סיפורים סיפורים על שבת קודש

[יישר כח גדול]

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר קיבל פעם מכתב מעיר מסוימת ובו בשרוהו שנוסדה שם חברת "משמרת שבת" פרץ בבכי. משנשאל ה"חפץ חיים" לפשר בכייתו, והלא מן הראוי להרגיש סיפוק כשיהודים מתארגנים לשם הגנה על השבת ? השיב הרב: כשתראו אדם עובר ליד בית, מעיף עינו עליו ומשבח לבורא העולם שבראו שלם באיבריו, מעצמכם תבינו כי הבית הזה הוא בית נכים שבו מאושפזים אנשים בעלי מומים: קטעים, גדמים ועיוורים. כך כאשר אנו רואים שנוסדה חברה ל"שמירה" על השבת, עלינו להסיק שהאנשים בעיר זו הנם בבחינת "בעלי מומים" ביחס לשבת, והרי זה בבחינת "בית חולים" גדול למחללי שבת. ועל זה ראוי לבכות.

 

[יישר כח גדול]

מסופר על ר' ישראל מסלנטר, שכינס את תלמידיו ודבר עמם קשות על הפרצות שנראו לאחרונה בחילול השבת בקרב הסוחרים.
תמה אחד התלמידים ושאל: "רבי, וכי מה לנו ולחילול השבת של הסוחרים?!"
ענה לו הרב: "וודאי שהדבר נוגע לנו, כי אם היינו אנחנו זהירים יותר בקיום המצוות, לא היו סוחרים אלה מחללים את השבת!

 

[נחמן זייתוני]

הטיול בשבת בשבילי התורה

מראיהם של אריות התורה המטיילים יחד בשבת קודש ברחובה של עיר, ומתנצחים זה עם זה בהויות אביי ורבא, היה מחזה מיוחד, מחזה של הוד והדר, שכל מי שראהו אי פעם אינו מש מזכרונו.

זקני ירושלים מתארים בערגה, את המחזה בו היה מרן הגרז"ר בנגיס זצוק"ל גאב"ד ירושלים, שהיה גבוה בקומתו, ומראהו היה עושה רושם רב בלב כל רואיו, הוא היה נראה ממש כמלך ביופיו.

והוא כמעט מידי שבת היה מתהלך עם יבלחט"א מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שהיה דומה לו בקומה ובמראה. שניהם היו מטיילים יחדיו מידי שבת בשבתו, היו יוצאים ממאה שערים ומטיילים יחדיו לאורך רחוב שמואל הנביא הלוך ושוב, והיו מלבנים יחדיו סוגיות רבות, גופם היה מטייל ברחוב שמואל הנביא, ואילו ברוחם היו "מטיילים" יחדיו בכל התורה כולה, בבקיאותם העצומה בכל מרחביה ועומקיה.

 

[נחמן זייתוני]

מאכילת השבת למדנו לקדש את האכילה

אחר הגיעו של הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג לארץ הקודש, חשקה נפשו להכיר את מרן הגרי"ז אחר ששמע על רוב גאונותו, ובלוויית משמשיו עלה לירושלים לביתו של הגרי"ז.

מיד כשנפגשו הרבנים החלו נושאים ונותנים בעמקה של הלכה, ועד מהרה הפליגו ארוכות בים התורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאחר מכן, כששוחחו הרבנים על עניני השעה, שאלו מרן הגרי"ז כיצד הוא עורך שעות רבות טיש עבור חסידיו ובו אוכלים ממטעמי השבת, וכי אין זה בכלל ביטול תורה לישב זמן כה רב.

השיב לו האדמו"ר, כי ראוי להביא בענין זה את דברי הט"ז [אהע"ז סכ"ה] שביאר הפסוק 'שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה', שאותו השכר הניתן לאלו שמשכימים קום לאכול מלחמה של תורה, ומעצבים וממעטים בשינה בכדי שיוכלו לעסוק ולהגות בתורה, כן יתן ה' שכר באותה מידה לידידו שינה, והיינו למי שהולך לישון לשמו יתברך, ביודעו כי שינתו היא בכדי לחדד את מוחו שיהיה פנוי לתורה, ושכרו גדול אף על כך.

והנה, הרי בודאי שמרן משקיע כל זמן הנדרש לקיום מצות האכילה בפסח, שהרי עיקר המצוה היא האכילה לשמה בלילה זה, ולמדנו מדברי הט"ז, שכן הוא בכל השנה אם אדם ילמד לקדש את האכילה שתהיה האכילה לשמו יתברך, הרי מקיים בכך מצוות ה', ונמצא שבכל אכילה ואכילה אם עושים זאת לשם שמים הרי שהיא מצוה גדולה, ומה לי אם לומד לשמו יתברך או עושה לשמו באופנים אחרים, ובלבד שיקיים מצוותו יתברך.

באותם זמנים לומדים אנו לקדש את האכילה ויתר הדברים כפי שעושים בפסח בעת אכילת המצוה, וכך זמנים אלו בשבת קודש מנוצלים היטב לקדש שמו יתברך, והיה זה שכרינו.

שמע הגרי"ז את דברי תשובתו של האדמו"ר ושמח על כך.

 

[נחמן זייתוני]

גאונותו של המהרי"ל דיסקין להפרשה בשבת

היה זה בימי המצוק, בירושלים שבין החומות לא היה ניתן אותם ימים להשיג ולו מצרכי קיום בסיסיים לקיומם, ובמיוחד בעת התקרב חג הפסח, ובמיוחד בשנה זו שבה חל הפסח בשבת קודש, כשנצרכו להכין את צרכי השבת והחג יחדיו, ידעו הכל כי על "מצות" מהודרות לחג - הנקראות "לחם עוני", שאף עניים חייבים בו, לא ניתן לוותר.

אולם מלבד קשיי החומר בהשגת המצרכים, נדרשו אף הכנה גדולה שתספק את כל דקדוקי ההידור שהנהיג רבה של ירושלים מרן רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, כולם נרתמו למלאכה, חלקם עסקו בהשגת החומר, אחרים הכינו את התנור המלובן, ואף היו אלו שדאגו לכך שתהיה כמות מספקת עבור כל בני הקהילה שיוכלו לפחות בליל הסדר להדר במצה.

משמים סייעו בעדם, ואכן, בשעת אחה"צ המאוחרות בערב שבת קודש, יצאו כל המסייעים מן המאפיה המאולתרת, ובידם חבילות המצות השמורות, כשהשמחה בקעה מעיניהם הנלהבות.

רק לאחר תפילת ערבית, כשהחושך כבר שרר ברחובה של ירושלים, החל הגבאי לרכז את חלוקת המצות לבני ירושלים שציפו למצות בקוצר רוח, ואז נתגלתה הבעיה החריפה, הן עיסת המצות נתחייבה בהפרשת חלה, ומפאת זמני הדוחק בערב שבת שכחו בני הקהילה להפריש חלה מבעוד יום, מיהרו הגבאים למקום הגרי"ל דיסקין ושאלתם בפיהם, הן יתכן שלא נוכל כלל להשתמש במצות אלו לקיום מצות החג, שכן שכחו להפריש מהם חלה ועתה בשבת כלל הוא דאין מפרישין תרו"מ בשבת.

הגאון חשב קמעא, וקרא מיד לגבאי, וציוה לפניו:

"קח מצה אחת שלימה והקנה אותה לקטן המופלא שסמוך לאיש והוא יפריש ממצה שלו לפטור המצות כולן...".

משהגיעה פסיקת הרב ללמדני העיר, החלו הללו להתפלפל בה, אחד מאותם רבנים הקשה קמי הרב, והרי כלל הוא דלא ספינן איסורא לקטן בידים, ואין נוכל ליתן לקטן לעשות איסור בשבת בידיים?? ואילו אחד הגבאים שעניני כספים חשובים לו מהלכה, הקשה בעוז לבו, רבינו, מדוע לתת לו לאותו קטן מצה שלימה, והרי די לתת לו שיעור חלה ובכך להותיר יותר מצה בעבור הקהל?

לאחמ"כ פנה אחד מגדולי הת"ח ובפיו בעיה הלכתית חמורה לא פחות, האיך נוכל לקחת את המצות הללו לביתינו, אף שהוא כרמלית, וכי מותר לצורך מצות מצה לטלטל בכרמלית??

השיב להם הגאון מיניה וביה, אתה בשאלתך תרצת את קושיות חבריך.

הרי ידוע חידושו של הרעק"א שדן האם מותר לטלטל ספרים לבית המדרש, ומסקנתו היא שיש תקנת ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קרה"ת, וממילא יצטרף עמו הגדול להתפלל יחד.

זהו שבקשתי ליתן לקטן מצה שלימה, בכדי שיפריש ממנה חלה לצורך עצמו, שיוכל לאכול משיירי אותה מצה, וממילא היכן שעושה הדבר לצרכיו, אין בכך משום לא ספינן בידים, שהרי עושה זאת לצרכיו שלו, ומעתה תבקשו מהקטנים שיטלטלו בכרמלית את המצות לביתכם, שהרי גם הם צריכים לאכול מן המצה, וממילא יהא מותר הדבר לטלטל בכרמלית.

שמחה יתירה היתה ותה שנה בבתי היהודים, מלבד ההידור בקיום מצות המצה, נתחדשו להם פסיקותיו של רבם שאילפם תורה והלכה פסוקה.

 

[נחמן זייתוני]

ביקש לעשות דבר לכבוד שבת
מסופר על הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, בתקופה הראשונה לבואו של רבינו לגרודנא הוא התאכסן בבית משפחת הרה"ג רבי משה שמעון סובול, וביקש לעשות דבר מה לכבוד שבת קודש.

שאלה אותו בעלת הבית מרת בלומה ע"ה מה הוא מעונין לעשות, אמר לה שהיות והוא רואה שביתם מושפע בעציצים ופרחים, הוא ישקה אותם וינגב מהם את האבק לכבוד שבת קודש, וכך עשה משך כל התקופה שהתארח בביתם.

 

[נחמן זייתוני]

אוצר שלם בעד קיום השבת

בשנת תש"א עלה לארץ הקודש רבינו הרב מבריסק רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל, אליה הפליג באניה במסע ארוך ומיגע, והנה הגיעה השעה לדרוך על אדמת הקודש, אך לחרדתו של הרב מבריסק התארכה חניית האניה, ושעת כניסת השבת משמשה לבוא.

בשעה האחרונה לנסיעה עמד הרב כולו מתוח מבוהל חרד ודואג, הוא הביט בשמש ובשעון לחילופין בשעון ובשמש, לאחר ששאל עוד כמה זמן משוער יגיעו לחוף, עמד ושיעור כמה זמן נותר לשקיעה, כאשר הגיעו לחוף היה זה זמן מספיק לפני שקיעת החמה.

אך הרב מבריסק אמר אצלי כבר שבת, יש להשאיר את כל הדברים באוניה, הדברים נותרו שם כהפקר כאשר כמעט ברור שיחטטו בהם, יגנבו ויזיקום, בתו הקטנה ביקשה רשות ליטול עמה רק שרשרת אחת מזכרת אישית משל האמא הי"ד, הבת התחננה 'הרי לא נשאר לי כלום מאמא, רק שרשרת זו ויקרה לי מאוד, ועדיין לא נכנסה השבת'.

ואז אמר לה הרב, ראי אני משאיר כאן גם את הכתבים של אבי הגר"ח זצוק"ל, והרי ידעת כמה מסרתי נפשי עליהם, אך השבת היא מעל הכל, כאשר שמעה הבת שגם הכתבים נשארים שם, נחה דעתה, היא הבינה שאם הכתבים נשארים שם באמת שאי אפשר לקחת שום דבר, אם יש בכך סרך של חילול השבת.

 

[נחמן זייתוני]

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שכאשר קיבל פעם מכתב מעיר מסוימת ובו בשרוהו שנוסדה שם חברת "משמרת שבת" פרץ בבכי. משנשאל ה"חפץ חיים" לפשר בכייתו, והלא מן הראוי להרגיש סיפוק כשיהודים מתארגנים לשם הגנה על השבת ? השיב הרב: כשתראו אדם עובר ליד בית, מעיף עינו עליו ומשבח לבורא העולם שבראו שלם באיבריו, מעצמכם תבינו כי הבית הזה הוא בית נכים שבו מאושפזים אנשים בעלי מומים: קטעים, גדמים ועיוורים. כך כאשר אנו רואים שנוסדה חברה ל"שמירה" על השבת, עלינו להסיק שהאנשים בעיר זו הנם בבחינת "בעלי מומים" ביחס לשבת, והרי זה בבחינת "בית חולים" גדול למחללי שבת. ועל זה ראוי לבכות.

תואר פניו מאירות

אחד משרידי תלמידיו של מרן החפץ חיים - רבי מאיר ליברמן סיפר, כי באחד מימי ששי היתה לו איזו שאלה אל רבו מרן החפץ חיים זצ"ל, ונכנס לשם כך לביתו לשאול בעצתו.

והנה כשנכנס אל הבית היה זה כבר לאחר חצות היום, כששבת קודש התקרבה לבוא, ומבחין הוא כי החפץ חיים עומד בקרן זוית בחדר, מבלי שיבחין בו שנכנס, והוא מוכן לקראת שבתא מלכתא, לאחר שהיה במקוה וכו', שאר הכנות ותואר פניו מאירות, ושומע הבחור את רבו הקדוש מלחש ואומר:

- אהה שבת, באה, אהה שבת אהה שבת, וכולו נהנה הנאה עצומה, שהנה הנה שבת קודש מתקרבת ובאה.

 

[נחמן זייתוני]

קידוש שם השבת למנהיגי עולם

על הרה"צ רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל מסופר, כי פעם ביום השבת כאשר רבי סלמאן היה כולו עסוק בקדושה ובטהרה בלימוד עם רבו רבי יהודה פתיה, נקרא באופן דחוף לבא לבית הגביר מנחם דניאל כדי לחתום על עיסקה עם הקונסול הבריטי, זה הגיע עם משלחת רמת דרג במיוחד מבריטניה כדי לחתום על עסקה גדולה.

שוער הבית נדרש לקרא לרבי סלמאן באופן מיידי לבית הגביר, הוא לא נמצא בביתו, השוער פנה לבית המדרש שם מצא את רבי סלמאן שקוע בלימוד התורה בספר הקדוש "עץ חיים", כאשר ניגש אליו שוער בית הגביר וביקש ממנו את בקשתו הביט בו רבי סלמאן בעיניים תמהות, מה לי ולעסקי חולין בשבת, ואולם במחשבה שניה החליט כי ילך ויקדש שם שמים ברבים, הוא יצא בבגדי שבת למשרדי הגביר.

כשנכנס קבלו אותו בהדרת כבוד, הוא ניגש היישר לארון הוציא ממנו שעון והראה להם אותו ואמר "בעוד שעתיים תשקע החמה כשלשת רבעי השעה לאחריהם תצא שבת מלכתא, רק אז אוכל להתפנות אליכם, יהודי אני ואת מצוות אלוקי אני שומר", כשסיים את דבריו שררה דממה בחדר, הנוכחים התפלאו על דבריו, אך התפעלו מיושרו של היהודי ומכנות דבריו.

הקונסול קד בפניו ואמר "אנו מכבדים את אמונתך ויושרך נמתין פה עד שתצא השבת", ורבי סלמאן שב לבית המדרש שש ושמח על כי זכה לקדש שם שמים ברבים, לרעיו אמר "אף פעם לא הרגשתי קדושה עצומה כמו באותה שבת כאשר ידעתי שכעשרה נכבדים מאומות העולם ממתינים במקום מסויים ויודעים שיש שבת קודש בעולם, והיא אות שנתן הבורא לעמו, ועם ישראל קיים ומקיים אותו לעולם".

 

[נחמן זייתוני]

זהירות ממכשול השבת לדורות

פעם פנו אל מרן החזון איש זצ"ל בשאלה, אם מותר לטוס בשבת לשם הצלת נפשות, הדבר היה בזמן שליחי היישוב הראשונים, היו ממריאים מלוד במטוסי הצבא האמריקאי, ברשיון מיוחד מאת גנרל אייזנהאואר, המפקד העליון על צבאות אירופה, בימי שיחרורה מעול הנאצים ימ"ש.

אחד השליחים החרדיים נדרש לטוס בשבת, והשואלים היו מהועד הפועל של אגודת ישראל בארץ ישראל, והחזון איש פסק כך - אצל חילול שבת יש איסור לחלל שבת, או חיוב לחלל שבת אצל פיקוח נפש.

כעבור זמן מה עמד לטוס שליח שני, ושוב פנו למרן החזון איש, ושאלוהו אם יש היתר לטוס בשבת. התעמק הגאון והשיב שאסור לטוס, והוסיף מאליו "עם התרתי את הטיסה בשבת בגלל פיקוח נפשות, אך הסוכנות היהודית לאחר שראתה כי התרתי את הטיסה בשבת, עלולה שלא להשתדל לדחות את הטיסה ליום חול, ולכן אם אתיר שוב פעם יש סכנה לביטול השבת"...

השואלים הבינו אז משום מה אין גדולי התורה יכולים להשתמש ב"כוחא דהיתרא עדיף", בהרבה עניינים הנוגעים לחיי הכלל, שכן עלול הדבר להוות מכשול לדורות.

 

[נחמן זייתוני]

הציפיה לשבת על פי ההלכה

הרב מבריסק זללה"ה כל תורת חייו וכל תורת המדות, וכפי שתיאר תלמידו הגרמ"ש שפירא זצ"ל, שאת כל הליכותיו אלו למד הוא מתוך התורה וההלכה, את דיני ההכנות לקבל שבת קודש, למד גם מהלכות נזיקין ביד החזקה פרק ו' חובל שהיה רץ בערב שבת והזיק פטור מפני שברשות הוא רץ, כדי שלא יכנס אל השבת והוא אינו פנוי.

וכך ביאר, לשם מה צריך להיות פנוי בכניסת השבת, וביאר על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק ל' מהלכות שבת הלכה ב', ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וע"כ צריך האדם להיות פנוי מכל דבר, ויושב ומצפה ומייחל לקבלת פני השבת, כך היא צורת קבלת שבת שאנו חייבים ומצוים בה.

ואכן סיפר חתנו הגרי"מ פיינשטין זצ"ל כי אחרי הדלקת הנרות היה יוצא מרן הגרי"ז על גזוזטרת ביתו, והיה ניכר עליו שמחכה הוא על מי שהוא מיחל לקבל פני שבת מלכתא.

 

[נחמן זייתוני]

ויתור על הון שנתחלל עליו השבת

בהיות רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בארצות הברית לשם עריכת מגביות למען ישיבתו הקדושה שבקאמניץ דליטא, נזדמן לו להתפלל בבית כנסת אחד בשבת קודש, שבו קיימים שני בתי כנסיות, אחד למטה ואחד למעלה.

כיון שבבית הכנסת שלמעלה לא היתה המחיצה שבין עזרת גברים לעזרת נשים עשויה כתיקונה, התפלל כמובן רבי ברוך בער זצ"ל בבית כנסת שלמטה, בזמן התפילה נשמעה דרשה בה נקראו מתפללי ביהכ"נ לתמוך בישיבה הקדושה בקאמניץ, והיה נראה כמו שהדברים מצאו מסילות ללבות השומעים.

ואכן מתפללי ביהכ"נ נתעוררו לתמוך בידי רבי ברוך בער זצ"ל, והחליטו כאיש אחד להקציב לו אלפיים דולר, סכום עתק באותם הימים לפני למעלה מששים שנה.

אלא שלמרבית הפלא הוגש הצ'ק שנחתם ע"י כמה מן המתפללים מיד עם גמר תפילת ערבית במוצאי שבת, הבין איפוא רבי ברוך בער כי לפניו "מעשה שבת", ותיכף כאשר קיבל את הצ'ק לידו קרעו לגזרים, באומרו שאף אם הוא נצרך לקיום הישיבה, אין הוא ישתמש בעבור החזקת התורה, בחילולי שבת.

 

[נחמן זייתוני]

הצלת נפשות בזכות השבת

בשלהי חדש תשרי תשכ"ג בעיצומה של תפלת שחרית התעלף מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל ראש ישיבת ליקווד בארה"ב, למחרת הועבר ספר התורה החי אל בית החולים, כעבור עשרה ימים ראו הרופאים שיש צורך בניתוח דחוף מסובך וקשה, ומכאן נתגלגלו העניים בסערה, כשבשלושת השבועות הבאים הכין ראש הישיבה את נשמתו לקראת כהונתו כריש מתיבתא בישיבה של מעלה.

ועידת רופאים נתנה הוראה חד משמעית ברורה ויציבה, שאין לו לרב להכניס שום דבר מאכל לתוך פיו, גם לא טיפת משקה כל שהיא, מעתה קיבל החולה זריקות, והיובש בפה היה נורא שאין לתארו, לשונו נסתכסכה בין שיניו והתנועעה בכבידות, אך הרופאים לא הסכימו להכניס לתוך פיו אפילו שלפוחית קרח קטנה, הדיבור נעשה קשה ביותר, והצמא כבד מנשוא, "תדבק לשוני לחיכי", וכידוע הרי זה אחד מהיסורים הנוקבים ויורדים עד דכדוכה של נפש, כי הצמא איום ונורא כשהוא מקיף את כל הנימים שבגוף השפתיים משוועות בצער למעט מים.

ההשתדלויות לא נשאו פרי וגם טיפת מים אחת לא נזדלפה בין שפתיו של הארי החי, הרופאים ממאנים עד שביום רביעי באותו שבוע הסכים רופא זוטר שכיהן כרופא תורן, שיגישו לרבי אהרן סוכריה עם מקל קטן, בראשה קמצוץ זעיר של לחות, וירווח לו קימעה מן היובש המכלה כל חלקה טובה בגופו.

נתאר לעצמינו את האושר שננסך בתלמיד שעמד ב"משמרת", בשעה שהסכים הרופא לבקשתו של ראש הישיבה להפחית מצריכת הפה - עתה יפתח רבי אהרן את שפתיו הצחות, וירווח לו - סבר התלמיד.

פסע התלמיד בצעדים רחבים, כמעט תחב את ידו לתוך פניו היוקדים של רבי אהרן, ונתן לו את הסוכריה, כשאנחת רווחה נשמעת מפיו.

'אך רבי אהרן' - סיפר התלמיד, 'הרהר, אולי מהרהר באיזו שהיא סברא, הסוכריה מושטת לפניו והוא ראש הישיבה מחכך במחשבתו רגע קטן ומפטיר - "אשמור זאת לכבוד שבת קודש" - הפטיר, הדיבור קשה עליו, אבל כך נשמעים הדברים, אשמור זאת לכבוד שבת...

יום רביעי מסתיים, ואחריו בא יום חמישי, וגם שישי, והגר"א בשלו - "אשמור זאת לכבוד שבת", ביום שישי הבחין מי מהרופאים הראשיים כי מונחת לה איזו שהיא "סוכריה" סמוך למראשותיו של ראש הישיבה, ואסר בהחלט לתתה, ומאוחר יותר אף התברר, כי לו היה לוקח הגר"א את הסוכריה, היה נתון הוא במצב של סכנה ממש, ובכח אהבתה של השבת, זכתה שהיא הצילה את חייו.

 

[נחמן זייתוני]

ההבטחה לבטחון הצילה השריפה בשבת

סיפר אחד מבני הקהילה בסינייסק, כי בכל שבת בבוקר עם התפילה היה מגיח כלב שחור מגודל והיה נעמד ליד חלון בית המדרש בדרעצ'ין, באותו זמן כיהן כרבה של העיירה, אחד מגאוני דורו הוא ניהו הגאון רבי דוד יצחק מגן זצ"ל, שנודע בחיבורו כרם חמד.

רבי דוד יצחק היה פונה ונותן לו פרוסת חלה והוא היה נעלם לדרכו, לשאלת מקורביו השיב בביטול ולא רצה להסביר את הדבר.

מרבית בני העיירה התפרנסו מגרנות של תבואה שהיו בקירבת הבית, סדר הגרנות היה שהם ניצבו באורך השדות במרחק קצר מאד האחד מן השני, בתו הרבנית ויטקינד ע"ה סיפרה כי ההבדל בין האסמים היה כזה שכשהם כילדים שיחקו שם במחבואים, בקושי הצליחו לעבור בין האסמים.

באחת השבתות התפרצה שריפה לכלות גורן, והיה חשש כבד שהאש תתפשט ותכלה את כל הגרנות, ובכל תמוטט את מטה לחמם של התושבים, בצר להם הם פנו אל הרב שיורה להם הדרך כיצד יוכלו להציל את שאר הגרנות.

הקהילם רבי דוד יצחק וביקשם, כי אם יבטיחו לו כי לא יעשו דבר ויבטחו בטחון מלא בהקב"ה, לא יאונה להם כל נזק, התושבים שהכירו בצדקת רבם ניאותו לקבל את בקשתו, וכולם הסכימו בלב שלם שלא לעשות דבר מה. והיה זה לפלא בעיני התושבים, כיצד כילתה האש את הגורן כולה, ועם הגיעה לאסמיהם של התושבים היא החלה ליכבות, עד שהיא שככה לחלוטין.

בני העיירה לא האמינו למראה עיניהם ומאורע זה שימש כמו רבים אחרים להראות גודל צדקת רבם הנערץ, והדרך הישרה בדביקותו יתברך.

 

[נחמן זייתוני]

גדולי ישראל בראש החזית למען השבת

רבי דוד טבלי זצ"ל מתלמידיו המובהקים של רבנו חיים מוולוזין, שנודע כאחד הגאונים המפורסמים בדורו, ומחבר ס' "בית דוד" שני חלקים, ומרא דאתרא דמינסק, התפרסם במעשה רב אודות השבת.

השתדלן ר' זונדל הגדול שהיה בתחלת המאה העברה ברוסיה היה איש חסיד וירא שמים, פעם הוכרח לחלל שבת כדי לפדות ממאסר אנשי קהלת לינקוביץ, והוא היה מצטער על זה מאד, אמר לו הגאון רבי דוד טבלי ממינסק "הנני מוכר לך שכר שמירת כמה שבתות שלי בעד שכרך שחיללת שבת אחת על פדיון שבויים", והוסיף הגאון רבי דוד טבלי, שפיר קוראים לך ר' זונדל הגדול כי הרמב"ם פוסק כשצריכים לחלל שבת על פיקוח נפש אין עושים זה לא על ידי תינוקות, ולא על ידי נשים, אלא על ידי גדולי ישראל.

 

[נחמן זייתוני]

פסקו המחודש של מרן החזו"א אודות השבת

מרן החזון איש זצ"ל תיאר את צעיר אחיו רבי משה קרליץ זצ"ל כמלך הייסורין, בהיות שהיה כל ימיו מדוכא ביסורין כאיוב, ומתוך עשרה קבי יסורין שירדו לעולם, נטל הוא תשעה, אבל הוא שש ביסוריו וקיבל אותם באהבה כאחד מדיוקנאות ההוד שפיארו את וילנא המעטירה, ייסוריו האישיים והמשפחתיים היו עמוקים מני תהום רבה, אך מעולם לא העבירוהו על דעתו, כי נהפוך הוא הם צירפוהו וזיככו את נשמתו הטהורה כבדולח.

בשחר נעוריו כבר ניבטה הימנו הכמיהה לגדלות נפש, הוא קיבל תורה מפי אביו רבי שמריהו יוסף רבה של קוסובה, עד שהיה לבר אוריין מופלג, לאחר מכן נסע ללמוד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה, במקום שרכש גם קניני מוסר וספג מלקחו של ה"סבא" רבי נתן צבי פינקל, ככל אחיו הבכירים היתה יראתו מרובה מחכמתו וקודמת לה, ועם שהיה עילוי וגאון עצום בהקו מתוך נשמתו זהרורי יראת שמים במידה מופלגת, כשל עובד ה' גדול.

כאשר הגיע לפרקו בא בברית הנשואין עם בת הרב פסח פונפר רב בפרבר סקפלרנה ליד וילנא שהיה קרוי גם בשם פונארי, אחרי פטירת חמיו נתמנה כרב במקומו, הוא התמסר מאד לצרכיהם הרוחניים של בני עדתו, והצטיין כדרשן מעולה הכובש לבבות מאזיניו, כל אימת שהוא עולה על דוכנו ופותח בניגון המיוחד לו, המזעזע ומרטיט שבו היה נושא את מדברותיו חוצבי הלהבות.

רבי משה היה מטבעו בעל רגש כולו איש לפידות, סנה ושלהבת, אש של מסירות נפש יקדה בלבו, את גופו הפקיר כליל לקדשי היהדות לטובת הזולת, ואף בשביל הפחות שבפחותים מישראל, בכל רגע היה מוכן להקריב את חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, למען כבוד שמים.

העוני המשווע והייסורים שיו מנת חלקו ושאי אפשר לפוטרן, ליפפו אותו וכיתרוהו מכל עבריו, אבל הוא השכיל להסיח דעת מעצמו כליל, וממילא היה פטור מלחשוב על יסוריו, כל מחשבתו נתונה היתה תמיד לה' ותורתו.

ונתפרסם במיוחד ברוח ההקרבה שפיעמה בו, שהתבטא בכך שאחרי פרעות הדמים שנערכו ביהודי אוקראינה, קיימה "אגודת ישראל" בשנת תרע"ט מגבית רבתי בכל ערי ועיירות פולין וליטא, מגבית שהכנסותיה נועדו לספק חבילות מזון ובגדים ליהודים הנפגעים שנשארו בעירום ובחוסר כל, מפעל ההתרמה נערך בכל אתר ואתר, תוך התלהבות גדולה.

בעיירתו פונארי עלה רבי משה קרליץ על הבמה בבית הכנסת בעצם יום השבת, שחל בו אז יום טוב שני של גלויות של חג השבועות, ונשא בפני בעלי הבתים נאום חוצב להבות אש, בדרשו מהם במפגיע שכל אחד ילך תיכף ומיד לביתו ויביא את הכסף, כדי שיוכל להעביר את התרומות בדחיפות לתעודתן, "חבל על כל רגע יהודים גוועים מרעב, ומקור זה ענין של פיקוח נפש ומותר לחלל עליו את השבת", הכריז בלהט רב ובקול אדיר.

המתפללים הנדהמים שהופתעו מפסק דינו הנדיר של הרב, חשו בעליל כי המדובר גובל באמת בפיקוח נפשות, וגמרו אומר לתרום כמיטב יכולתם. רבי משה שהיה אז אברך צעיר לימים נשאר על עמדו על הבימה בבית הכנסת, ולא זז משם עד שכולם הביאו אליו ממון רב עבור יהודי אוקראינה האומללים, והכסף נשלח מיד.

כאשר נתפרסם הדבר ברבים, נמצאו כמה רבנים שהטילו דופי ברבי משה, וריננו אחריו שנהג שלא כשורה, ושלא היה צורך לבטל איסור מוקצה בגלל מגבית, מסביב למעשה נתעוררו ויכוחים שונים בעיקבותיהם ערך אחיו בעל החזון איש תשובה מיוחדת לליבון השאלה הזאת, ולא פרסמה ברבים מפני טעם כמוס.

אולם בתשובתו בירר על יסוד הוכחות ודאיות שהלכה כאחיו רבי משה, וכי יפה עשה בהוראתו להביא אליו את הכסף בעצם יום השבת, בין השאר צירף סניף מיוחד להיתר בנמקו שצעד בלתי רגיל כזה עלול להוציא את הבריות משאננותם, ולגרום לריבוי התרומות שיביאו בסופן להצלת נפשות מישראל, אכן יהודי בעל בית'י שרואה את המרא דאתרא מצווה לטלטל מעות בשבת, משער שאין זה מקרה פשוט ויש להתמסר לקיומו.

 

[נחמן זייתוני]

סיוע להכנות בשבת בכל דרך

בימי מלחמת תש"ח, הרביץ מרן הגרא"מ שך זצ"ל תורה בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, כאשר היה אז מצור על ירושלים, נבצר ממנו לשוב לביתו בירושלים לשבת, ולכן התארח בבית הגרא"ה גולדברג זצ"ל.

פעם אחת ישב ביום ששי בחדר אשר הוקצה לו, ושקד על תלמודו, ובעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לשבת, לפתע פרץ בבכי התינוק שהיה אז בבית הגרא"ה, ביקשה האם להעמיד קדירה על האש וללכת להרגיעו, אך הבכי פסק וקול התינוק נדם.

חרדה האם חרדה גדולה, שמא אירע דבר מה לתינוקה, ומיהרה לראות מדוע נשתתק פתאום הילד, לתדהמתה ראתה את מרן הרב שך נושא את הגמרא שבה עיין ביד שמאלו, ובימינו נשא את התינוק והרגיעו, תוך כדי זה מלמל בפיו "לכבוד שבת קודש".

אמרה לו האשה שהוא יכול להניח את התינוק בעגלה והיא תטפל בו, והוא ישוב לתלמודו, השיב לה מרן הגרא"מ שבגמרא נאמר שכל אדם חייב ליטול חלק בהכנת המאכלים לשבת, 'איני יכול לעזור לך במטבח, אבל כשאני מרגיע את התינוק ומאפשר לך לבשל ברגיעה, הריני משתתף בזה בהכנת התבשילים לכבוד השבת, הניחי לי ליטול חלק זה...'.

 

[נחמן זייתוני]

הניגון בשבת שירה שהביא להפסקת חילול השבת

בבית מדרשו של הרבי שר שלום מבעלז היתה השירה בוקעת ועולה בלילות השבת עד כי כל סובביו נהנו למשמע אוזניהם, ואם כך הדבר מידי שבת בשבתו, על אחת כמה וכמה בשבת שירה, שבה בקעה השירה למרחוק, ורבים היו באים להנות מזיו שירתם של חסידי הרבי, שהנעימו מזמירותיהם עד שעה מאוחרת..

והנה בעת שהחלו החסידים את השיר 'כל מקדש שביעי' בלחן המיוחד שהתנגן לו בחצר בעלז, ומשהגיעו לתיבות 'כל שומר שבת מחללו' התעכב הרבי וחזר שוב ושוב על אותם המילים עם הניגון שעליו, והחסידים לא הבינו מדוע משנה הרבי ממנהגו, ודוקא במילים אלו הוא מפסיק וחוזר עליהם, כשהוא מפנה מבטו לכיוון אחד.

החסידים הרהור בדבר, ולא מצאו מנוח, אם היה הדבר בשירת הים עוד היה ניתן הבין כי צלצולי השבת המיוחדת שבה הם נתונים אחראים לכך, אך העובדה כי מדובר בשיר השבת הרגילה עוד קודם שהחלו בזמירות שבת שירה, רק הקשו להבין כוונתו.

אך היה זה רבי לייבוש מחסידיו הנאמנים של הרבי ששם לב כי הרבי מפנה את מבטו לכיוונו, וניסה לאתר מבין סובביו אולי יש משהו בכוונתו של הרבי, והנה הוא מבחין באדם העומד לצידו כשהוא מבחין בעיני החסידים והוא מקסס בציפורניו ותולשם בין שיניו בעיצומו של השבת..

החסיד שנבהל לראות זאת, סימן לאותו אדם בצנעא, שיש בכך משום חילול שבת וכי עליו להפסיק מיד במעשיו, אותו אדם אכן נרתע והפסיק מיד במעשה זה.

והנה, רק הוא הפסיק והרבי הורה להמשיך בשירת השבת שהלכה וסחפה עמה את ההמונים לשבת שירה פשוטה כמשמעה.

רק מעטים הבינו את רוח קדשו של הרבי שהבחין באותו יהודי שעמד במרחק רב ממנו, כשהוא מחלל את השבת, וזהו שהפסיק הרבי במילות השיר 'כל שומר שבת מחללו' שלא יחלל השבת בנטילת צפורניו, אלא ישמור את השבת כדבעי, והבחינו בגודל תעצומותיו של רבם.

 

[נחמן זייתוני]

ויכוח גדולי ישראל על פיקוח נפש דוחה שבת

מסופר על רבי יצחק יעקב רבינוביץ זצ"ל, כשנגזרה גזרת גלות על יהודי פוניבז' במלחמת העולם הראשונה יצא ר' איצל'ה עם הקיבוץ ללוצין שבלטביה, והמשיך שם כדרכו בפוניבז' כחצי שנה ישב בלוצין, הגרמנים התקרבו אף אליה, והוא עבר עם הקיבוץ למריופול, זכתה מריופול להיעשות לזמן מה מטרופולין לתורה.

בימים ההם יצא חוק שכל צעיר שעבד חצי שנה בבית חרושת לנשק, רשאי להמשיך בעבודתו ופטור מלהתגייס לצבא, נתעוררה שאלה אם מותר לצעיר יהודי להיכנס לבית חרושת כזה שמחללים בו את השבת, כדי להשתחרר בבוא הזמן מגיוס לצבא בזמן מלחמה.

הגאון רבי יוסף ראזין מרוגצ'וב אסר, ואילו רבי איצ'ל התיר, ואירע שהגאון מרוגצ'וב עבר דרך מריופול, שבר את הדרך ונכנס אצל רבי איצל, ומיד התחיל לדון אתו בשאלה זו.

ארבע שעות ויותר רצופות דנו בענין, זה בונה וזה סותר, זה מביא ראיות לאיסור, וזה מביא ראיות להיתר, וכל אחד מהם עומד על שלו, ועל דעתו קיימו את "והב בסופה", שכן שניהם החשיבו מאד זה את זה, כשיצא הרוגוצבי אמר רבי איצ'ל - "אפילו יושב ודורש כל היום כולו איני שומע לו, שכן לא עמד כראוי לו על עיקר דין פיקוח נפש שדוחה את השבת".

 

[נחמן זייתוני]

הזהירות לשמירת השבת שהושיעה את החולה

הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל בצעירותו הסתופף בצל הישיבה הגדולה במיר, ונודע כאחד מפארי גידוליה, הוא היה נוהג להתארח מידי פעם בפעם בבתי הבעלי בתים בעיירה, וכך סיפר שבאחד הפעמים התאכסן אצל משפחה שגרה שם בעיירה, בן יחיד היה לאותה משפתה ושמו בערל'ה, באחד מימי ששי כאשר קמתי בבוקר, ראיתי את בעל הבית מתכונן ליציאה לשוק העיירה לצורך מסחר, שוק זה היה יריד מרכזי לכל העיירות שבסביבה, בצאתו מהבית אמרה לו אשתו כמה פעמים "ערב שבת היום אל תשכח לחזור מוקדם".

כאשר שבתי לאכסניא בשעות הצהרים לאחר תפילת מנחה, מצאתי את בעלת הבית עומדת ליד החלון ומשקיפה לעבר הרחוב במתח ובעצבנות, כשהוא חוזרת ואומרת לעצמה, עוד מעט שבת עוד מעט שבת, לשמע הדברים תמהתי, ואמרתי לה - הן עוד היום גדול מדוע איפוא הנך מודאגת כל כך.

כתשובה לשאלתי אמרה לי האשה, בוא ואספר לך מעט מתולדות חיינו ואז תבין פשר הדבר, שנים רבות היינו נשואים יחד בעלי ואני, ולא זכינו להיפקד בבנים, בעז"ה יתברך זכינו לבן זכר לאחר שנות סבל ועגמת נפש, אולם לדאבוננו לא התפתח הילד כראוי, ורבות סבלנו בגידולו, ביקרנו עמו אצל רופא העיירה, ולדאבון ליבנו הוא קבע שכפי הנראה בננו סובל ממום בלב, הוא הוסיף ואמר לי אין אפשרות לעזור לכם, אך בוילנא ישנו רופא גדול פנו אליו אולי הוא יוכל לעזור לכם.

נסענו לוילנא אל הרופא ובפעם הראשונה שביקרנו אצלו הוא לא איבחן בבירור את מצבו של הילד, אולם בפעם השניה שבאנו אליו אמר לנו בצורה פסקנית וחד משמעית, לילד הזה אין סיכוי לחיות יותר מאשר שנים אחדות, חבל להשקיע כסף בנסיון לרפאותו, חיזרו לביתכם והשלימו עם המציאות...

יצאנו מבית הרופא שבורים ורצוצים, ולא ידענו אנה פנינו מועדות, בקושי הגענו לאכסניה שלנו בוילנא, ושם פרצתי בבכי תמרורים ומאנתי הנחם, דיירי האכסניה אשר שמעו על אודות הצרה שפקדה אותנו אמרו לנו, הנה אתם נוסעים לביתכם במיר, כדאי לכם לסור בדרך לראדין, שם מתגורר הצדיק הקדוש ה"חפץ חיים" פנו אליו ובודאי תוושעו.

דברים אלה הפיחו בנו זיק של תקוה, נסענו מיד לראדין ושמנו פנינו לעבר ביתו של ה"חפץ חיים", מה גדולה היתה אכזבתנו כאשר נאמר לנו שאין מכניסים לביתו אנשים כי הוא חלוש ביותר, ואין באפשרותו לקבל קהל, עמדנו אובדי עצות ותהינו מה נעשה עתה, לפתע ראינו את בעל נכדתו של החפץ חיים, אברך צעיר שלמד בעבר בישיבת מיר והיה מתגורר בביתנו, לבקשתנו הוא הכניס אותנו אל סבו וסיפרנו לו את השתלשלות הדברים, עד לידת בננו ואת דבר מחלתו.

לשמע הדברים אמר החפץ חיים במה אוכל לעזור לכם הרי כסף אין לי, ומה עוד אוכל לסייע לכם, שוב פרצתי בבכי מר ודמעות שליש זלגו מעיני, הנכד שהכניס אותנו הוסיף ואמר לסבו והרי זה בן יחיד, אז פנה אלי החפץ חיים בלשון חיבה, ואמר לי - בתי, קבלי עליך להקדים לקבל את שבת מלכתא, לשאלתי מה נדרש ממני באופן מעשי כדי לקיים קבלה זו, השיב ואמר ביום ששי בחצות היום תהיה מפת שלחן השבת פרוסה ופמוטי הנרות סדורים עליה, ומזמן הדלקת הנרות ואילך אל תעשי שום מלאכה...

הדברים יצאו מפי הצדיק הקדוש וקבלה נחושה גמלה מיד בלבי, לקיים את דברי הצדיק במלואם, מיד בהגיענו אל ביתנו שבמיר חל שיפור ניכר במצבו של הילד, עם הזמן הוא החל לאכול יותר ויותר ולהתפתח בצורה רגילה כשאר בני גילו, כאשר שבנו לביקורת אצל הרופא אשר שלחנו בשעתו לוילנא, הוא השתומם למראה עיניו, הוא לא יכל להבליג על תמהונו, והוציא מכיסו סכום כסף נכבד, והורה לנו לנסוע לרופא המומחה שבוילנא, וביקש שהלה יקבע מה מצבו של הילד, ויתן הסבר לשינוי המדהים שחל במצבו.

כשהגענו לוילנא אל הרופא אמר לנו, האם אתם חומדים לי לצון, זהו ילד אחר, קבע בפסקנות, אין זה אותו ילד שבדקתי לפני תקופה קצרה, אמרנו לו בן יחיד הוא לנו והלואי שהיינו זוכים לבנים נוספים, חזר הרופא ושאל האם הייתם בוינה במרכז הרפואי העולמי, וכשהשבנו בשלילה שאל אם כן היכן הייתם, אז אמרנו לו, היינו אצל ה"חפץ חיים", והוא יעץ לנו את עצתו.

נענה הרופא ואמר, אנחנו הרופאים מסוגלים לתקן את הקיים, לב פגום אנו מנסים לתקן, החפץ חיים יכול לברוא יש מאין, עכשיו אני יכול לגלות לכם, הלב של בנכם היה אכול לגמרי במצב של "אין", סיימה בעלת הבית את סיפורה ואמרה עכשיו הנך מבין מדוע אני כה מחכה ולחוצה מכך שבעלי עדיין לא הגיע.