שמחת חתן וכלה (5 צופים)

[אחד יחיד]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.
ולכן לא הבנתי אף פעם מדוע צריך 'לשמח' חתן וכלה, וכי זה כל כך עצוב שצריך לשמח אותו.
ולא זו אף זו אלא שיש הבטחות מפליגות למי שישמח את החתן והכלה, ויש סיפורים על אמוראים שיצאו מגדרם בכדי לשמח חתן וכלה.
אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי דבר זה.

 

[אני יודע]

הנושא של שמחת חתן וכלה שהפליגו בו חכמים כל כך ואמרו שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, וידועים דברי היעב"ץ שהכוונה לאותה חורבה מיוחדת ומסויימת – בית המקדש, וכן אמרו שזוכה לחמישה קולות, הוא אכן דבר שצריך ביאור. ידועים בענין זה דברי המהר"ל בתפארת ישראל ומקומות וספים על כך שקולות זה תמיד דבר שבא בשלימות ושמחת חתן וכלה מסמלת שלמות של שני חצאי נשמה, אבל עדיין יש להבין… יש שכתבו שהיא משום מצות ואהבת לרעך כמוך, אף שבעיני זה תמוה, החתן והכלה הם הכי שמחים שיש בעולם, וקרה להם הדבר הכי טוב, דוקא אותם יש לשמח? חסרים אנשים גלמודים ומסכנים לשמח אותם? וגם אם יש לפעמים חתן וכלה קצת לחוצים, עדיין יש אנשים יותר מסכנים…

בהקדם ההסבר שלי בענין זה, יש להבין נקודה נוספת:

באופן מתמיה, עיקר הנושא בברכות השבע ברכות כלל אינו על החתן והכלה! "משמח ציון בבניה", "עוד ישמע בהרי יהודה", בתחילה יש הודיה ושבח על יצירת אדם הראשון, ואחר כך תפילות לגאולה, החתן והכלה נוכחים רק בברכה אחת בלבד, בברכת שמח תשמח! היתכן?!

נראה בעיני שאכן שמחת חתן וכלה הבאה לידי ביטוי גם בברכות הנאמרות בשמחתם, יש בה שני חלקים:

האחד עצם השמחה בבריאתו של האדם ויעודו, וזה בא לידי ביטוי בשתי ברכות, יוצר האדם על בריאת אדם הראשון שהוא אב לכולנו, והברכה שלאחריה המדברת על השלמת בריאתו בתיקון חוה וכדברי רש"י בכתובות דף ז. וטעם השמחה שבענין זה, היא הברכה הראשונה – שהכל ברא לכבודו, העולם כולו והאדם שהוא נזר הבריאה, הכל לכבודו יתברך לקיים את תכלית קיום העולם בעבודתו. ממילא, השמחה היא לא רק כדי לגמול חסד עם בני הזוג שזקוקים לעידוד… אלא הוא ביטוי של כל המשתתפים, שהם אכן מבינים את הייעוד, שמחים בו, שואפים אליו, מוקירים אותו ומכירים טובה לה' יתברך אשר בחר בנו מכל העמים. ולכן, רק מי שיודע לשמוח בדבר הזה, בבריאה של עוד בית של תורה, הוא זה שזוכה בעצמו לתורה, משום שמי שמכיר בייעוד, שייך אליו והוא חלק ממנו!

ומכאן הנושא של הגאולה: בנין בית בישראל אינו רק ענין של נוחות זוגיות צרכי הגוף וצרכי הנפש של בני הזוג וכו', הוא מקום להשראת השכינה!

כל בית יש לו סגנון משלו, מקום משלו, הארה שהיא רק לו, ומי שמעמיק קצת רואה את זה בחוש, אין בית שדומה למשנהו, בכל בית יש סגנון בעבודת ה', צורה מיוחדת משלו לסעודת שבת, חינוך ואוירה וכו', וכל זה, מקום ייחודי מאוד ואישי ובלעדי להשראת השכינה. ולכן זהו בית מקדש פרטי שלהם שאין דומה לו ולא יהיה דומה לו!

ומכאן התחושה האמיתית, שכל בית שנבנה בישראל הוא באמת גאולה, הוא לא זמן ל"ציפייה לגאולה", הוא חלק מהגאולה עצמה, כיון שיש בו השראת השכינה, והוא מקום לריבוי והולדה, ליצירת חיים וסגנון חדש בעבודת ה', וכו' וכו'. ומי שקצת יודע לצפות קדימה, רואה שמזוג אחד יכול בעזרת ה' לצאת עם שלם עם דרך סגנון וייעוד.

ולכן, השמחה היא לא משהו חברי בלבד, היא הבנה מה זה בית יהודי! מה משמעותו! מה סגולתו! כמה גדול הלילה הזה בו הוא קם! דומה הוא לבנין בית המקדש ממש!

שמחה כזו לא תביא כל נזק, אדם ששמח מתוך תחושה כזו לעולם לא יבוא לליצנות, זו שמחה יהודית אמיתית, שמהווה ביטוי לאמונה עצומה, לחשיבה רחבה, לתפיסה כלל עולמית, לתפיסת ייעוד והגשמה, זו שמחה הכי עמוקה שיכולה להיות.

בעיני נראה, שכמו שבשמחת בית השואבה מירב הפוקוס היה על התנאים הקדושים שהיו רוקדים במרכז, גם בשמחת נישואין האמוראים הם שהיו רוקדים עם הדסים ומשבחים את החתן והכלה היו מרכז הפוקוס, כי מי שתופס את המשמעות, לו יאה לרקוד ולשמח.

[ואם יורשה לי רק להוסיף נקודה קטנה כואבת, לאור הדברים הללו, כמה מיוחד ומרומם לראות טקס חופה ושמחת נישואין של קדושה, של רוממות, של אוירה יהודית, וכמה כואב ועצוב לראות לפעמים בגדים שאינם הולמים, מוזיקת טרנס נוראית ואנשים שמתפרקים, זה הרי החורבן בעצמו ביום הקמתו… כמה נלעגת הרדידות הזו.. מי שמבין את זה, מבין את עומק נשגבות הלילה הזה, ויודע שמחה אמיתית מה היא].

הרב ירוחם ארלנגר‎

 

[עמך]

הלב אינו מחסן, הוא זקוק להוציא את השמחה שנמצאת בתוך ליבו ולא לדכא אותה, ורק אחרים יכולים להוציא אותה, אם נתאר בחור שמתארס ואין לו מכר הוא יוכל לצעוק לקיר 'אני חתן' והקיר לא יתרגש.

גם מצינו בניחום אבלים ל"ע שמספרים כמה הנפטר היה טוב וצדיק, אם הם כה עצובים מה המטרה להעציב אותם יותר, יותר מתאים להדליק בוקסה, ובמקום זאת דווקא מנהגי אבלות נוהגות בהם, כי אם הלב רוצה להצטער הוא יוציא את מבוקשו בדמעות החוצה, הוא לא ישאיר את הרגשתו בפנים ללא מענה.

כל זאת כדי לחיות את שמרגישים ולא לסחוב בלב הרגשות שצריך לפרוק, גם בכל צרה רח"ל אסור להילחם בה כי היא רק תתגבר, אפשר לשתות אלכאול ולשכוח מהכל אבל זה לא משנה באמת כלום, אסור להתעלם מהלב כי היא תובע את שלו, אלא צריך להוציא אותה החוצה.

[שמעתי עוד תשובות בעניין, שיש דין שמחה וכו', הצה"ש שבהם שהם טענות של שרק השכל יבין, אבל לשאלה ברגש מדברים בשפה שגם הוא יבין].

 

[עמך]

הנושא של שמחת חתן וכלה שהפליגו בו חכמים כל כך ואמרו שכל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים, וידועים דברי היעב"ץ שהכוונה לאותה חורבה מיוחדת ומסויימת – בית המקדש, וכן אמרו שזוכה לחמישה קולות, הוא אכן דבר שצריך ביאור. ידועים בענין זה דברי המהר"ל בתפארת ישראל ומקומות וספים על כך שקולות זה תמיד דבר שבא בשלימות ושמחת חתן וכלה מסמלת שלמות של שני חצאי נשמה, אבל עדיין יש להבין… יש שכתבו שהיא משום מצות ואהבת לרעך כמוך, אף שבעיני זה תמוה, החתן והכלה הם הכי שמחים שיש בעולם, וקרה להם הדבר הכי טוב, דוקא אותם יש לשמח? חסרים אנשים גלמודים ומסכנים לשמח אותם? וגם אם יש לפעמים חתן וכלה קצת לחוצים, עדיין יש אנשים יותר מסכנים…

בהקדם ההסבר שלי בענין זה, יש להבין נקודה נוספת:

באופן מתמיה, עיקר הנושא בברכות השבע ברכות כלל אינו על החתן והכלה! "משמח ציון בבניה", "עוד ישמע בהרי יהודה", בתחילה יש הודיה ושבח על יצירת אדם הראשון, ואחר כך תפילות לגאולה, החתן והכלה נוכחים רק בברכה אחת בלבד, בברכת שמח תשמח! היתכן?!

נראה בעיני שאכן שמחת חתן וכלה הבאה לידי ביטוי גם בברכות הנאמרות בשמחתם, יש בה שני חלקים:

האחד עצם השמחה בבריאתו של האדם ויעודו, וזה בא לידי ביטוי בשתי ברכות, יוצר האדם על בריאת אדם הראשון שהוא אב לכולנו, והברכה שלאחריה המדברת על השלמת בריאתו בתיקון חוה וכדברי רש"י בכתובות דף ז. וטעם השמחה שבענין זה, היא הברכה הראשונה – שהכל ברא לכבודו, העולם כולו והאדם שהוא נזר הבריאה, הכל לכבודו יתברך לקיים את תכלית קיום העולם בעבודתו. ממילא, השמחה היא לא רק כדי לגמול חסד עם בני הזוג שזקוקים לעידוד… אלא הוא ביטוי של כל המשתתפים, שהם אכן מבינים את הייעוד, שמחים בו, שואפים אליו, מוקירים אותו ומכירים טובה לה' יתברך אשר בחר בנו מכל העמים. ולכן, רק מי שיודע לשמוח בדבר הזה, בבריאה של עוד בית של תורה, הוא זה שזוכה בעצמו לתורה, משום שמי שמכיר בייעוד, שייך אליו והוא חלק ממנו!

ומכאן הנושא של הגאולה: בנין בית בישראל אינו רק ענין של נוחות זוגיות צרכי הגוף וצרכי הנפש של בני הזוג וכו', הוא מקום להשראת השכינה!

כל בית יש לו סגנון משלו, מקום משלו, הארה שהיא רק לו, ומי שמעמיק קצת רואה את זה בחוש, אין בית שדומה למשנהו, בכל בית יש סגנון בעבודת ה', צורה מיוחדת משלו לסעודת שבת, חינוך ואוירה וכו', וכל זה, מקום ייחודי מאוד ואישי ובלעדי להשראת השכינה. ולכן זהו בית מקדש פרטי שלהם שאין דומה לו ולא יהיה דומה לו!

ומכאן התחושה האמיתית, שכל בית שנבנה בישראל הוא באמת גאולה, הוא לא זמן ל"ציפייה לגאולה", הוא חלק מהגאולה עצמה, כיון שיש בו השראת השכינה, והוא מקום לריבוי והולדה, ליצירת חיים וסגנון חדש בעבודת ה', וכו' וכו'. ומי שקצת יודע לצפות קדימה, רואה שמזוג אחד יכול בעזרת ה' לצאת עם שלם עם דרך סגנון וייעוד.

ולכן, השמחה היא לא משהו חברי בלבד, היא הבנה מה זה בית יהודי! מה משמעותו! מה סגולתו! כמה גדול הלילה הזה בו הוא קם! דומה הוא לבנין בית המקדש ממש!

שמחה כזו לא תביא כל נזק, אדם ששמח מתוך תחושה כזו לעולם לא יבוא לליצנות, זו שמחה יהודית אמיתית, שמהווה ביטוי לאמונה עצומה, לחשיבה רחבה, לתפיסה כלל עולמית, לתפיסת ייעוד והגשמה, זו שמחה הכי עמוקה שיכולה להיות.

בעיני נראה, שכמו שבשמחת בית השואבה מירב הפוקוס היה על התנאים הקדושים שהיו רוקדים במרכז, גם בשמחת נישואין האמוראים הם שהיו רוקדים עם הדסים ומשבחים את החתן והכלה היו מרכז הפוקוס, כי מי שתופס את המשמעות, לו יאה לרקוד ולשמח.

[ואם יורשה לי רק להוסיף נקודה קטנה כואבת, לאור הדברים הללו, כמה מיוחד ומרומם לראות טקס חופה ושמחת נישואין של קדושה, של רוממות, של אוירה יהודית, וכמה כואב ועצוב לראות לפעמים בגדים שאינם הולמים, מוזיקת טרנס נוראית ואנשים שמתפרקים, זה הרי החורבן בעצמו ביום הקמתו… כמה נלעגת הרדידות הזו.. מי שמבין את זה, מבין את עומק נשגבות הלילה הזה, ויודע שמחה אמיתית מה היא].

הרב ירוחם ארלנגר‎

מה החתן והכלה מחותנים בסיפור?, למה לא נרקוד על הבית שמביא השראת השכינה גם בלעדיהם, משום מה חז"ל קבעו שכל המצוה היא דווקא בלשמח אותם, [בטח יהיו שיאמרו שהם החפצא דמצוה ועוד מיני המצאות שלא מתחילות לענות על התשובה]

 

[הספר התורני]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.

זה בגלל שמשמחים אותם...

 

[ענף מעצי היער]

אפשר להוסיף על השאלה שנראה שלא מדובר כאן על השתתפות בשמחה להעצים את החוויה אלא לעשות פעולות שירבו שמחה וכגון מה שמצאנו שהיו אומרים מילתא דבדיחותא וכו'.
אני חושב שחלק מהתשובה היא [וזכור לי שיש לזה מקורות אבל אני לא זוכר אותם] שיום החתונה הוא יום שיש בו הרבה מתח ויש הרבה חששות טבעים לחתן והכלה ולכך יש חובה מיוחדת על הציבור לשמח אותם, [ומסתברא שזה גם הסיבה שהחתונות בזמננו עוסקים יותר בריקודים מאשר שירי רגש וכיו"ב].

 

[אחד יחיד]

אני חושב שחלק מהתשובה היא [וזכור לי שיש לזה מקורות אבל אני לא זוכר אותם] שיום החתונה הוא יום שיש בו הרבה מתח ויש הרבה חששות טבעים לחתן והכלה ולכך יש חובה מיוחדת על הציבור לשמח אותם, [ומסתברא שזה גם הסיבה שהחתונות בזמננו עוסקים יותר בריקודים מאשר שירי רגש וכיו"ב].

זה לא נקרא לשמח. זה נקרא לשחרר את הלחץ.

זה בגלל שמשמחים אותם...

לא נכון. זה היום הכי שמח בעצם הגדרתו.

 

[ענף מעצי היער]

זה לא נקרא לשמח. זה נקרא לשחרר את הלחץ.

לא נכון. זה היום הכי שמח בעצם הגדרתו.

זה וודאי יום שמח בעצם ולכן תפקיד הציבור הוא לשמח, רק הסיבה שצריך כ"כ הרבה פעולות מצד המשתתפים זה מחמת הנ"ל [דהיינו שחז"ל רצו את השמחה בחתונה ותבעו יותר כי צריך יותר פעולות לתוצאת השמחה].

 

[הרב מרודוש]

ברש"י בכתובות ז. בביאור ברכת אשר ברא כתב וז"ל
שברא דיבוק איש באישה על ידי שמחה וחדוה
וזה התשובה הפשוטה לשאלתך הפשוטה
אנחנו עוזרים להם להידבק אחד בשני ע"י השמחה וחדוה

ושמעתי בשם הגרי"ז זצ"ל שבתקופת מלמחת העולם הראשונה היו הרבה בחורים השהתחתנו תוך כדי בריחה וכדו'
ובקושי חופה הצליחו לעשות להם ק"ו לא חתונה ולא שבע ברכות
ואמר הגרי"ז שרובם לא עלה זיווגם יפה
וביאר את זה ע"פ הנ"ל

 

[עוזי ומגני]

קשה עד בלתי אפשרי לשמוח לבד...
ואפי בחגים וביו"ט, שכולם מצווים בשמחה, התורה מצווה אותך לשמוח ע"י שתשמח את אשתך ואת ילדיך הגר האלמנה והיתום.
שהשמחה המושלמת היא כשכולם שמסבבך שמחים ג"כ.
א"כ כש"כ כשחתן וכלה צריכים לשמוח, והוא יו"ט שלהם, אלמלא ישתתפו כולם בשמחתם שמחתם לא תהא שלמה.
ופעם שמעתי, שזהו הענין גם של סעודות שבע ברכות שנוהגים לעשות היום, הוא משום שכיון שהימים האלו הם יו"ט לחתן, בזה שהציבור עוצר מסדר יומו, ומקדיש שעה שעתיים לחתן לשמוח עמם, ולסעוד עמם את סעודת היו"ט שלהם, זהו גופא המשמח חתן וכלה.

 

[אני יודע]

ברש"י בכתובות ז. בביאור ברכת אשר ברא כתב וז"ל
שברא דיבוק איש באישה על ידי שמחה וחדוה
וזה התשובה הפשוטה לשאלתך הפשוטה
אנחנו עוזרים להם להידבק אחד בשני ע"י השמחה וחד

לא ענית על שאלתו מדוע צריך לשמח את מי ששמח

 

[הרב מרודוש]

לא ענית על שאלתו מדוע צריך לשמח את מי ששמח

להרבות את השמחה שלו

 

[הצעיר שבחבורה]

ואפי בחגים וביו"ט, שכולם מצווים בשמחה, התורה מצווה אותך לשמוח ע"י שתשמח את אשתך ואת ילדיך הגר האלמנה והיתום.

אינו נכון, כמדו'.
התורה מצוה שתִּשְׂמַח אתה, ותְּשַׂמֵּחַ את אשתך וכו'.

 

[עוזי ומגני]

אינו נכון, כמדו'.
התורה מצוה שתִּשְׂמַח אתה, ותְּשַׂמֵּחַ את אשתך וכו'.

ודאי שהצווי הוא שאתה תשמח וגם תְּשַמּחַ
אולם אין האשה מצווה בשמחה, דהא מ"ע שהזמן גרמא, וא"כ מ"ט מצוּוה הבעל לשמחַה?
וע"כ שהגדר הוא שמחמת הצווי של הבעל לשמוח, חייב גם לשְמחַ את סביבתו כדי שיהא לו שמח.

 

[ממגד שמים]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.
ולכן לא הבנתי אף פעם מדוע צריך 'לשמח' חתן וכלה, וכי זה כל כך עצוב שצריך לשמח אותו.
ולא זו אף זו אלא שיש הבטחות מפליגות למי שישמח את החתן והכלה, ויש סיפורים על אמוראים שיצאו מגדרם בכדי לשמח חתן וכלה.
אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי דבר זה.

בפשט:
מעבר מחממה, וממצב ידוע , כך שהאדם מרגיש כביכול "שהעסק בשליטה" אל הלא נודע- זהו מצב מלחיץ -השווה רשי בראשית וישם שם את האדם- וברש"י פיתהו בדברים, אפי' שהכניסה הינה לגן עדן.
אולם , בודאי שזה רק רובד התחלתי, עצם שמחת הנישואין מייצר שייכות עם העולם המתוקן, לפני חטא אדה"ר -כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ואו אז צריכים לעוזרו ולרוממו להיות "נוכח"במצב הזה.

 

[הכהן הגדול]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.
ולכן לא הבנתי אף פעם מדוע צריך 'לשמח' חתן וכלה, וכי זה כל כך עצוב שצריך לשמח אותו.
ולא זו אף זו אלא שיש הבטחות מפליגות למי שישמח את החתן והכלה, ויש סיפורים על אמוראים שיצאו מגדרם בכדי לשמח חתן וכלה.
אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי דבר זה.

שאלה זו כבר שאל בעל הנתיבות בספרו אמת ליעקב ואלו דבריו:
בספר אמת ליעקב [עמ"ס ברכות ו:, להרב יעקב לוברבוים בעמ"ס חוות דעת תורת גיטין ועוד] כתב בביאור הגמ' דכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו'. הנה תמהני מה טיבה של מצוה זו, כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך (בתפילת לכה דודי, וע"פ ישעי' סב, ה), אלמא דאין שמחה גדולה משמחת חתן על כלה, ומה מצוה הוא לשמח לב שמח, לשמח לב עגומי נפש יש להיות מצוה, ולא לשמח לב שמח.

ומה שנראה לי בזה בהקדים מה דאמרו לקמן (ח א) במערבא אמרו לי' הכי: מצא או מוצא. מצא, דכתיב מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב). או מוצא, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כו). ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין, שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה, ובודאי טובה היא בעיניו כיון שנשאה עכשיו. ונראה, דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים, דאי אפשר לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי בעל תכלית כי אם ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם שהיה צדיק שאין כמותו, ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד, השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית ט"ו, א - ב). ואם אברהם אמר כן, אנן מה נענה אבתריה. וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים. ועל זה ודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. ועל זה ודאי נאמר מצא אשה מצב טוב. אמנם בהיפוך - הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצר הרע, ואין מחשבתו רק לזה, אז מן תאוות ההיתר יסיתנו אל האיסור. כי כך דרכו של היצה"ר כשממלא תאוותו מן ההיתר, ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור. ועל זה ודאי נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא או מוצא. שבאם כוונתו לשם שמים הרי "מצא", ובאם ח"ו לאו הרי "מוצא".

ולפ"ז יש לכוין מה שכתוב בעין יעקב פרק שני (לא א): "לישרי לן מר. ווי לן דמיתנן". דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה, ובזה אין שמחה. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר, דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העולם הזה ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה. ולזה שפיר אמר בכפל: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" - לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הל' יט), ומיתת עוה"ב - כי יבא אל האיסור. ולכך אמרו הם ז"ל שם: אי תורה "דבטלו מינן", היינו ממיתה טבעית. "ודמגני עלן", מעונש העולם הבא. וא"כ כל נושא אשה נכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך, עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בגן עדן (ברכות נז ב), מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאילו כפאו שד ושיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה ע"י זה. ושגם אברהם אבינו ע"ה לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם (שם ו ב) "קול חתן וקול כלה. קול אומרים הודו" (ירמי' לג, יא) - שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבילים עליהם נאמר ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל לב, כז):

 

[הכהן הגדול]

וע"ע שיעורי דעת להגר"י בלוך הרגשות ע"פ התורה שכ' דברים נפלאים ונביא תמצית דבריו ועי' שם בהרחבה כי אלו דברים אשר צריכים לחדור לעצמותינו וז"ל: הבה נתבונן במצות שמחת חתן וכלה, בטור אבן העזר סי' סה' כתב מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, תמיד הוקשה לי מדוע גדולה כל כך המצוה לשמח חתן וכלה הן מובן לנו מה שהתורה מחשיבה ומצווה לשמח ולנחם את האדם בשעת יגונו וצרתו אבל כשאדם נמצא ברגע המאושר ביותר בחייו נתקיים אצלו "מצא אשה מצא טוב" [משלי יח] מקווה הוא לעתיד טוב ומאושר, ומעצמו עם עצמו הוא אפוף בשמחה כל כולו - מהו המקום אז למצוה לשמחו וכי חסר הוא שמחה זו. נראה שאומנם כן הוא, המצוה על הכלל לשמח חתן וכלה אינה רק בכדי להביא לידי שמחה את החתן והכלה הנישאים זה עתה, אלא שורש המצוה כצורת המצוה עצמה - ישמחו הם ואחרים עמם בחג נישואיהם, אומנם אף בלעדי אלו המשמחים כבר לא נעדרת השמחה מהחתן והכלה אבל נדרש לתת להשמחה שכבר שרויים בה החתן והכלה איכות ודרגה אחרת כפי שיתבאר להלן,

רגשותיו של האדם אינם כוחות עצמאיים ונפרדים המתלווים אל אישיותו, אלא הם כענפים המתפשטים מה'אני' הפנימי שלו, משום כך כל מערכי רגשות האדם עומדים תמיד בקשר חזק ואמיץ עם ה'אני' הפנימי של האדם, והנה ממהלך בנין תכונות נפש זה עשוי האדם לשקוע בתוך עצמו לגמרי, כי יש - וגם מצוי הוא, שההרגשים מרוב השתייכותם אל היאני' של האדם, הופכים הם להיות הרגשים קטנים וצרים המשרתים רק את האדם עצמו כל משאם ומתנם הוא רק איך להעשיר ולמלא את עולמו הפנימי של בעליהם ואילו לחיי הכלל וצרכיו אין חלק ופינה בהם, אבל סוף כל סוף לא זו הדרך תכליתו של היהודי בעולם היא ששיעור קומתו הרוחנית לא תישאר ותעמוד על מצבו כפי שהוא לפי נטיותיו הטבעיות אלא שיעמול ויעלה את כל ענייניו וכוחותיו לדרגות עליונות, ומכלל המתחייב בזה הוא גם שיעמול לעלות ולרומם אל הקדושה את ה'אני' הפנימי שלו יחד עם כל ההרגשים השונים החיים ופועלים בו, ואיך ירוממם בזה שישיתם מרשות האנוכיות הפרטית וישייכם לרשות הכלל,

ירדה תורה לסוף רגשותיו של אדם וראתה שבכל ימי חיי האדם מאורע הנישואין הוא הביטוי של אחד מהרגעים הכי אישיים של חייו, הרי אין לך דבר הנוגע כל כך בנקודות הנפש העמוקות והפרטיות שבאדם כשעת הנישואין, לעת כזאת שלפי טבע האדם הוא השיא של הויית חיי רגשי אנוכיותו באה התורה ולימדה שהוא הזמן המסמל שיתרומם האדם ויעלה את כל כוחותיו למעלה מאנוכיותו ובמה יתרומם בזה שהאירוע הגדול הזה יתעלה וייתפס עם מבט כלל ישראלי, והמעשה אשר יעשו להגיע לכך הוא בדרך שאמרה תורה ללכת בה בעת שמחת חתן וכלה ישמחו הם ואחרים עמם,

והענין בזה הוא בין לחתן ובין להמשמחים אותו: כשהחתן מתעלה ובזמן שהוא הכי אישי ונפשי אצלו הוא מרגיש שאין כאן רק מאורע פרטי ואישי השייך רק לחייו האישיים אלא יש כאן חלק מהבניין של כל בית ישראל ומתוך רגש זה משתף הוא בשמחתו האישית גם את האחרים בזה הוא מרחיב ומגדיל את ה'אני' הפנימי שבו ומשתפו עם הכלל,

וכן השמח עמו ומשמחו ומרגיש שאין זו אך שמחה פרטית של חברו הנישא עתה ובונה לו את ביתו אלא יש כאן חלק ועסק עם בנין כלל ישראל ומה שמשמחו הוא על דרך מה שאמרו חז"ל כל המשמח חתן כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים והיינו שמרגיש הוא שבנין הבית הפרטי של היחיד הוא באמת בנין הכלל כולו והוא עצמו נכלל באותו הכלל ומתוך כך הוא שמח וגם משמח את החתן והכלה בזה הוא מרחיב ומשתף את האחר ואת הכלל בה'אני' הפרטי שלו, עכת"ד.

 

[הצעיר שבחבורה]

וע"כ שהגדר הוא שמחמת הצווי של הבעל לשמוח, חייב גם לשְמחַ את סביבתו כדי שיהא לו שמח.

לא, אלא כי ציווי התורה הוא שהכל יהיו שמחים במועד. גם אלו שאינם מצווים.

 

[עוזי ומגני]

לא, אלא כי ציווי התורה הוא שהכל יהיו שמחים במועד. גם אלו שאינם מצווים.

צווי התורה לשמוח גם למי שלא מצווה? א"כ נצטווה?

 

[הצעיר שבחבורה]

צווי התורה לשמוח גם למי שלא מצווה? א"כ נצטווה?

האב על אשתו ובניו