סיפורים סיפורים על שבת קודש

[נחמן זייתוני]

הכנות גבוהות לשבת

על רבי מרדכי שרעבי זצ"ל ניכרה תכונה מיוחדת, בהתקרב יום השבת הקדוש הוא התקדש בדחילו ורחימו לקראת שבת מלכתא, כבר ביום שישי בבוקר לאחר תפילת שחרית הוסיף על שיעוריו הקבועים דבר יום ביומו בלימוד שנים מקרא ואחד תרגום, ובצירוף עם תלמידיו ערך סדר התרת נדרים.

לאחר מכן הלך בכבודו ובעצמו לקנות חלות לכבוד שבת קודש, ובשעה אחת עשרה בבוקר טבל את גופו הקדוש במקוה טהרה שהיה בסמוך לשכונתו, וכן היה עושה תענית דיבור בערב שבת קודש בקביעות.

 

[נחמן זייתוני]

רבי אלחנן מביא את הישיבה למען השבת

רבי אלחנן וסרמן זצ"ל ורבי יעקב ליובצאנסקי זצ"ל משגיח בישיבת ברנוביץ, יצאו לפעמים מד' אמות של הלכה כדי לשמור על חומות הדת בברנוביץ מפני המתפרצים.

מדי ערב שבת עבר רבי אלחנן ליד החנויות כדי לפעול שינעלו דלתותיהן קודם כניסת השבת, הנהגה זו קיבל מרבו בעל "חפץ חיים" שדיבר רבות בשבחם של"מזהירי שבת", פעם עבר ליד מספרה, בעליה לעגו לבקשותיו.

ר' אלחנן שלח למקום אחד מחסידי סלונים בעיר ר' זיידל בייקר האופה להזהירם שוב, כאשר שמע שמסרבים בעקשנות אמר ר' אלחנן "מחלליה מות יומת".

היתה זו חנות של אב ובנו ביום השלישי שלאחר מכן מת האב, כשהייתי כבר במיר סיפרו לי על מקרה נוסף בו סערה ברנוביץ על רקע חילולי שבת בעיר, היו כל חנויות היהודים סגורות בשבת עד שבא פורק עול אחד מוילנה, ופרץ גדר פתח חנות בגדים בשבת, אל בית המדרש הגיעה הידיעה.

באמצע תפילת שבת ר' ישראל יעקב שמע ניגש אל הבימה ודפק באומרו שכלם לצאת למחות, זו פירצה מסוכנת שעלולה להתרחב, בני הישיבה יצאו, בדרכם עברו ליד השטיכל של חסידי סלונים, גם שם דפקו על הבימה וכולם הצטרפו, משם המשיכו לבית המדרש הגדול "אורלנסקי שול", בו קרא הגבאי ר' מנדל גולדברג מתלמידי החפץ חיים, לצאת להפגנה.

כך נתאספו כעשרים אלף איש מכל העיר ובאו להפגין בזעקות "שבת סגור החנות" בעל העסק הזמין משטרה וטען כי ההפגנה נערכת ללא רשיון, ר' אלחנן ור' ישראל יעקב נעצרו, אך שוחררו באותו יום בעקבות השתדלותו של ר' פינ'יה קפלן מחשובי הבע"ב בעיר, גיסו של בעל "אפיקי ים".

באותה הפגנה אמר ר' ישראל יעקב לבעל החנות תסגור בטוב, ואם לא ברע, לאחר מספר שבועות נודע כי העסק לא החזיק מעמד ופשט רגל...

 

[נחמן זייתוני]

הצלת המלט בזכות שמירת השבת

סיפור נפלא זה סיפר הגר"ז הלוי זצ"ל רבה של יפו, שאירע בעיר מגוריו יפו, עם קבלן ירא שמים נודע, שהיה מבוני ארץ ישראל באותם ימים, והוא בנה את עשרים הבתים הראשונים בעיר יפו, ובאותם ימים ההשקעה הגדולה ביותר בבנין היתה אז המלט, שערכו היה רם, ונצרך הוא רבות עבור הביטון.

רוב מלאי המלט הוצרכו לקנותו ולהביאו מחו"ל תמורת הון רב, אותו קבלן יהודי הזמין כמות גדולה של מלט, שיובא במיוחד עבורו מחו"ל, וכמות גדולה זו הובאה למפעליו, אך המלט הגיע ביום שישי בתחילת הקיץ בחביות מגולות, והנה אחר הצהריים של אותו יום שישי, כשכל המלט היה כבר מונח בשטח הבניה, והפועלים כבר חזרו לעיר מגוריו יפו, נתקדרו השמים בעבים וכל רגע עלול היה לירד גשם זלעפות.

הופיעו הפועלים אצלו בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות במקום הבניה, ואם ירד עליהם המטר יתקלקל המלט לגמרי וההפסד בממון יהיה בל ישוער, ועלול הוא למוטט את כל עסקי הבניה שנטל על שכמו לתקופה הקרובה.

הפועלים הציעו לו שלמען הצלת ממונו הם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים, שבהם יוכלו לכסות את החביות היטב, לבל יזלוג מימי הגשם לתוכם, אולם כפי הזמן שנותר להם עד שבת בודאי לא ימלטו מחילול שבת ח"ו.

הוא היה איש ירא אלוקים, והלבטים לא הועלו אצלו כלל, וכך מצא עצמו עונה אותם נחרצות "אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם, וכן אני מזהיר ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי, גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטמיון".

ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד, אולם אותו יהודי ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות כהרגלו, שר את הזמירות כרגיל ולמד חומש רש"י ועסק באמירת תהלים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז"ל שבשבת על האדם להרגיש כאילו "כל מלאכתך עשויה"...

רק כצאת השבת לאחר שהבדיל על היין, החל לבו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של המלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה, ועכשיו ירד הכל לטמיון, כשאף העתיד טומן בחובו הפסדים ניכרים.

מיד החל לנסוע למקום הבניה, אולם כשהגיע למקום הופתע ונדהם ממראה עיניו, כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים עצים ואבנים כראוי וכיאות, לא נגרע ממנו דבר, הוא לא האמין למראה עיניו, המלט בתוככי אותן חביות היה יבש וטוב לשימוש.

רק לאחר מכן נודע שאנשי חברת "סולל בונה", שאף אליהם הגיעו משטחים דומים באותה אוניה, שלחו את אנשיהם לכסות את המלט שלהם, אך בחשכת בלילה הגיעו הפועלים לשטח הבניה השייך לו, וכיסו את החביות שהיו שייכות לו, במקום לכסות את החביות של חברת "סולל בונה", וכך ניצל כל רכושו, כשהכל הביעו תחושתם ששומר מצוה לא ידע דבר רע.

 

[נחמן זייתוני]

הדין הכפול בשבת ר"ח שנלמד מדברי הגמרא

שח ר' יונה - אחד מתלמידי רבי שלמה זלמן מוילנא תלמיד הגר"א, פעם אחת למדתי בהיכל בית המדרש הגדול בישיבה בליל שבת קודש לאחר הסעודה, היה זה בר"ח חשון, ואוירת הלימוד בפתחו של זמן בישיבה הותירו רושם בעיני כל הסובבים.

פתאום נכנס רבי שלמה זלמן והחל לחפש חומש לקרוא בו שנים מקרא ואחד תרגום, אחד הלומדים הושיט לו חומש מאשר מצא, שאל אותו רבי זלמן: הגידה נא לי, האם החומש שלך הוא! ויען הלה! לא אדוני, כי אם מצאתיו במקום פלוני.

ויאמר לו ר' זלמן: כמה נכונים המה דברי הנביא - "שימו לבבכם על דרכיכם" [חגי א']. כמעט קט עברתי ברגע זה על שלש עבירות מדברי סופרים. השתומם ר' יונה, פנה לר' זלמן ואמר! לא אכחד מאדוני, כי שלש העבירות שאמרת, נסתרו דרכם ממני.

דברי תשובתו של ר' זלמן הפליאו עוד יותר את ר' יונה, וכך השיבו ר' זלמן! דברים אלו נובעים מהמסכת והענין ששמעתיך כעת ללמוד בו בפרק "אלו מציאות".

אבל קודם אקדים את דברי הטור בהלכות שבת, אין קורין ביחד, שאם בא אחד להטות יזכירנו חברו. ובתנאי שקורין השנים בענין אחד, שאז אחד משגיח על חבירו, אבל אם קורים בשני ענינים לא, ועתה כשרציתי ללמוד שנים מקרא ואחד תרגום, התכוננתי מחמת דין זה ללמוד את הפרשה לאור הנר עם אדם נוסף. והנה בטור חושן משפט נפסק מצא ספרים קורא בהם אחת לשלשים יום כדי שלא יתעפשו... ולא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם - ולא יהיו שנים קורין ביחד בענין אחד, שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן, אבל בשני ענינים קורין.

מעתה - סיכם ר' זלמן - אני שמצד דין שבת נצרך אני ללמוד דוקא עם אדם נוסף בענין אחד, אסור לי הדבר מצד הלכות נזיקין. ולפי זה בלימוד שנים מקרא ואחד תרגום שהתכוננתי ללמוד, אם היה הספר נלקח שלא מדעת הבעלים הייתי עובר על לא יקרא פרשה וישנה, ועל לא יקרא פרשה ויתרגם ועל לא יהיו שנים קורים יחד בענין אחד.

ור' יונה משתאה ויאמר! ראשי ראשי! רק אתמול התחלנו ללמוד בישיבה סוגיא זו בפרק "אלו מציאות" ועתה כשבאה הלכה לידי מעשה, שכחתי אותה.

 

[נחמן זייתוני]

ההתמדה לאור השבת החלוש במיר

סיפר הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל שהיה אחד מפארי לומדי הישיבה, סיפור אופייני המורה על עצמת ההתמדה בישיבה: התאורה בישיבה היתה ע"י עשישיות קרוסין. השָמָש היה ממלא אותן לפני שבת ואף דואג שכמה מהן תשארנה דלוקות במשך כל הלילה, היות שהיו רבים שהתמידו בלילי שבתות עד שעה מאוחרת.

באחת השבתות כשעסקו בני הישיבה בשקידה עילאית בליבון סוגיא כל שהיא, כבה האור בבית המדרש, ונותרו אך כמה עשישיות דולקות. המתמידים שנותרו ללמוד בבית המדרש נשארו לשבת תחתם ולהמשיך בתלמודם.

כעבור שעות מספר, החלו אותן עשישיות להחליש אורן. השמש לא דייק כנראה במידה הנדרשת להאיר עד שעת הבוקר, וכך התאמצו לראות את הכתוב ולהמשיך בלימודם. משנחלש האור והתקשו לראות את אותיות הגמ', הם עלו על הספסל וכשהסטנדר עמם, הניחוהו תחת העשישית וכך למדו מספר שעות מבלי משים.

אלו שהגיעו לתפילת ותיקין, הבחינו בהם ותמיהה ניכרה על פניהם. רק אז הסבו הלומדים לבם לכך... אור הבוקר כבר החל להציף את בית המדרש והם בהתלהבותם החלו עמם את תפילת השחר והמשיכו להגות באמרי התורה.

 

[נחמן זייתוני]

לעורר על השבת אך במקל נועם

רבי שמואל מוהליבר זצ"ל שכיהן כרבה של ביאלסטוק, למרות חסידותו הרבה וזהירותו במצוה קלה כבחמורה, הצטיין במדה דבה של סובלנות כלפי אחרים.

מעיד על כך המקרה הבא, שני חברים של 'מזהירי שבת' נכנסו בערב שבת בשעה מאוחרת אל אופה אחד, וראוהו שהוא עומד ומכניס בידו חמין אל התנור, אחד מהם שהיה ידוע בקנאות מופרזת התחיל לחבוט במקל בסירים, האופה התנפל על השנים והוציאם בכוח מן הבית.

שני החברים של מזהירי שבת אלו, באו אל רבי שמואל להתאונן על האופה, לתמהונם הצדיק רבי שמואל את מעשה האופה ואמר להם "מדוע לא למדתם מדברי חכמינו שאמרו שבת [לד,א] אף על גב דאמרו רבנן ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה", חכמינו דרשו איפוא להתנהג במקרים כאלה בנחת ובצורה שקטה כדי שהדברים יתקבלו על דעת האנשים, אבל אתם במקום "מקל נועם", אחזתם "במקל חובלים", וחיבלתם בו סירי חמין של יהודים עניים, ולכן צדק האופה בהתנהגותו כלפיכם.

 

[נחמן זייתוני]

הצורה שיתקבלו הדברים אצל בני הבית

הגה"צ רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל ר"י סלבודקה, סבב פעם בהיכל הישיבה בערבו של שבת, תלמיד מתלמידיו התלונן על סדר יום השישי המשתבש דרך קבע בין כותלי ביתו בכל ערב שבת.

הוא סיפר, אני גומר את ההכנות לשבת בשעה מוקדמת, אך אשתי טרודה עד לרגע האחרון, זהו הרגל שהביא לקטטה שהיתה מתארכת דרך קבע, בד בבד עם התקרב זמן ההדלקה וכיצד מתכונן אתה לקבלת השבת, שאל רבי אייזיק כבר מחצית היום אני עוטף את גלימת השבת שלי, אני משלים את פרשיותי עם הצבור, ומתקדש לקראת בוא היום הקדוש.

עצתי לך סיכם רבי אייזיק את ממצאיו, כי ביום שישי הבא תפשוט את הגלימה לעוד שעה קלה, תעזור לזוגתך כשעה או שעתיים ואז תוכל בבוא הזמן להוכיח אותה בניחותא מתוך מאמר, מקובנה ועד גבעת רוקח.

 

[נחמן זייתוני]

עם התקדש יום היו פניו מאירות

מסופר על הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל בעת אשפוזו בבית החולים, בקשה המשפחה לא להזכיר לו ששבת קריבה, הוא היה שרוי בעלפון, והזכרת השבת היתה מכניסה אותו לסערת התרגשות שהיתה מסוכנת במצבו.

אולם דבר לא הועיל, לא הדליקו נרות בחדרו, ולא התהלכו בבגדי שבת במחיצתו, אבל מיד עם התקדש היום היו פניו מאדימות מעט, ושפתיו מרחשות פסוקי לכו נרננה לה' בחדוותא.

 

[נחמן זייתוני]

עונג שבת דבר פעוט הוא בעיניך?

באחד הימים נתבקש הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל על ידי אחד מתלמידיו לסדר לו דבר מה שהיה בידו לעשותו.

היה בכך צורך לברר אודות אדם שהכיר, וביום ו' אחה"צ קיבל לביתו את התשובה. הוא פנה לבנו שיטלפן לאותו אדם וישיח בפניו את תשובתו. בנו ניסה לומר כי עתה הוא ערב שבת, ואולי עדיף לעשות זאת אחר צאת השבת. השיב לו רבי מרדכי נחרצות, הרי בזה שתאמר לו עכשיו יגרם לו עונג שבת, הוא מחכה לתשובה זו, ומדוע ליתן לו את העונג רק לאחר השבת אם אפשר לשמח אותו עתה לכבוד השבת.

 

[נחמן זייתוני]

הרגשת השבת מחייבת התנהגות שונה

הגר"מ טיקוצינסקי זצ"ל, רשם ברשימותיו אודות חרדת השבת שאפפה את הגאון רבי אברהם גרודזינסקי שכיהן כמנהל רוחני בסלבודקה, וכה הם דבריו שנכתבו בשלהי שנת תרצ"ד.

השבת בקרנו שוב אצל כבוד רבינו, ושוחח אתנו על אופן הניצול של המעשה שהוסכם עליו בפעם הקודמת בנוגע להמנע בשבת ק' מדבור לכה"פ במשך רבע שעה, ואמר שגם הדבר הזה אם היו מנצלים את זה באופן פשוט דהיינו לשבת במשך רבע שעה כאלם לא יפתח פיו, אזי אם כי בזמן הראשון טרם שמתרגלים לזה מרגישיםעוד מזה תועלת חשובה בהרגשת השבת.

אבל אחרי עבור איזה זמן כשיתרגלו לזה, ישוב גם המעשה הזה למצות אנשים מלומדה, ויתוסף לנו עוד איזה מנחג של חסידות על המנהגים הקודמים הנעשים תחת שלטון ההרגל כמעט בלי התבוננות כלל, ואם אפילו תהיה איזו התבוננות, גם כן תהיה מזה תועלת קטנה מאד אפילו באופן הכי טוב, כי סוף סוף כל העבודה הזו רק שלילית ואינה דורשת עבודת המחשבה, כי גם באם המחשבה איננה ערה לגמרי, גם אפשר לשתוק, ולעומת זה אפשר להוצר מזה הפסד גדול, דהיינו ראשית שתוצר מזה יהירות יתירה אחרי שהוא נותן בזה לכל אחד להכיר עליו שיש לו מנהגים העולים על יתר בני החברה, ושנית הוא עובר בשתיקתו על כמה איסורים שבין אדם לחברו, כיון ששואלים אותו ואינו עונה הרי זאת היא אי התחשבות בכבוד חבירו, שע"פ הדין הוא צריך להיות חביב עליך כשלך, וגם זהו לגמרי נגד מדת דרך ארץ, וגם שאם חבירו שואף ורוצה לדעת תשובתו, הרי מדת החסד מחייבת למלא את רצונו, ולמה חבירו מחויב לסבול ממנהגיו שהוא רוצה להתחסד בהם? ומי הוא שפטר אותו בזמן שתיקתו מהחובה הגדולה להיות גומל חסדים? ובכן יוצא שאפשר שהצדדים השליליים הכרוכים במעשה הזה עולים הרבה על הצד החיובי.

אלא עלינו לנצל את המעשה היפה הזה באופן נעלה שיסלק כל הצדדים השליליים, וממילא יוצרו בזה צדדים חיוביים חשובים הקשורים עם הרבה סוגי עבודה חדשים בעבודת חנוך המעשה, והיינו במקום לשתוק לגמרי, לדבר במשך הזמן הזה רק הדברים הכי הכרחיים.

וכמו שאנו מוצאים בהלכות ק"ש, שאף שאסור להפסיק בזמן קריאתה, בכ"ז ישנם חלוקים בזה "שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבור", שמזה אנו רואים שישנו הבדל בין מלה למלה, ישנן מלים הבאות רק בתור תשובה על שאלת השני, וישנן מלים הבאות מתוך האינציטיבה העצמית מבלי שדבורו הראשון של חברו יכריחו לזו, וגם במדת ה"שואל", דהיינו גם באותן המילים הבאות מתוך האינציטיבה שלו ישנו הבדל בין המלים ההכרחיות, לבין אלה שאפשר להסתפק בלעדיהן, כמו שמצינו שברוריה קראה לרבי יוסי הגלילי גלילאה שוטה, על שבמקום לשאול באיזה ללוד שאל באיזה דרך נלך ללוד, ובכן בהוספת שתי המלים האלו נקרא כבר מרבה שיחה עם האשה, אחרי שלידיעת שאלתו היו מספיקות רק שתי מילים, אף שבסגנון הלשון היה ניכר החסרון, בכ"ז היה אפשר להבין מהן את שאלתו, ובשביל זה הנן מיותרות, את הצורה הזאת דהיינו ההבחנה המדוייקת בין מלה הכרחית מאד, לבין מלה בלתי הכרחית כל כך, עלינו להכניסה בתוך המעשה הזה של השתיקה במשך רבע שעה או יותר בשבת.

ואיננו צריכים לחסום את פינו לגמרי כאלם, מפני כל הצדדים השליליים הנ"ל, אלא במשך הזמן הזה עלינו להיות ערים מאד במחשבתנו ולשקול כל מלה ומלה, [אפילו כשתבא רק בתור תשובה על שאלת אחר, כי אנו בעצמנו איננו צריכים כלל להתחיל בשאלות, כי אין זה מן ההכרח], אם היא מוכרחה להכנס בתוך תשובתנו על שאלתו, או שאפשר להמנע ממנה ולצאת ידי חובתנו בלעדיה, ובאופן הזה לא רק שלא יהיה מזה הפסד להרגשת כבוד חברו, ולחובת הדרך ארץ, ולגמול החסד, אלא להיפך, כל המדות הטובות האלו תתחזקנה הרבה יותר, כי אז נרגיש בכל מלה שלנו את ההרגשה בכבוד חבירו, או את חובת הדרך ארץ, או את חובת החסד, אחרי שרק בגלל הנמוקים האלו אנו מוציאים המלה הזאת מפינו.

ועצם התכלית של המעשה הזה - דהיינו השגת הרגשה אחרת בקדושת השבת - בודאי שירויח מזה הרבה, מכיון שכל המעשה הזה יהי' מלווה עם עבודה ערה ורצופה של המחשבה אשר תצטרך לשקול כל מלה אולי אפשר להמנע ממנה מפני קדושת השבת, והעיקר שכל העבודה הזאת באופן הזה היא רק בהצנע שהשני אינו מרגיש כלל בזה שזהו כתריס בפני הגאוה ובקשת הכבוד, ואשר זהו הכלל העיקרי בעבודת ה' "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ונמצא מזה שכל ישיבתנו והשתתפותנו בתוך שיחת החברה תהי' עבודה מקיפה הרבה סוגים מחובת חינוך המעשה באופן בלתי מיוחד ובולט, וגם עבודה גדולה של המחשבה.

 

[נחמן זייתוני]

מאכלי השבת כתרופה

מסופר על הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, רבי ישראל דוד ברוורמן בן הגאון רבי זרח זצ"ל בהיותו תינוק חלה קשה בגרונו, וסכנה נשקפה לחיי הילד, ואותו היום ערב שבת קדש היה, סמוך לשקיעה לקחה האם את הילד בחפזון על זרועותיה, והכניסה אותו אל רבינו אשר התגורר באותה החצר, בלוויית יללות איומות על הילד הנוטה למות ח"ו.

רבינו נגש אל התינוק נתן תוך פיו כף אחת עם מרק שהוכן לכבוד השבת, הילד לגם את המרק מידי רבינו הקדוש, ועיניו אורו והטבה פתאומית חלה במצבו, עד כי לאחר זמן הבריא לגמרי מחוליו.

 

[נחמן זייתוני]

כל משכורתו של ימי החול היה מוציא על שבת

המהר"ם מקוברין זצוק"ל סיפר מפועל אחד שהיה בארץ ישראל, אשר היה עובד עבודת היום כל השבוע בזיעת אפו מבוקר ועד ערב, וכל מה שהשתכר בכל ימי השבוע, לא היה מוציא שום הוצאה על הצטרכותו של ימי החול, כי אם כל משכורתו מכל ימי החול היה מוציא על שבת, ואת המאכלים שנשארו משבת היו מתפרנסים כל השבוע.

ועוד סיפר, שכשהגיע חצות היום בערב שבת קודש היה המהר"ם ובני ביתו רוחצים את עצמם לכבוד שבת ומתקשטים במלבושי כבוד של שבת, והיו יושבים ואומרים בפיהם במעלת השבת קודש, קום שוין בא כבר כי עליך אנו מיחלים עליך, אנו מצפים, קום נא אלינו, וכן היו יושבים כל היום עש"ק עד כניסת ליל שבת, ובהגיע יום השבת היה יושב על מקומו ולא היה זז בשום אבר, באמרו אנכי ע"ה לא אדע הלכות שבת אולי עם איזה תנועה קלה אחלל שבת ח"ו, והיה יושב כל השבת בזהירות יתירה.

 

[נחמן זייתוני]

מוכר פירות לכבוד השבת

מסופר על הגה"ק רבי חיים הלברשטאם בעל הדברי חיים, כי פעם ישב בביתו בערב שבת עם חצות לאחר שבא מבית הטבילה, והתקין עצמו לקבל שבת המלכה.

נכנסה אצלו אשה אחת וכלכלה של תפוחים בידה, והתחילה מסיחה לפניו את צערה באומרה - רבנו קדוש ישראל, אשה עניה אנכי, תגרנית מוכרת תפוחים בשוק, היום יום ערב שכת קודש, וכבר עבר רובו של יום ועדיין לא מכרתי אף שוה פרוטה, ואין לי לצרכי שבת לביתי וילדיי.

קם רבי חיים על רגליו לבש את בגדי השבת ההדורים, ואמר לאשה בואי עמי, תוך שהוא יוצא לקראת השוק.

הוא יצא לשוק ועמד על גבי כלכלת התפוחים והתחיל מכריז בקול "פירות לשבת, יהודים, פירות לשבת", נעשה רעש בשוק, הכל שחו ביניהם, כי רבי חיים בכבודו ובעצמו עומד ומוכר תפוחים, ומי זה לא יראה זכות לעצמו לקנות מידו של הצדיק, מיד צבאו עליו המון קונים וקונות, וברגע אחד נמכרו כל התפוחים.

נתן רבי חיים את המעות לתגרנית ואמר לה הרי שלך לפניך מהרי צאי והכיני צרכי שבת ואכלי בשמחה זאת.

 

[נחמן זייתוני]

ההשגחה שילמה על המסירות על השבת

סיפור רב רושם, סיפר לימים הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל לנכדיו, היה זה אודות יצי עלומיו, על השבת הראשונה בשבתו בישיבה 'סלונים'. הוא החל להתכונן לקראת שבת מלכתא. בשונה מביתו שבה היתה צפיה והתרגשות עם בואה של השבת, געגועיו החלו לגאות, בלא שרצה נערכה בלבו השוואה קטנה בין תבשיליה המהבילים שהיתה אמו מכינה לכבוד שבת, לבין פרוסת הלחם היבשה שבידו, אותה הוא שומר לארוחת הצהרים... אך ידע לומר לעצמו כי התורה נקנית בייסורים וכי זוהי דרכה של תורה - 'פת במלח תאכל...' כפשוטו...

השבת הקריבה ניחמה אותו. נהוג היה בסלונים כי כל בעל בית נוטל עמו את אחד הבחורים לביתו לסעוד עמו את סעודת השבת, כששמע על כך רבי מרדכי, מיהר אף הוא אל גבאי בית הכנסת, ונטל ממנו פיתקה, עמה יוכל לצעוד עם אחד מבעלי הבתים לסעוד כיאות את מאכלי השבת המיוחדים שבישלה מן הסתם רעיתו.

תחילה חשב כי הפתק שבידו מספיק בכדי להגיע לאחד הבתים, אך לא ידע כיצד ומה עליו לעשות, עם סיום התפילה בבית הכנסת ראה רבי מרדכי את השמש סובב לו בין אחד למשנהו, מצביע בהסוואה על העלם הצעיר... ונענה בשלילה. מוטל'ה הבין את משמעות הדבר, ליבו פעם בחזקה, 'וכי גם על תענוג השבת אצטרך לוותר??' שאל עצמו חרישית. חששו נתבדה אך לא לזמן רב, לאחר מספר רגעים כשנאות אחד מבעלי הבתים לקחתו עמו לסעוד במחיצתו את סעודת השבת.

מראה הבית לא היה מלבב במיוחד, כלי הבית פשוטים ועלובים, חושך כיסה את הבית ורק נרות השבת הפיצו מעט אור, אך היה זה אורה של השבת, ובכוח אור זה היה כדי להאיר את ליבו של האורח הצעיר, בעל הבית שר את ה'שלום עליכם' וניגש מיד לעשות את הקידוש, בסיומו ניגשו בני הבית ליטול את ידיהם, ורבי מרדכי הצעיר מצטרף עמהם.

פרוסת לחם דקיקה היתה מנתו של כל אחד מסועדי השבת. מעט מרק דלוח לטבול בו את הלחם שימש כתבשיל מרכזי ואחרון בסעודה. רבי מרדכי לא יכל להתאפק, ממחטה הוצאה מכיסו ודמעות החלו לזלוג במורד לחיו, החושך היקל עליו במאד, שכן חשש כל העת לפגוע בבני המשפחה שגם כך עמלו קשות לקראת השבת, בכיו הלך וגבר, עד שחש כי עלול הדבר להשמע והפסיק מיד. בסיום הארוחה הודה נרגשות לבעל הבית, וברכו על האירוח הנפלא במחיצתו.

אך אם לא גדשה הסאה עוגמת הנפש על אופיה של סעודת השבת, נוספה עוד 'צרה על צרתו'. בית זה היה בקצה העיר, ומרחק הליכה רב מן הישיבה, במקום זה נהגו להתרועע לא מעט אינשי דלא מעלי שהפילו את חיתתם על תושביה היהודיים שדרו בסביבה. כך בשעת לילה מאוחרת כשיצא את בית מארחו ובחוץ שוררת עלטה כבדה, הבחינו בו כמה מאותם פרחחים, ומראהו כבחור ישיבה 'הריח' להם טרף נפלא, הם החלו ללגלג עליו ולקללו, רבי מרדכי שידע כי הוא בסכנה החל להאיץ צעדיו, וכך מצא עצמו רץ בכל כוחו מפוחד ומבוהל, לעבר הישיבה שהיתה מרוחקת מאותו מקום.

כל הדרך לישיבה היה בבחינת 'הלך ילך ובכה'... ההבדל בין השבת במחיצת משפחתו, לשבת אותה חווה עתה בסלונים היו רחוקים כמרחק שמים וארץ, אך רבי מרדכי בתעצומות הנפש שבו לא נתן לליבו להשבר והתחזק בלימודיו ובעבודתו. כך גם הרבה בתפילה לה' שייטיב עמו.

למחרת בסעודת היום חזרו על עצמם מראות הסעודה מאמש. לסעודה השלישית כבר החליט שלא לבא וסעד מעט מזונות שנותרו לו ממה שאמו ציידה אותו לדרכו.

כלל נקוט היה בידו מהיותו צעיר, כי אינו מבקש מה' גשמיות ופרנסה... 'אבקש מה' רק שיתן לי כוחות להמשיך לעשות חיל בלימודי' - החליט, אך כבוד השבת לא נראה לו שייך לסוגיית החומר, והרבה להתפלל וליחל שיקל עליו לכבד את השבת.

ואכן נתקבלה תפילתו: בשבת השניה לשהותו בישיבה, לקחו עמו אחד מבעלי הבתים לסעוד עמו את סעודות השבת. מטעמים רבים לא היו, אך בשונה מימי החול בהם הורגל לאכול רק לחם יבש ומעט קפה שחור עם קוביות סוכר, קיבל הפעם מעט ירקות ודגים. על המרק, שהיה בקערה מרכזית עבור כל בני הבית, ויתר, היות שלדעתו לא היה זה מן הראוי לאכול בצורה שכזו שאינה לכבוד השבת... והודה לה' על שזכה לכבד את השבת ולסעוד את ליבו.

בסתר ליבו, ייחל והתפלל, שייטיב ה' את דרכי השבת בעבורו, ואכן בשבת שלאחר מכן מצא רבי מרדכי חן בעיני מר הלפרן, איש חשוך בנים ואמיד, שביקשו לסעוד במחיצתו את סעודות השבת. בהגיעו לביתו, נתמלא רבי מרדכי בשמחה: לראשונה ראה כי יש כאלו האוכלים בשבת חלה ולא לחם, עקרת הבית היתה מיוחדת באישיותה וביקשה ממנו כל העת להוסיף ולאכול ממטעמיה מדיפי הניחוח, למען יוכל להתמיד בלימודו, זמירות השבת קיבלו אף הם חן מיוחד, ודברי התורה שהשמיע מצאו חן בעיני מארחו.

לאחר מכן שאלו המארח מהיכן הוא, והוא ענה לו לתומו כי בא מן העיירה 'בריינסק'. אותו אדם התרגש ושאלו 'מיינא בריינסק?', [בריינסק שלי?], רבי מרדכי שאלו לכוונתו, והוא השיב כי חוב אישי גדול לו לבני הישיבות, שכן בצעירותו לפני עשרות שנים למד תורה שנים רבות אצל מורו ורבו רבי שמעון שקא'פ בבריינסק, שם צמח בתורה.

היתה שם אשה שמעת לעת היתה נותנת לבחורים אוכל, ומתקנת את מנעליהם הבלויים - 'עבורינו היתה זו הצלת נפשות ממש, ומני אז מקננת בי הרגשה שמחויב אני לנהוג כן בבני הישיבות', סיים אותו מארח את דבריו - 'מי היתה האשה?', הקשה רבי מרדכי. - 'שמה היה שרה טויבע' השיב. - 'זו סבתא שלי...' אמר רבי מרדכי בהתפעלות, ומאז היה מוטל'ה אורח רצוי בבית מארח זה וזכה ליחס אוהד מבני הבית.

סיבבה ההשגחה כך, שאשת בעל הבית חלתה עוד קודם לכן, ומשום כך החליט שלא להביא יותר בחורים לביתו, ובאותה שבת שבה התרגש מהנער יוצא בריינסק, קיבל על עצמו להמשיך במנהגו זה וקיבל בקביעות מידי שבת את בחורי הישיבה ובהם רבי מרדכי, לסעוד עמו בשבת.

 

[נחמן זייתוני]

המלחמה על השבת ללא מעצור

על הגה"צ רבי משה שמעון וינטרוב זצ"ל מסופר, בשנות הלימוד שלו בישיבת חברון שמע כי במגרש הכדורגל שברחוב שמואל הנביא משחקים בכדור בשבת, פירצה זו היתה אז בראשיתה, רבי משה שמעון לא יכל לשקוט ולשתוק, הוא החליט כי אין זו העת להחריש, והחליט לקום ולעשות מעשה. בזמן שהכל נמו את שנתם בליל שישי, הגיע עגלון עם סוס למקום שנקבע, בחשיכת הלילה עלו מספר בני ישיבה על העגלה היעד מגרש הפועל בקצה רחוב שמואל הנביא, הם הגיעו למגרש, נטלו את השערים שהיו מעץ, ושבו לישיבה, על גג ישיבת חברון היו מונחים השערים עד שהועברו למחסן עצים סמוך, כך עשו כמה שבועות.

גם כשהוחלפו השערים לשערים מברזל לא נרתע ר' משה שמעון, הוא תיאם עם אחד מבני הישיבה שאביו היה מסגר, ובאותו ליל שישי ניסרו את השערים, הם נטלו גם את שערי הברזל, מהצד השני ישבו והתחבטו איך לגבור על ה"גנבים" האלמוניים המפריעים ומשבשים את משחקי השבת, הם החליטו להשאיר כלבים אימתניים במגרש, מהם כבר יפחדו, ואולם גם על כך התחכמו, הם הביאו בשר מורעל כנגד הכלבים.

בשבת אחת במורדות שכונת גבעת שאול נודע לו כי מתארגנת נסיעה לים בתל אביב, הוא שימש אז כראש ישיבת אהלי שם שהיתה אז במוסד דיסקין, הוא ירד עם אנשים נוספים לכביש וזעק ש-א-ב-ע-ס, הוא נעמד שם כלביא וניסה לדבר על לב הנוסעים שימנעו מחילול השבת, נהג אחד שלא יכל לשלוט ברוחו התפרץ כנגדו וביקש להכותו, מי שמנע זאת ממנו היה נהג שני שאמר "עזוב אותו הוא כמו ירמיהו הנביא", הם הכירו בתוכחתו המשכנעת.

מאוחר יותר צעק לנהג מחלל שבת 'שבת היום', הנהג יצא מהמכונית וביקש לדעת על מה ולמה, מה אתם רוצים ממני, רבי משה שמעון הסביר "יש שבת אחת שבת אחת אחת", הוא פרץ בבכי עז...

הנהג הנרגש אמר בלהט - אני עוזב הכל, רק אל תבכה, הוא ישב אתו עד צאת השבת בחדוות שבת המלכה בביתו, ובמרוצת הזמן הפך לשומר תורה ומצוות.

 

[נחמן זייתוני]

הדרשה בשבת שחוללה את השינוי

דרכו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זיע"א היתה למסור מידי שבת בשבתו בשבתות הקיץ בשעת רעוא דרעוא דרשא בעניני פרקי אבות, ורבים וטובים היו נוהרים לבית המדרש לשמוע את דבריו המאירים.

בנו רבי צבי הירש אייבשיץ זצ"ל מתאר בערגה האיך גדולים וצדיקים נהרו אף הם לשמוע את דרשת אביו בעניני פרקי אבות, הוא אף תיאר שהאר"י הקדוש זי"ע בהיותו בצפת הלך בקביעות מידי שבת לביהכ"נ לשמוע את הדרשה של ר"מ אלשיך זי"ע בפרקי אבות, להראות לעם ה' את יופיה של התוה"ק.

באחד השבתות הגיע לביתו עובר אורח איש חסיד ות"ח, והודעתי לו כי הנני הולך לדרשת הרב דמתא בפרקי אבות, ומשתבח בי' אותו האיש שהוא אינו הולך לשם, שכן מעולם לא שמע דרשה מהרב מרא דאתרי' כיון שהוא מחזיק עצמו ת"ח וחסיד לא פחות מן הרב ומה לו ולדרשתו, ועניתי ואמרתי לו כדי בזיון אוי לאותה בושה וכלימה.

תחילה הוכיחו והראה לו דברי אביו על הכתוב "מסיר אונו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", דק' לכאו' מה שייכות של קבלת התפלה לשמיעת דברי תורה, אלא שפירוש הדבר הוא היות ולכאו' ק' היתכן שהאדם לא ירצה לשמוע ד"ת הנחמדים מזהב ומפז רב מחוקיך מדבש ונפת צופים יוצאים מאת ה' שכל אלקי, וע"כ משום שאומר - כי אותו האומר זאת הוא קטן הערך יותר ממנו, והגדול אין צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אולם טעותו גדולה היא לאין ערוך.

שהרי לפי שיטתו שהגדול אינו צריך לשמוע מן הקטן ממנו, אם כן איך ישמע לו הקב"ה את תפילתו שהוא קטן ממנו אין ערוך אליו כלל, וז"ש מסיר אזנו משמוע תורה באומרו שהוא קטן ממנו, לכן גם תפלתו תועבה שהקב"ה אלף אלפי אלפים הבדלות ודאי גדול ממנו, לא ישמע לתפילותיו.

ולכן סגולה נפלאה הוא להתקבל חמלתו, שיטה אזניו לשמוע תורה אף למי שהוא קטן ממנו, ולזה צריך הטיית אוזן, היות כי היצה"ר אומר לו להיפוך לכן יכבוש את יצרו ויטה אזנו לשמוע מן הקטן ממנו, ולעומת זה מדה כנגר מדה גם הקב"ה ישמע לקול תפלתו.

אותו אדם קיבל בהכנעה את התוכחה והחליט מיני אותו יום לילך לדרשתו של הגר"י בלימוד פרקי אבות, והנה באותה שבת שמע את דבריו של הגר"י שהקשה מדוע ענינים אלו שבין אדם לחבירו נשנתה להם מסכת שלימה של פרקי אבות ובהם עיקרי היסודות שנצרך האדם להתנהג עם הזולת, והרי לא מצאנו כן במצוות אחרות, והרי עניני צדקה וחסד אינם נחלת הכלל שכן רק מתי מעט בכל עיר הינם הנצרכים לנתינת חסד ועזרה, וא"כ מדוע נשנו משניות אלו לכלל ישראל באריכות כה גדולה.

אלא, שאין המדובר בחסד שנזקקים אותם נצרכי חסד לנו, אלא בנצרכי החסד מאת הבורא, שזה כל יחיד מאתנו, הרי חפצים אנו לקבל חסד ולקבל את הצדקה האמיתית מאת הבורא, אם לא נדע את הלכות ופרטי דיני החסד הללו, האיך נצפה מהבורא ית"ש שיעשה זאת עמנו לשמוע לבקשותינו.

הדברים היו לפלא, בעיני אותו ת"ח, האיך מן השמים כיוונו אליו, שיעסוק תדיר אף בלימוד פרקי אבות ויקבל עליו נימוסין שבהם, ובכך יזכה אף הוא שיעשו לו מדה כנד מדה ממרום.

 

[נחמן זייתוני]

יש זעקה ויש זעקה 'שבת' מן הלב

מסופר על רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, כאשר יצא למחות בנהגי מכוניות שחיללו את השבת בנסיעה כילכל את מעשיו בתבונה ובשיקול הדעת, למרות הכאב המר שפרץ מלבו והיה קורא "שבת" "שבת" לעבר מחללי שבת, רק במדה והנהג לא הפריז במהירות הנסיעה, ורק אם לפי הערכתו תגיע הקריאה לאזניו, לעומת זאת כשנתקל בפורץ גדר שפתח את חנותו בשבת לא היסס להרים קולו כשופר ולזעוק מרה כנגדו, אפילו אם היה זה גבר אלים שביכולתו, והלה אף איים לעשות כדבר הזה לפגוע בו ולהכותו מכת מות, הוא לא נרתע מפני התקיפים, והביא את מחאתו זעקתו בצורה נמרצת מבלי לחשוב על עצמו.

פעם בעצם יום שכת קודש התדפק אדם חילוני מראהו כגבר אלים על דלת ביתו, וביקש להיכנס, נבהלו האנשים בתוך הבית כי חששו מפני מה שאדם כזה עלול לעשות, אך הגר"י צדקה יצא אליו רגוע ושליו וישאלהו בניחותא לחפצו.

לבסוף התברר כי האיש הינו נהג מונית, וחילל שבת בפרהסיא, הגר"י צדקה מחה כנגדו בזעקה מרה והפציר בו בתחנונים שיעצור ולא ימשיך לנסוע אך לשוא. הוא המשיך בנסיעה אולם כפי הנראה זעקתו של הרב צדקה, הוסיפו להדהד באוזניו, הפצרותיו נכנסו בלבו כארס של עכנאי עד ששאל אודותיו, והתחיל לחפש אחריו "באתי אל כבודו".

אמר הנהג כי הרגשתי שהצעקה "שבת" "שבת" הבוקעת מפיו היא צעקה טהורה, זו צעקה שונה מכל הצעקות שקלטה אזני עד כה, החלטתי איפוא לבוא ולשמוע מה פשר הכאב הזה שגרם לך לצעוק כ"כ בחזקה.

 

[נחמן זייתוני]

מאכילת השבת למדנו לקדש את האכילה

אחר הגיעו של הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג לארץ הקודש, חשקה נפשו להכיר את מרן הגרי"ז אחר ששמע על רוב גאונותו, ובלוויית משמשיו עלה לירושלים לביתו של הגרי"ז.

מיד כשנפגשו הרבנים החלו נושאים ונותנים בעמקה של הלכה, ועד מהרה הפליגו ארוכות בים התורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאחר מכן, כששוחחו הרבנים על עניני השעה, שאלו מרן הגרי"ז כיצד הוא עורך שעות רבות טיש עבור חסידיו ובו אוכלים ממטעמי השבת, וכי אין זה בכלל ביטול תורה לישב זמן כה רב.

השיב לו האדמו"ר, כי ראוי להביא בענין זה את דברי הט"ז [אהע"ז סכ"ה] שביאר הפסוק 'שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה', שאותו השכר הניתן לאלו שמשכימים קום לאכול מלחמה של תורה, ומעצבים וממעטים בשינה בכדי שיוכלו לעסוק ולהגות בתורה, כן יתן ה' שכר באותה מידה לידידו שינה, והיינו למי שהולך לישון לשמו יתברך, ביודעו כי שינתו היא בכדי לחדד את מוחו שיהיה פנוי לתורה, ושכרו גדול אף על כך.

והנה, הרי בודאי שמרן משקיע כל זמן הנדרש לקיום מצות האכילה בפסח, שהרי עיקר המצוה היא האכילה לשמה בלילה זה, ולמדנו מדברי הט"ז, שכן הוא בכל השנה אם אדם ילמד לקדש את האכילה שתהיה האכילה לשמו יתברך, הרי מקיים בכך מצוות ה', ונמצא שבכל אכילה ואכילה אם עושים זאת לשם שמים הרי שהיא מצוה גדולה, ומה לי אם לומד לשמו יתברך או עושה לשמו באופנים אחרים, ובלבד שיקיים מצוותו יתברך.

באותם זמנים לומדים אנו לקדש את האכילה ויתר הדברים כפי שעושים בפסח בעת אכילת המצוה, וכך זמנים אלו בשבת קודש מנוצלים היטב לקדש שמו יתברך, והיה זה שכרינו.

שמע הגרי"ז את דברי תשובתו של האדמו"ר ושמח על כך.

 

[נחמן זייתוני]

מעשה באדם, שלא היה כל כך שומר תורה ומצוות, שהזדמן לשיעור תורה ושמע מהרב שעל כל דבר שקונה לשבת יאמר: "לכבוד שבת קדש" לפי שהדיבור פועל הרבה בקדושה (משנ"ב בסימן רנ סק"ב), והוא קיבל על עצמו לנהוג כך.

ביום חמישי נכנס האיש לחנות וקנה מוצר לשבת. כשהגביהו, קרא בקול רם: "לכבוד שבת קודש". האמת ניתנת להיאמר, שכל האנשים שעמדו לידו נבהלו, וגם הוא בעצמו התבייש, אך כל זאת לא מנע ממנו להמשיך בקבלה שקיבל על עצמו.

למחרת נכנס לחנות דגים גדולה בשוק, ולאחר שבחר דג שמן וטוב, הגביהו וקרא בקול רעש גדול: "לכבוד שבת קודש"… האנשים מסביבו הביטו בו בתמיהה, והוא לא ידע היכן לטמון את ראשו מרוב בושה. הוא מיהר לשלם את הכסף ולעזוב את החנות.

ביום ראשון הזדמן שוב לאיזשהו שיעור תורה, ושמע את הרב – שאותו לא הכיר – אומר לציבור שדרך ארץ קדמה לתורה נאמר גם לגבי קיום מצוות, ועל האדם לקיים מצוות בצורה נינוחה, שלא תזיק לבריות, ושלא תגרום חילול השם.

כדוגמא לדברים, הביא הרב, שביום ששי האחרון, הוא היה בחנות דגים בשוק, ולפתע הגיע אדם לקנות דג, והחל לקרוא בקולי קולות: "לכבוד שבת קודש", בצורה שהבהילה מאד את הלקוחות שהיו בחנות.

הלה שמע את הדברים, ולבו התכווץ. הוא מיהר לביתו וסיפר לאשתו: "אין לך מושג איך הרב דיבר כנגדי בשיעור. אמנם אף אחד מהשומעים לא הבין שהכוונה אלי, ומכל מקום לפי דבריו לא עשיתי טוב, ואני אנה אני בא? בסך הכל התכוונתי לעשות מצוה".

האשה רצתה לנחמו ולעודד את רוחו, והחליטה לצאת אתו לטיול רגלי. בהיותם מהלכים בדרך, עברו ליד מסעדה של דגים, וריח הדגים התפשט לרחוב. היא ביקשה מבעלה להיכנס למסעדה ולהזמין להם מנה קטנה. דא עקא, הבעל מצא בכיסו שטר של עשרים שקלים, ותו לא. נכנס עם אשתו למסעדה וביקש מבעל המסעדה שיביא להם חתיכת דג קטנה – בשווי עשרים שקלים. "שבו כאן, ובעוד דקות ספורות, אגיש לפניכם את המנה שביקשתם". כעבור כמה דקות הגיע בעל המסעדה ובידיו מגש עמוס בדגים.

"הדגשתי לך מראש שאין לי יותר מעשרים שקל", קרא לעברו הבעל ההמום.

"תאכלו בהנאה, לבריאות, וכשתסיימו אספר לכם מדוע הגשתי לפניכם את המגש הזה". השיב לו בעל המסעדה.

לאחר שסיימו, החל הלה לספר:

"הייתי אדם מסורתי. השתדלתי לשמור שבת וללכת לתפילות. דא עקא, השקעתי את ראשי בעסקים ואט אט עזבתי גם את המעט שקיימתי. התקיים בי מקרא שכתוב (דברים לב, טו): 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט…

"והנה לאחרונה אשתי החלה לדבר על לבי לשוב לכל הפחות לְמַה שֶׁהָיִינוּ בתחילה, ולשמור שבת כראוי. ואני השבתי לה: 'אם הקב"ה ישלח לי סימן מן השמים – אקבל על עצמי לשמור שבת כראוי!'

"היות ויש לי מסעדת דגים, הלכתי ביום ששי האחרון לבדוק כמה חנויות דגים בשוק. נכנסתי לאחת מהחנויות, ולפתע נכנס לשם יהודי וקנה דג, וצעק בקול גדול: 'לכבוד שבת קודש'. הלקוחות אמנם נבהלו, אבל אני הבנתי את הסימן שהקב"ה שלח לי כבקשתי. את השבת האחרונה כבר שמרתי כראוי.

"מיד כשנכנסת למסעדה זיהיתי אותך. אתה האיש שֶׁלּוֹ אני חייב את חיי! בזכותך שבתי לשמור שבת כראוי, ובע"ה להוסיף ולהתחזק עוד ועוד!"

"מה הוא, אפוא, מגש דגים לעומת מה שאני חייב לך"? סיים בעל המסעדה את סיפורו.

תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ה' אוהב את התמימות הזאת.

אותו יהודי תמים, שקיים את ההלכה ששמע מהרב הראשון בתמימות ובלי להתבייש, זכה לחזק יהודי אחר בשמירת שבת, וברית ידידות נרקמה בין השניים שהוסיפו לחזק זה את זה, ביתר שאת וביתר עֹז, לשמור תורה ומצוות.

 

[נחמן זייתוני]

סיפר אברהם צבי טויב שליט"א, מי שזוכר כאשר סאדם חוסיין שלח טילים היה פעם בליל שבת שנפל טיל ברחוב יונה ברמת גן על גבול בני ברק. וכולם דברו שהתקיים פה "והפליתי בין עמי ובין מצרים"… גיסי אמר את זה למרן הרב שך בשמחה רבה, עוד אפילו לפני התפילה בבוקר… מויירדיג… איזה מופת קרה פה… ומרן הרב שך כאב לשמוע, וא"ל גם אתה מדבר ככה?!… ככה מדבר בן תורה?!… למה הקב"ה שלח לידינו את הטיל הזה בשבת?… למה הוא הפריע לנו את מנוחת השבת?… כי השבת מזולזלת אצלנו! כי לא לומדים טוב בשבת! והקב"ה רוצה שנתחזק בשבת