגרם הנתר המאכל, היה כה גדול, עד שהשלטון הסובייטי, שלא היה נדיב בכל מה שקשור בחלוקת כספים, העניק לנו בכל חודש, חינם אין כסף, שלושה ליטרים של חלב מרוכז (!), קילו חמאה ומי סודה. בתקופה הראשונה לעבודתי שם, לעיתים גם תוך כדי הליכה ברחוב, היו עיני נעצמות והייתי נרדם, זאת כתוצאה של הרעלה מהאדים. זו היתה הסיבה שבגללה איחרתי לעבודה לא פעם.

לראשונה זה שנים יכולתי להרשות לעצמי לאכול ארוחת בוקר. אני זוכר כיצד נדהמה אשתי בפעם הראשונה, כאשר שבתי מתפילת שחרית, והתכוונתי לאכול ארוחת בוקר בבית. "מה קרה?!", שאלה. היא היתה רגילה לכך שיצאתי לתפילה, ואחר כך עבדתי והתרוצצתי במשך חצי יום, כשאני רעב מאד.

במקום עבודתי החדש החלו בעבורי חיי גן עדן; בנו של ר' מנדל גורליק, סמקה, סלח לי באופן תמידי על האיחורים הללו.

בשבת היינו מגיעים לבית החרושת, אך לא עבדנו.

בשלב מסויים נראה היה כי מישהו הלשין על כך לשלטונות, שכן, באחת השבתות הגיעה ועדת ביקורת. כאשר ראינו את המפקחים עומדים בשער, נכנסנו מיד לפעולה, וביקשנו מאשתו של יודין, לשפוך תמיסת אמונייק בכל החדרים, מבלי לעורר תשומת לב. משנכנסו המפקחים, משכו באפם ואמרו: "הוי, כיצד הם עובדים כאן? ואיך הם מחזיקים מעמד? יש להעניק להם פיצוי בשל אופיה המזיק של העבודה".

הם עזבו את המקום במהירות. את הפיצוי המובטח איש מאיתנו לא קיבל… וכי מישהו קיווה לקבלו? ברור שלא!

באחת השבתות הגיעו כדי לחלק את המשכורות. ברחנו כולנו, שהרי לא היתה כל דרך להסביר מדוע איננו יכולים לקבל כסף ולחתום על הקבלה. בית החרושת שכן על שפת אגם הקומסומול, ואנו הסתתרנו מתחת לסירות. יודין המנהל יצא מדעתו, ופשוט התקשה להבין: הוא הזמין אנשים לקבל משכורת, והנה נעלמו כולם, והשאירו אותו במצב מגוחך. כאשר חזרנו הטיח בנו ממורמר: "אני מבין כי אינכם עובדים בשבת, אך מדוע אי אפשר לקבל את הכסף?". במוחו המגושם לא תפס את הענין.

חלפו חודשיים, ופתאום החל החבר של יודין, איוון קירילוביץ, לטעון: "לא אעבור מכאן לשום מקום עבודה אחר, אני כאן המנהל!". יודין הופתע וטען כי הוא המנהל, וכי מינה אותו כאחראי באופן זמני בלבד. אך החבר עמד על שלו: "אני המנהל!".

התוצאה לא איחרה לבוא, ובאחד הימים הלשין עלינו האיש.

עד לאותו רגע הצטייר בעינינו כאדם מנומס, עדין נפש ומאיר פנים. פעמים רבות הייתי מביט בו וחושב, כי ניתן ללמוד ממנו כיצד לדבר עם בני אדם, הוא עשה רושם כה נפלא, עד כי יכולתי לערוב בעדו. והנה באחד הימים הגיעה לבית החרושת ועדת ביקורת, וקראה באוזנינו את הצהרתו של האיש:

"הנני מסרב לעמוד בראש מערך הייצור בבית החרושת, זאת בשל התנאים הקיימים, בהם כל העובדים הינם ציונים ודתיים".

וכאן בא פירוט העובדות: "במועדים הבאים (היו אלו ימי ראש השנה, בהם בית החרושת היה נעול למשך יומיים) נעדרו מהעבודה…" – כאן צורפה רשימה מלאה של שמותינו. "כל כמה שאני משתדל להיאבק בדתיים הללו, דבר אינו עוזר, והם ממשיכים לשאוף בכל לבם להגר לישראל. מאחר ועבודה משותפת עם אנשים אלו הינה בלתי אפשרית, אבקשכם להשליט סדר במקום".

הצהרה מרשימה. הלא כן?

חברי ועדת הביקורת פנו לעברנו: "חברים, היכן נמצאים אתם, בברית המועצות או בארצות הברית? מה קורה כאן?"

השאלה היתה רצינית וריחפה בחלל, והיו אלו שנות השישים של המאה העשרים – תקופה שבה אפילו ספסרים בברית המועצות נידונו לעונש מוות!

רק בנס הצלחנו לצאת מהסבך, ועד היום אני מתקשה להבין כיצד. ה' עזר!

היה זה בנו של ר' מנדל גורליק, סמקה, שהציל את המצב. כבר ברגע בו הבחין כי יודין רב עם חברו, קלט בחושיו המחודדים למה עלול הדבר להוביל. לסמקה זה היה ראש של גאון, הוא התכונן היטב…

בימי חול המועד סוכות עמדתי על כך שלא נעבוד. כידוע לכל, מותרת העבודה בימים אלו רק אם היא 'דבר האבד' – כלומר, יהיה הפסד כספי אם העבודה לא תיעשה. וכך קבעתי כי לא נעבוד, אלא אם כן תגיע ההנהלה הראשית לביקורת. כידוע לכל, בברית המועצות מתוכנן מערך המשק מראש, ולכל בית חרושת ומפעל נקבעה מכסת עבודות מוגדרת לכל תקופה. וכיצד נבצע בפועל את ההיקף הנדרש? כך מצאנו עצמנו עובדים בתקופה שלאחר החגים (סוכות ופסח) גם בלילות ובימי ראשון, כדי להשלים את המכסה. עד היום זוכר אני כיצד הגעתי לעבודה בבית החרושת מיד לאחר שמחת תורה, בלילה.

כעת החליט סמקה לנצל את העובדה הזו. הוא חמק מהמקום, ניגש למאבטח ושאלו: "האם תסכים להעיד כי הגענו לעבודה ביום ראשון?"

הלה הסכים מיד: "כמובן. זוכר אני כי בתאריך זה וזה עבדתם".

"האם תהיה מוכן להעיד על כך?". "בוודאי", ענה.

סמקה הצליח לחזור לבית החרושת מבלי שהבחינו בהעדרו. לאחר שהסתיימו הנאומים המאשימים, פנתה הוועדה אל סמקה: "ומה אתה אומר על כל זה?"

סמקה ענה בנחת: "בית החרושת עושה הכל כדי לעמוד בקצב המתוכנן. ולמען מטרה נשגבה זו, מגיעים רבים מאיתנו לעבודה גם בימי ראשון…"

נראה כי דבריו הצליחו לשכנע את חברי הוועדה, שכן הללו פנו לעברו של איוון: "איוון קירילוביץ. מן הממצאים עולה כי הכל חוקי, ומדוע כתבת אחרת?"

"נכון", נאלץ להודות. "במבט שטחי הכל חוקי. אך אוכל לומר לכם דבר אחד: נסו לקשור את האנשים הללו, להכות בהם, ולהביאם לעבוד בשבת. הם לעולם לא יעשו זאת!"

"נו, זהו ענין נוסף. אך אנו מדברים על הדברים עליהם דיווחת בכתב. מה תוכל לומר בנושא הנידון?"

האיש שתק. לא היתה בפיו כל תשובה.

בעבורי היה אירוע זה לקח גדול לחיים. ראיתי כיצד לא ניתן לשפוט אדם על פי התרשמות כללית! האיש נראה מאופק, רגוע והוגן. והנה – הגינות שכזו! נזכרתי כיצד טרחתי פעם להשיג לו תרופות…

מיד לאחר המקרה הוא נתקף בהצטננות, פיו התעקם הצידה והוא מיהר להתפטר. אפילו הגויים טענו אז כי "ה' העניש אותו על כך שניסה לפגוע ביהודים"…

שריפה בשבת – ומלשינים בבית הכנסת

היה זה באחת השבתות, כאשר עלה המקרר בביתנו באש. איני יודע איזה חלק בדיוק התלקח, אך אש של ממש פרצה, והכל התמלא בעשן. השכנים הציעו לקרוא לכבאים, אך מאחר שלא היה מדובר בסכנת נפשות – החרשתי. אסור היה לי לומר מילה. בסופו של דבר, משראו כי איני עושה כלום, החליטו השכנים הגויים לקרוא לכבאים והשריפה כובתה.

בתקופה הראשונה לבואי לטשקנט היה עלי להסתתר מפני השלטונות, ולכן נמנעתי מלהגיע לבית הכנסת. התפללתי רק במנין של הרב שמעיה, שהיה 'נקי' ממלשינים. עם הזמן התחלתי ללכת לבית כנסת לא רשמי. למען האמת, הוא היה דומה למדי למנין הנסתר, אך לא 'סגור' עד כדי כך. ואם כי יכלו להיות שם מלשינים, ידעתי כי מדובר בבודדים בלבד, אחד או שניים ולא יותר.

היה זה באחד הימים, כאשר פנו אלי מבית הכנסת הרשמי בשכונת צ'מפיון. הם ספרו כי אין מי שיקרא שם בתורה, וביקשו ממני לקחת את המשימה על עצמי. בית כנסת זה היה מפורסם בכך ששרצו בו שפע של מלשינים (אנו, שדיברנו ביידיש, קראנו לכל מלשין בתקופה ההיא בשם 'מוסר' – היינו מלשין).

כאשר שמעה על כך אשתי, נבהלה ואמרה: "הדבר מסוכן! והרי מסתובבים שם מלשינים רבים, ואתה – מסתתר מפני השלטונות!".

גם כל מכרי גערו בי: "יצחק, האם הולך אתה לצ'מפיון? וכי נסתתרה בינתך? והרי מכניס אתה את עצמך ללוע הארי, לכבשן האש ממש!"

כדי לתאר את האווירה ששררה שם, ארחיב מעט: למעשה אנשים 'נורמליים' לא הלכו לבית כנסת זה. רק הקשישים ואלו שביקרו בבית כנסת בחגים ולפעמים גם בשבתות, התפללו שם. שני שלישים מהמניין הקבוע היוו המלשינים, עד שכאשר רבו ביניהם, היו מאיימים זה על זה: "איני פוחד ממך. אני מלשין גדול יותר!"… ("איך בין א גרוסערער מוסר פאר דיר…" – באידיש).

הכל ידעו על כך, וגם אני שמעתי את הדברים. ואם כי הלשנה היא אחד המעשים המחפירים ביותר ביהדות, היו המוסרים הללו חסרי מצפון לחלוטין. איני יודע מה גרם להם להגיע למדרגה שכזו. אולי שילמו להם בעבור זה?

אולם ידעתי כי מלבד המלשינים, מתפללים בבית הכנסת ההוא גם יהודים פשוטים וטובים, ובגללם חבל היה לי לסרב. לכן החלטתי, בסופו של דבר, להגיע ולקרוא בתורה. כמובן – ללא תמורת תשלום.

כבר בשבת הראשונה נדהמתי עד עומקי נשמתי מכך, שבזמן קריאת התורה נשמעים בחלל בית הכנסת פטפוטים ואיש אינו מקשיב. מה אוכל לעשות? ובכן, החלטתי לעצמי על כלל ברזל: כאשר אך החלו הפטפוטים, עזבתי מיד את הקריאה, המתנתי לשקט ורק אחר כך המשכתי בקריאה. תוך חודש-חודשיים הצלחתי להחדיר בהם את חשיבות הענין, עד שבאחד הימים תלה אחד המתפללים מודעה ובה נכתב כי "אסור לדבר בזמן קריאת התורה". ואכן, מאז איש לא העז עוד לדבר…

יותר מכל התעניינו אנשי הק.ג.ב. באיש שנשא את הדרשה – היינו, נשא דברים בענייני פרשת השבוע. ידעתי על תשומת ליבם המיוחדת, לאנשים שהיו מסוגלים לקחת על עצמם משימה קשה זו, ולכן השתדלתי להיות זהיר. קראתי בתורה ונמנעתי מלהתעכב במקום. הקפדתי לחזור הביתה מיד, שהרי גם כך גערו בי חברי כל העת באומרם: "רק עתה יצאת מהאש – וכבר אתה משחק בה שנית!". גם המרחק הגדול מהבית היה משמעותי, ובני ביתי נאלצו להמתין לי זמן רב, עד לתחילת הסעודה. אך עם חלוף הזמן לא יכולתי להתאפק, ובאחת השבתות התחלתי לומר 'דברי תורה' לאחר התפילה…

מתפללים רבים נשארו לשמוע את דברי, חלקם אף שאלו שאלות, והיו בתוכם גם מלשינים! הצלחתי להתיידד עימם, ולמרבה הפלא איש מהם לא הלשין עלי! בכל שבת הייתי קורא בתורה ואחר כך דורש, כך עד לשנת תשל"ב (1972), שנת עלייתנו לארץ ישראל.

 

[נחמן זייתוני]

הסיפור בשמו של הגר"נ בן סניור מספר על יהודי שניגש לביתו של רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל וביקש ברכה לזיווג לביתו שמתבגרת בביתו כבר הרבה שנים. מי שהיה אצל מרן יודע ששר התורה מקצר במילים והברכה הידועה שיוצאת מפיו מאות פעמים ביום היא: בו"ה ראשי תיבות של 'ברכה והצלחה'. אך יהודי זה שלא כשאר השוחרים לפתחו קיבל תשובה מפתיעה: "תקפיד על חשמל כשר בשבת והבת תתחתן", היהודי קיבל בפשיטות את דברי הרב וקיבל על עצמו להשתמש בשבת אך ורק בגנרטור.

לפני מספר שבועות בשבת קודש פרשת וישב פורסם על אוטובוס לצפת קו 980 שיצא מבני ברק בשעה 12:00 בצהריים ביום שישי ונתקע בפקק בעקבות תאונה קשה שהתרחשה בצומת יקנעם, וכשהנוסעים שאלו את הנהג הערבי מתי להערכתו יגיעו לצפת, אמר להם הנהג שלפי ה'וויז' יגיעו בדיוק בשקיעה… הנוסעים באוטובוס החלו לדון בינם לבין עצמם האם צריך לרדת ביקנעם כדי להימנע מספק חילול שבת, או שמא מכיוון שהנהג גוי וזה שעת הדחק אולי יהיה אפשר להקל ולהמשיך בנסיעה לצפת.

אחד הנוסעים הרים את הכפפה מיד והתקשר לדיין הגאון רבי ציון בוארון שפסק לו שעל אף הקושי ועגמת הנפש, צריך לרדת ביקנעם ולחפש משפחות שיסכימו לארח את הנוסעים לשבת. ובאמת אין כמו עם ישראל בעולם, כמעט אוטובוס שלם ירדו ליקנעם וכבר בתחנת האוטובוס הגיעו תושבי העיר לתפוס אורחים לשבת… ממש עם ישראל המתוק בהתגלמותו.

מיודענו שקיבל על עצמו חשמל כשר למהדרין היה אחד מהנוסעים בקו 980 ששכר דירה בצפת עם גנרטור אך הוא כבר ידע איך הולכת להראות השבת שלו ביקנעם ללא גנרטור כיון שהסיכוי שתושב יקנעם ישתמש בגנרטור הוא אפסי לחלוטין. כשנכנס לבית מארחו ביקנעם ביקש ממנו לאכול בחדר עם נרות מכיוון שקיבל על עצמו להשתמש בגנרטור… המארח קפץ מאושר והכריז: "תדע לך שהשכינה נמצאת כאן. אני היהודי היחיד בכל יקנעם שמשתמש בגנרטור בשבת… מה הסיכוי שבדיוק אתה תגיע אליי? הרי שזהו נס עצום ומחזק!".

בסיומה של השבת הנפלאה התברר שלמארח יש בן רווק שהוא פחות או יותר בגיל של בת האורח הזקוקה לשידוך, ובס"ד לאחר כמה פגישות הם התארסו והם עומדים כעת להינשא בשעה טובה ומוצלחת.

 

[נחמן זייתוני]

שבת בבית החולים

כדי לספר על השבת בבית החולים, עלי לספר תחילה איך בכלל הגענו אל בית החולים, וזה כבר סיפור ארוך וקשה לתיאור. ובפרט, כדי למנוע זיהוי של בית החולים עליו מדובר, אצטרך למעט בפרטים המדויקים.

בקצרה, יש לנו ילדה מתוקה, חכמה וחברותית, עם צרכים רפואיים מורכבים, שהגיעה אל בית החולים בשביל טיפול שגרתי של כמה דקות, ו"נתקעה" בו, כיון שהטיפול השגרתי הנ"ל לא התקדם כמו שצריך. כמה ימים היינו בטיפול נמרץ, תחת השגחה קפדנית של מוניטורים, עם כל הצפצופים הרלבנטיים, עם מדידות סטורציה, לחץ דם, וכל הנלווה, ועם ספר תהילים צמוד, וכשאט אט המצב התייצב, לקחתי את הילדה לטייל קצת בשמש, לקבל קצת אויר נקי לבריאות, ברוך ה', המצב מתייצב!
ראו הרופאים כי טוב, והחליטו, ביום חמישי, שאפשר להעביר את הילדה למחלקת הילדים הרגילה.

הכל מצוין - אבל במחלקה הרגילה לא היה שירות בכלל. המצב של הילדה חזר להידרדר, ואין רופאים. כל הלילה טיפלנו בה - ואין רופאים.

הגיע בוקר: איפה הרופא?
חכי לביקור רופאים.
ואיפה הרופא המקצועי המומחה שצריך לראות אותה????
חכי לביקור רופאים. אם רופא הילדים יחליט צריך, הוא יזמן את הרופא המומחה, עוד יום, עוד יומיים, חכי!
הרגשתי שאני מתפוצצת. לקחתי את הילדה וחזרתי, בלי אישור, בלי רשות, בלי לשאול אף אחד, למחלקה לטיפול נמרץ.
אני כאן, אמרתי, טפלו בה.

היתה זו חוצפה שאין כדוגמתה. אבל בגלל הרקע של הילדה שלי (הצרכים הרפואיים המורכבים שלה נובעים מרשלנות רפואית קודמת) ידעתי שאין לי ברירה. התעקשתי, הצוות הרפואי היה כעוס ואפילו אובד עצות, אבל הבין שאין לו ברירה, שמדובר באמא קצת "משוגעת" - והוא ויתר. הילדה חזרה למחלקה לטיפול נמרץ.

שוב קיבלנו טיפול מסור. שוב קיבלנו השגחה מלאה. שוב קיבלנו יחס נורמאלי, בדיקה רפואית, מעקב רפואי הולם - - -
אבל הנה הגיע יום שישי.

או טו טו, כך ידענו, שוב נצטרך לפנות את המחלקה. או טו טו יגיעו חולים חדשים שיהיו דחופים יותר, ושוב יעבירו אותנו למחלקה הרגילה. ואם כבר תיכנס השבת עד אז? ובכלל, מי אמר שהמצב שלה כרגע מצדיק את כל אמצעי הניטור שהיא מחוברת אליהם כרגע? הרי מבחינה רפואית היא יכולה היתה להיות במחלקה הרגילה, בלי כל אמצעי ניטור אלו?

דיברתי עם הצוות. הבנתי שההעברה שלנו למחלקה הרגילה היא רק שאלה של זמן, של דקות או של שעות, ולכן העדפתי שתתבצע כמה דקות לפני שבת ולא כמה דקות אחרי כניסתה. הסכמנו על שורת תנאים: אם אנו זקוקים לרופא, אנו פונים אליהם, כדי שלא נאלץ חלילה לחכות שוב עד בוש, והועברנו שוב, בהסכמה, למחלקה הרגילה.

שבת נכנסה. הדלקתי נרות שבת במסדרון ליד החדר. כמעט ולא היה בידינו דבר לסעודות השבת: בקושי כמה לחמניות יבשות, וכמה מנות של דג קר לסעודה הראשונה. המצב של הבת היה עדיין לא פשוט. השכנים שלנו לחדר היו זרים לחלוטין, אבל למרות הכל הרגשנו הרגשה של "מעין עולם הבא". שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא. עכשיו שבת. שבת מנוחה.

ואמנם, בדרך נסית מצבה הלך והשתפר. בדרך נסית הילדה שלנו שוחררה עוד באותו שבוע מאותו בית חולים נורא, וכך יכולנו לעבור להמשך אישפוז וטיפול בבית חולים אחר, מסור, עם צוות איכפתי וערכי, שהשקיע בה וטיפל בה מכל הלב והנשמה, עד שמצבה ברוך ה' הלך והשתפר, והיום, ברוך ה', היא כבר לא זקוקה בכלל לאותו טיפול שגרתי, כביכול פשוט, אך מסכן חיים, בגללו הגיעה מלכתחילה לבית החולים.

רופאים הם בני אדם, כולנו צריכים וחייבים לזכור זאת. הם עושים כמיטב יכולתם לאבחן, להמליץ, להפריד ולחבר, אבל מי שמרפא הוא האלקים.

בורא עולם הוא הרופא חולים, אליו אנו מתפללים ופונים, כי הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, כפי שאמרה חנה אם שמואל בשירתה: "כי קל דעות ה' ולו נתכנו עלילות". שבת קודש מזכירה לנו כל שבוע מחדש שהקב"ה הוא היוצר שלנו. הוא יצר אותו יש מאין ביום השישי, הוא גם זה שמחזיק אותנו, מחייה אותנו, ומרפא אותנו בכל רגע ורגע, ובידיו מפתחות החיים והבריאות וכל השפע שבעולם.

ונסיים במילותיו של דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה".

 

[נחמן זייתוני]

מה קורה כאשר נהג שנמצא בבני ברק אינו מספיק להגיע לביתו בזמן כדי להכניס את השבת? תושייתם של נוסעי קו 402 הובילה לפתרון יוצא דופן

בשבועות האחרונים עובר מפה לאוזן סיפור מרגש ומיוחד במינו: זה קרה באחד מימי שישי, שעה קלה לפני כניסת שבת. אוטובוס קו 402 עשה את דרכו מירושלים לבני ברק, כאשר בדרך היו פקקים גדולים והשעון תקתק.

נהג האוטובוס, אדם ללא כיפה, התקשר לאשתו בדיבורית ואמר לה: "אני לא אספיק להגיע הביתה לראשון לציון לפני שבת, אני עושה שבת בבני ברק". האישה נלחצה: "מה? בישלתי והכנתי, ואתה לא תגיע?" הנהג התנצל, אך מיהר לסיים את השיחה.

במושב הקדמי ישב אדם חרדי בדרכו לבני ברק ששאל את הנהג: "יש לך אולי מיקרופון?" הנהג השיב בחיוב, והבחור לקח את המיקרופון, קם ממקומו ואמר לנוסעים: "יהודים יקרים, יש לנהג שלנו בעיה. הוא לא יספיק להגיע הביתה לפני שבת, אז אני מבקש שכולכם תסכימו לרדת בתחנה הראשונה בבני ברק".

הנוסעים שמעו את הדברים ו... הסכימו. אלא שהנהג אמר בתגובה: "תודה, אבל גם אם כולכם תרדו בתחנה הראשונה לא אספיק להגיע לראשון לציון לפני שבת".

בשלב זה התערב אחד הנוסעים והציע: "אני גר בבני ברק, סמוך לתחנה הראשונה, תבוא אליי הביתה ואתן לך את המכונית שלי כדי שתיסע לראשון לציון".

וכך היה. הנוסעים ירדו בתחנה הראשונה בבני ברק, הנהג החנה את האוטובוס בסמוך לביתו של האיש, לקח את רכבו ונסע לראשון לציון לשבת. האוטובוס שחנה ברחוב הצר בבני ברק גרם לסיפור המיוחד לעבור מפה לאוזן, והנה הבאנו אותו גם כאן, לפניכם.

 

[נחמן זייתוני]

שבת עם אור וחום

מספרת תקוה (השם בדוי):

זמן רב מראש יודעתי על השבת הצפויה לנו, השבת המתוכננת עם כל תלמידי הישיבה בה מלמד בעלי. ואני אישה שאוהבת לדעת הכל מראש, לארגן דברים מראש, ולתכנן הכל, עד הפריט האחרון. מראש הכנתי כל מה שצריך לאותה שבת: בגדים לכל אחת מהסעודות, אוכל מיוחד לכל אחד מהילדים, מצעים תואמים לכל אחד, שמיכות, כריות - - -. הכל צריך וחייב להיות מתוקתק.

סיימנו את ההכנות, ובשמחה וגיל נסענו למקום האירוח. ארגנתי כל מה שצריך, הלבשתי את הילדים, פרשתי את המצעים, כיוונתי את האורות, הפעלתי את המזגן על חימום, בדקתי שהכל מתאים והכל תואם והכל מתוקתק, והתכוננתי להדליק נרות שבת.

והנה - קצר חשמלי.

מהר מהר ניסו לקרוא למישהו לסדר את החשמל - החשמל חזר רגע - ושוב, כבה האור. יש בעיה חשמלית רצינית. אין חשמל לכל השבת.
כל החלומות הגדולים, על שבת מאורגנת, מתוקתקת ומתוכננת היטב - נגוזו. את החשמל לא הצלחנו להחזיר לפני שבת.

מה יהיה? מה נאכל? איך נסתדר בחושך? בקור?

עמדתי ליד הנרות שלי, וחשבתי לעצמי: זהו נסיון. האם אנו זקוקים לאור וחום חיצוניים כדי לענג את השבת? הנה, ה' השאיר אותנו בלי אור, בלי חום - והשבת בכל זאת יכולה להיות שבת קדושה, שמחה ומושלמת!

הדלקתי את הנרות, כשההחלטה שלי נחושה: לשמוח עם השבת, גם בתנאים האלו, ודווקא מתוך התנאים האלו!

וכך היה.

ישבנו לסעוד את הסעודה הראשונה, עם כל הישיבה, באור העמום שהיה באולם, אור הנרות שהודלקו מבעוד יום. היה די חשוך - אבל הלב היה מואר והשירה פרצה בשמחה והשמחה הפנימית האירה את כולנו.

בלילה היה קר. לבשנו מעילים בנוסף לשמיכות, ובכל זאת, בלב - היה חם.

בבוקר האוכל היה קר - אבל השירה היתה חמה, שמחה וקולחת, ודברי התורה שנאמרו הכניסו את כולנו לאוירה של שבת קודש, וכך הרגשנו כולנו רק חום. רק אור. רק שמחה. שמחה של שבת אמיתית.

כך עברה לה השבת,
בלי חיבור של חשמל, אבל עם אוירה של חיבור.
בלי אור וחום חיצוניים, אבל עם אור וחום פנימיים.
אור וחום שבאים מתוך הנשמה. אור וחום של שבת קודש.

 

[נחמן זייתוני]

שמעתם פעם על "נמרולוגיה"?

קיווי ברנהרד, במקור מדרום אפריקה, כתב ספר לפני לפני כמה שנים על מה אנחנו יכולים ללמוד מנמרים, ואיך לצוד אחר רווחים בכלכלה הגלובלית הקשה.

הספר הפך להיות רב-מכר מיידי, והפך את קיווי לאחד המרצים המבוקשים ביותר בעולם.

יום אחד, קיווי מקבל טלפון מלשכת המרצים המזמין אותו להגיש את נאום הפתיחה בכנס מאוד חשוב של מייקרוסופט.

מאוד בעלי חברות מכל העולם עתידים להיות שם, כולל ביל גייטס עצמו.

אפילו בשביל קיווי, זו היתה הזדמנות ענקית.

מספר קיווי:

"ראיתי שהתאריך המסויים שביקשו ממנו יוצא בשבת.

מיד אמרתי - זה יוצא בשבת, וכפי שאתם יודעים אני לא עובד בשבת.

לא עובר רגע וקיווי מקבל טלפון מאחד הסמנכ"לים הבכירים של מייקרוסופט, המציע לו סכום מופרז.

הוא אומר - כפול? משולש? מה אתה צריך? אשלח לך את הצ'ק אתה תמלא אותו.

אני אומר - ג'ון, זה לא קשור לכסף. זה קשור לשמירת השבת.

טראח, הטלפון נטרק.

בלית ברירה, מייקרוסופט היו צריכים לשנות את תאריך הכנס ליום ראשון, כדי שקיווי יוכל לנאום.

אמרתי - מעולה. אני בפנים. בעד פי שלוש מהמחיר. סתם צוחק.

כעבור מספר חודשים, קיווי מקבל טלפון מאותו סמנכ"ל של מייקרוסופט, ששיתוף אותו בכך שזה עתה היה עם ביל גייטס, במטוס הפרטי שלו, עם קבוצה של מנהלים בכירים, ודיברו על קיווי והכנס.

וג'ון הסביר - כן, זה היה דבר תמוה ביותר. היה לנו את הבחור הזה, קיווי, שהיה אמור להיות המרצה הפותח, ופשוט לא הצלחנו לגרום לו להתחייב לתכנית בשבת, כי הוא שומר שבת.

וג'ון מסביר את זה למר גייטס ואומר - תקשיב, ניסינו לגרום לזה לקרות, ואפילו זרקנו לעברו כסף, הוא לא היה מוכן לזוז. הוא פשוט לא היה מוכן לזוז משבת.

וג'ון משתף אותי שכשמר גייטס שמע את זה, מר גייטס אמר בחזרה לג'ון - זה מה שקורה כשיש לך משהו שכסף לא יכול לקנות.

 

[נחמן זייתוני]

סיפור מעניין ומרגש התרחש במחלקת האישפוז של טיפול נמרץ, במרכז רפואי צאנז – בית החולים לניאדו שבנתניה.


מנהג יפה הנהיגו שני אברכים מקהילת צאנז, המתגוררים בסמיכות לבית החולים; האברכים נוהגים לעבור מידי שבת בבוקר בכל מחלקות בית החולים, ולחזק את המאושפזים, בין היתר מחלקים לחולים מיני מתיקה, ומאחלים מכל הלב ברכת “החלמה מהירה”.

כשהגיעו באחת מהשבתות האחרונות, למחלקת טיפול נמרץ, ועברו בין החדרים, פגשו האברכים את אחד מחבריהם שהיה מאושפז במחלקה, והם החלו לזמר את זמירות השבת סמוך למיטתו. במשך שעה ארוכה שרו האברכים את זמירות השבת, ובעת שסיימו, ולאחר שאיחלו לו מקרב לב שיחלים במהרה, פנו אל המיטה הבאה באותו חדר…

כשהסיטו את הווילון, ראו אישה כבת 60, על פי חזותה לא היית נראית כדתית, והצוות הרפואי כבר הודיעה לבני משפחתה כי אפסו הסיכויים, ומדובר בניין של זמן עד של”ע, תלך לעולמה. האישה מחוברת אל מכשירים שונים, ועיניה עצומות. עובדה זו אינה מונעת מהאברכים לנהוג כמנהגם… הם מאחלים מעמקי הלב החלמה מהירה, מניחים ליד המיטה את מיני המתיקה, ויוצאים מהחדר בברכת שבת שלום חרישית…

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵׁנִי… ביום שני שלאחר מכן בשעות הבוקר, להפתעת כל הצוות הרפואי ובני משפחתה, האישה החלה לגלות סימני התעוררות, וכעבור כמה שעות היא אף פוקחת את עיניה. האישה מסמנת לבנה המרוגש שניצב ליד המיטה, שיתקרב אליה, יש בפיה לומר לו משהו.

הבן מרכין את ראשו ואימו שואלת בקול חלוש: “היכן שני החרדים ששרו לכבודי כ”כ יפה, הם השאירו כאן על השולחן שקית ממתקים, רק בזכותם היה לי כח להתמודד, בזכותם אני חייה!”‬

לאברכים לא נותר אלא להודות ולהלל על הזכות הכבירה שנפל בחלקם, ועל שזכו להציל, נפש מישראל.

 

[נחמן זייתוני]

בבני ברק התגוררו איש ואישה ניצולי שואה, שעברו את המחנות והקימו כאן בארץ ישראל את ביתם. לפרנסתם התקיימו מחנות קטנה בגבול בני ברק-רמת גן, ואת התשלומים מגרמניה סירבו לקבל מטעמים מצפוניים.

חלפו שנים, וכאשר הגיעו לגיל הגימלאות החליטו בני הזוג באיזשהו שלב לסגור את החנות וחיפשו קונה לרכישת השטח שלה, אבל עיקרון אחד היה להם: למכור את חנותם לקונה שומר שבת. קונה שגם לא יכנס לחנות בשבת כדי "לסדר משהו" וכמובן שלא יפתח אותה חלילה בשבת קודש. קדושת השבת חשובה היא. באש ובמים הם שמרו אותה, במצור ובמצוק, וכאן בארץ ישראל בוודאי חשוב להם שהיא תמשיך להישמר מכל משמר.

חלפה תקופה, קונים מגיעים ומתעניינים - אבל איש מהם לא התאים לתנאי הכל כך הכרחי שלהם. בדיעבד, נותרה החנות סגורה, ורק את תשלומי הארנונה נדרש הזוג לשלם. קונים באים, קונים מתעניינים - אבל כל עוד אין הם שומרי שבת, לא הסכימו בני הזוג לוותר.

"אולי בכל זאת תמכרו את החנות ודי?" שאל אותם מישהו, "הרי אתם סופגים הפסדים מכך שהיא עומדת סגורה!"

אך הם לא הסכימו לוותר. למרות ההפסדים הכבדים, העדיפו להשאיר את החנות סגורה ולא למכור אותה למישהו שעלול לחלל את קדושת השבת.

חלפו חודשים וחלפו גם שנים ארוכות ודחוקות, והם בשלהם. אין הם נכנעים, ואת קדושת השבת אין הם ממירים בעד שום הון שבעולם.

אחרי תקופה של ניסיון, הגיע פתאום מאי שם קונה חדש, שומר שבת,
והקונה החדש שילם להם תמורת חנותם סכום שכיסה את כל ההוצאות של כל אותם שנים, וכיסה גם את כל ההכנסות שהיו יכולים לקבל ממכירה מוקדמת של החנות. סכום שהיה הרבה מעבר למה שציפו לקבל.

שמחו בני הזוג, ובסכום הרווח שקיבלו רכשו ספר תורה לזיכוי הרבים.

וכאשר עולה בעל התורה וקורא בספר התורה את המילים "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", מאירות המילים מתוך הקלף הקדוש, למזכרת עולם, על שכרה של שמירת השבת, ושכרה של שמירת קדושת השבת.

 

[נחמן זייתוני]

מתוך: "העיתונאי", באדיבות הסופר קובי לוי

צביקה שרון היה חילוני עם מצפון. מעולם לא ביצעו תחקיר מעמיק כדי לבחון את חביונות מצפונו, אך די אם נספר לכם מה הוא אמר על עצמו: "ובכן, אני פלורליסט, עם השקפת עולם שהכל נכון, הכל מותר, איש הישר בעיניו יעשה, אבל! שלא יפריע לאחרים. לי קשה כאיש עם מצפון (???) לקבל עוולות שעושה אדם לחברו".

"נו", היו שואלים חבריו, "אתה אדון צביקה שרון יכול להגדיר לנו מה הן העוולות שמעוררות מדי פעם את מצפונך הטהור?"

וצביקה היה משיב ממרומי בטחונו העצמי: "ודאי, פשוט הדבר שאסור לגנוב, לשקר, לשמוח לאיד. אבל ישנם גם מעשים רעים הנעשים בשוגג ועליהם גם קשה להבליג. כמו למשל נהג שעולה למכוניתו שתוי או עייף, ופוגע בילד שמשחק בשולי הכביש. אחד כזה צריך לנער אותו, להעניש אותו ולמרוט את נוצותיו, עד האחרונה שבהן. אם היה לו מצפון לנסוע על רכבו עייף או שתוי, אז אין לו מצפון. זה אומנם נעשה שלא בכוונה, אך יש במעשה סרך זדון הנובע מחוסר אחריות משווע... מגיע לו עונש חמור מאד מאד".

האמת ניתנת להיאמר שצביקה שרון בן 45, יועץ מס ותיק בעל שם טוב, היה נהג זהיר באופן יוצא מן הכלל. הוא שמר על כללי הזהירות על הכביש, כך שמעולם לא נתפש על מהירות גבוהה, או חציית קו לבן, וגם חגורת הבטיחות היתה כמעט מאולפת ונטרקה על חזהו באומנות זריזה. רפורטים? לא היו ולא נבראו. רק פעם אחת בקריירה תפש אותו שוטר בלי רשיון נהיגה. צביקה שכח את ארנקו בביתו, ולאחר שיחה מעמיקה עם השוטר בסיוע דמעה קטנה בזווית העין, קלט השוטר שמדובר בפדנט מן המעלה הראשונה, שזו עבירת התנועה הראשונה שלו. למותר לציין שהוא שוחרר מציפורני המשטרה עם טפיחה על השכם.

מי כמוכם יודעים שכל התזות על המצפון הנקי, על הזהירות בדרכים והקפדה על כללי נהיגה טובה, יפים וטובים עד... תיכף נסביר עד מה...

* * *

ביום רביעי אחד לפני כשלוש שנים נעל צביקה שרון את משרדו מוקדם מן הרגיל. כאב שיניים טורדני לא מש ממנו, והוא החליט להגיע בדחיפות לרופא השיניים שמלווה אותו עוד מימי נעוריו, ד"ר שרגא פיק. הוא ירד לחנייה עם המעלית, ותוך שניות ספורות הניע את רכבו. הקליניקה של ד"ר פיק שכנה אחר כבוד בשכונת היוקרה "דקלים", מרחק 10 דקות נסיעה ממשרדו של שרון.

מכונית היונדאי המהודרת יצאה מן הבניין ונעה לכוון הכביש הראשי. כאב השיניים קצת טשטש את צביקה שרון שנשך שפתיו ולחץ על דוושת הגז. מרחוק הוא הבחין בילד כבן 10 רוכב על אופניו סמוך למדרכה, ומפנה את ראשו מידי פעם שמאלה מתוך כוונה להיכנס לנתיב השמאלי בכביש המהיר. צביקה שרון האט ונתן לילד להכנס לנתיב השמאלי, הילד הסיט את כידון אופניו שמאלה, אך כאן קרה הנורא מכל. גלגל האופניים הקדמי החליק על שלולית שמן והנער איבד שיווי משקלו והוטח ארצה. צביקה שרון לא הספיק לבלום ומכוניתו פגעה בילד בעוצמה. חריקת הבלמים לא הועילה. צביקה ההמום והמבוהל ירד מן הרכב וגילה את הילד עמרם טוניק טובל בתוך שלולית דם. תוך שתי דקות הגיע אמבולנס, וחצי דקה אחריו ניידת.

חקירת המשטרה היתה קשוחה. רשיונו של הנהג הוותיק נטול העבירות נשלל ע"י קצין משטרה בכיר ל- 30 יום, עד למשפטו הצפוי. צביקה היה שבור לחלוטין אבל לא משלילת הרשיון, אלא מהפגיעה האיומה בילד תמים על אופניו.

אחרי שלושה ימים של הסתגרות בבית מבלי יכולת לקום מן המיטה, איתר מר שרון את בית החולים ושמע כי הילד עדיין מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ. עמרם טוניק, תלמיד כיתה ה´ בתלמוד התורה "שערי יהודה" היה מחוסר הכרה מזה שלושה ימים, מצבו הוגדר קשה אבל יציב.

בשעה שש בערב הוא נכנס למחלקה והבחין בבני משפחת טוניק האחים האחיות וההורים אוחזים בידיהם ספרי תהילים וקוראים. צביקה שרון החילוני עם המצפון התיישב הרחק מהם על כיסא מרופד, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא חשש שאם יזדהה בפניהם הם יכעסו עליו ויבזו אותו, ונפשו לא בנויה עכשיו לבזיון הזה. הוא עצם את עיניו ונזכר באותן שניות גורליות.

"אני רוצח" הרהר "אם היתה לי אחריות כנהג, הייתי חייב לשער בנפשי שעמרם עלול להחליק או לאבד שיווי משקל ולשמור מרחק רב יותר כדי לבלום. לא משנה שלא עליתי שתוי, ולא עליתי עייף לרכב, מה שברור שכאב השיניים גרם לי לטשטוש שבסופו של דבר גרם לתאונה המחרידה. אני אדם בלי מצפון, וחסר אחריות מן המדרגה הראשונה. היה עלי להזמין מונית ולא לנסוע עם כאב שיניים ולהרוס חיים של משפחה שלמה... אוי אוי אוי צביקה שרון תתבייש לך!".

צביקה שרון מחה שתי דמעות קטנות והצטנף בכיסאו. זה נמשך שבוע ימים. אחיו הקטנים של עמרם טוניק, כבר הספיקו להכיר את מר שרון שעדיין לא הזדהה כנהג הפוגע. הם הביאו לו ספר תהילים ואמרו לו: "כדאי לך לקרוא תהילים זה מבריא את החולים, וגם את החולה שלך...".

צביקה רצה לספר להם שהחולה שלו זה גם החולה שלהם, אבל הוא עדיין לא היה בשל לזה. הוא שלף את כיפתו המקומטת מן הכיס והחל למלמל פסוקים שלא הכיר. בזווית עינו הוא קלט את גב´ מלכה טוניק אוחזת סידור בידיים, עומדת מול דלת המחלקה ומתפללת, פניה היו שטופי דמע.

ליבו של שרון נשבר בקרבו, וכשהיא פנתה להתיישב הוא ניגש אליה.

"ערב טוב גב´ טוניק, שמי צביקה שרון, אני הנהג שפגע בבנך עמרם שיהיה בריא. אני ממש שבור, ואינני יודע כיצד לתקן את העוול שגרמתי לכם. אתם בוודאי כועסים עלי... סליחה. אבל אני מבקש ממך, כל מה שתרצו אתן לכם. כל מה שחסר לכם אשלים לכם. אני יודע שהדבר הכי חסר זה שעמרם יהיה בריא אבל זה לא בידי. אנא, אמרי לי מה אוכל לתת לכם ולהשקיט את מצפוני?".

גב´ טוניק הביטה באיש השבור ואמרה לו "חלילה מר שרון, אנחנו לא כועסים עליך כלל וכלל. עמרם שלנו נפצע וזה רצון השם... אנו חייבים להתפלל ולעשות הכל שיבריא, אך כעס או הקפדה עליך, אין בלבנו. כל שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, ולנו אין שאלות ולא טרוניות. קשה לנו, זה נכון, אבל אמונתנו חזקה מתמיד...".

"אבל גב´ טוניק!" התחנן צביקה שרון "מה אני יכול לעשות למענכם, מה אני יכול לעשות למען עמרם...".

"אתה יכול לעשות למענו" לחשה גב´ טוניק "מחר שבת. אנא שמור שבת אחת למען רפואתו של עמרם בן מלכה, אולי הקב"ה יתמלא רחמים עליך, עליו ועלינו, והוא יבריא...".

צביקה שרון שמר שבת לשיטתו. לא נסע ברכב, לא הדליק אש, לא עישן. הוא הלך בליל שבת לבית הכנסת וכל יום השבת ישב על המרפסת וקרא תהילים. במוצאי שבת צלצול טלפון. על הקו נחשון טוניק אביו של עמרם: "צביקה שבוע טוב, אני שמח לבשר לך שבמהלך השבת עמרם שלנו חזר להכרה... הו הו, ידידי תראה כמה השבת שלך חשובה וקדושה לבורא עולם".

עיניו של צביקה שרון נתמלאו דמעות של אושר. "נחשון ידידי, אני נורא שמח שעמרם חזר להכרה, אבל אני, אני צביקה שרון גם חזרתי להכרה".

* * *

לפני מספר שבועות חגג עמרם טוניק בר-מצווה. צביקה שרון מימן את רכישת הטלית והתפילין, וכמובן קיבל עליית שישי לתורה, וקרא את עלייתו עם כל דקדוקי הטעמים. והכל בזכות תאונה אחת. תאונת השבת.

 

[נחמן זייתוני]

סיפור מתוך הספר אמונה שלמה, ר' צבי נקר שליט"א. הובא בעתון קוראים אלעד.

יהודי שומר תורה ומצוות עובד כמנהל מכירות בכיר באחת מחברות התוכנה הגדולות בארץ. לפני מספר שנים התמודדה החברה על עסקה בסדר גודל של כמה עשרות מליוני דולרים, וכצפוי, הימים שקדמו לשיווק הפרויקט היו לחוצים ועמוסים. ביום שישי הודיעו העובדים כי התצוגה מוכנה, אך "כדאי" לעבוד גם בשבת, כדי שהתצוגה תהיה מושלמת. מנהל המכירות שלח דואר אלקטרוני לכל העובדים ופירט בו את דברי חז"ל כי מי שעובד בשבת אינו רואה סימן ברכה. במוצאי שבת, התקשר אליו מנהל הצוות הטכני וצעק בסערה: "האם נביא אתה או שוטה? עבדנו ללא הפוגה, כמעט לא עצמנו עין במשך השבת, ועם שקיעת החמה עלתה המעבדה בלהבות!"

עוד סיפר מנהל המכירות: "לפני שלוש שנים ניהלתי שיווק של מכרז שהיה הגדול ביותר בתולדותיה של החברה. היה זה מכרז של שמונה מאות מליוני דולר באנגליה, והתמודדו על המכרז הזה כשמונה חברות מהגדולות בעולם. גם החברה שאני עובד בה התמודדה, אך איש לא האמין שנצליח לזכות בפרוייקט הזה. אני הובלתי וקידמתי את שיווק הפרוייקט ובסוף נבחרנו בין ארבע חברות אחרות לבדיקות סופיות והתמודדות סופית.

קיבלתי הזמנה להתמודדות הסופית ועיני חשכו: התאריך היה בדיוק בין ראש השנה ליום הכיפורים. ביקשתי מהצוות לדחות את הפגישה.

לא ידעתי מה עלי לעשות. הייתי אובד עצות. לבסוף עלה במוחי רעיון: פניתי למרא דאתרא של העיר אלעד, שבה אני מתגורר, הגאון הרב שלמה זלמן גרוסמן שליט"א. סיפרתי לו את הסיפור הוא שאל כיצד יש ביכולתו לעזור. ביקשתי שיחתום על מכתב בדבר גודלם של הימים ועל האיסור לחלל אותם. כתבתי והרב חתם,, ועל אף צחוקם ולעגם של הסובבים אנשי הצוות, שלחתי את המכתב בדואר אלקטרוני אל מנהלי המכרז. לתדהמת הכל, קיבלתי תשובה לאחר יומיים. במכתב התשובה הביע המנהל התנצלות כנה על כך שלא בדק את הנושא לפני שפנה לחברה הישראלית. זכיתי, ובכך התקדש שם שמיים, ולאחר הבדיקות זכינו אנו בהתמודדות הסופית. "

 

[נחמן זייתוני]

בליל שבת אחד, חזר רבי חנוך שטרלינג מבית המדרש באנטוורפן יחד עם ילדיו, והנה נשמע צלצול הטלפון.

רבי חנוך ציפה מאוד לטלפון הזה במשך כל היום, כי יום שישי היה התאריך האחרון שהוגבל לסיום עסקה חשובה.

המשרתת הגויה הרימה על דעת עצמה את השפופרת, ופנתה אל רבי חנוך ואמרה שזה האיש לו חיכה במשך כל היום, ואינו מבקש ממנו אלא שיענה בכן או לא.

באותה תקופה רבי חנוך הוציא בדוחק את פרנסתו ובדיבור אחד יכול היה להרוויח סכום נכבד - משכורת של כמה שנים.

הילדים הקטנים קראו: "אבא, תצעק מרחוק כן, או שהמשרתת תגיד כן". אך רבי חנוך שתק.

הגויה התנצלה שעקב השבת בעל הבית מנוע מלהתייחס לעסקה והניחה את השפופרת.

רבי חנוך שמח מאוד שעמד בנסיון, והוסיף: "האמינו לי שלא הרגשתי נסיון ולא היססתי ולו לרגע. ידעתי מיד איך עלי לנהוג!"

קיים בו הק"ב "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו", וביום שני נגמרה העסקה אף שעבר הזמן.

מקור: "ויתהלך חנוך" - קונטרס מחייו של האי גברא יקירא​

 

[נחמן זייתוני]

לפני כמה שנים בטבת התשפ”א נפטרה בעיר טבריה אשה חשובה וצדקנית, מרת דינה שדה ז”ל, לאחר שהזדככה ביסורי המחלה הנוראה, וקבלה הכל באהבה.

היא היתה בעלת תשובה, מילדותה היתה גרה עם הוריה בקיבוץ דגניה ב’, אשר אין שם שום סממני יהדות, ושם גדולי הדור הם הרצל ובן גוריון שר”י, ותולדותיהן כיוצא בהן, אך לפני 35 שנה היא התעוררה לתשובה, ועשתה מעשה נועז לעזוב הכל, וזכתה לשוב בתשובה שלמה, יחד עם בעלה.

כשבאה לטבריה היתה חברה טובה של הרבנית קוק תליט”א, חברות זו נמשכה עד יומה האחרון, ובכל דבר היתה נועצת עם הגר”ד קוק שליט”א.

בעת כתיבת המצבה, ביקש בנה לכתוב על המצבה שהיתה “בעלת תשובה אמיתית”, והעיר לו ידיד מסויים, שיש בזה אולי זלזול בנפטרת, כי מדוייק מזה, שלפני התשובה היתה מחללת שבת וכו’, ושמא עדיף להמנע מלכתוב זאת, ואפשר להסתפק בכתיבת דברים אחרים, וכשדברנו בזה יחדיו, החלטנו כרגיל, שאת ההכרעה נביא לשלחנו של הגר”ד קוק שליט”א.

והוא השיב: אין בדבר הזה שום חשש של גנאי ח”ו, ולענין מעשה ראוי לכתוב על המצבה שהיתה בעלת תשובה אמיתית, כיון שיש על ידי זה קידוש ה’ וחיזוק למי שבא על קברה, ובודאי שענין כזה יסב נחת רוח לנשמתה. עד כאן.

והנה השבוע לאחר כמה שבועות בנה של הנפטרת הנ”ל, מקבל טלפון מיהודי טברייני והוא מבקש לספר לו משהו, תשמע דוד, היום עברתי ליד הקבר של אמא שלך, וראיתי שם יהודי בוכה, הכרת פניו ענתה בו שאינו שומר תורה, ושאלתיו מה קרה, הוא אומר לי, שאינו יודע כלל מי זאת דינה שדה, אך המילים “בעלת תשובה אמיתית” צרבו עמוק את לבו, והזכירו לו את מאמר רבותינו הידוע “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד”, ולכן הוא מקבל על עצמו להתחיל לשמור שבת…