הסברות בזה [לענ"ד],
מחד גיסא ענין מה שמועיל לעשות סיום, היינו דסעודת מצוה חשוב יותר מאשר לצום צום זה, ולא שנחשב שצם. וא"כ נחייבו לצום ביום שישי, שעדיין לא התענה. מאידך גיסא כיון דכל צום זה הוא מנהג, וכפי שנהגו לסמוך על סיום בשונה משאר צומות, [עי' פר"ח ומשנ"ב] כך גם נהגו שאם עשה סיום בחמישי אין צם שוב בשישי. ולא ראינו חילוק באחרונים בין ער"פ שחל בשבת לשאר הפסחים לגבי נושא זה של סיום.
והשנה יש סברא נוספת להקל, משום שבשו"ע הביא דעות דכיון דנדחה ידחה, כלומר כיון שא"א לקיים התענית בערב פסח, אין כבר צורך לצום עוד.
ויש להעיר, דיש שיטות בראשונים דאין חיוב על הבכורים ממש להתענות בער"פ, רק שלא יאכל פת, אבל מיני תרגימא שרי, ואף שנכתב בב"י שלא נהגו כן, מ"מ עי' במ"ב תע' ב' שצירף שיטה זו להקל כשלא יוכל לאכול אח"כ מצה, עי"ש, והנה ברוב השנים אין דרך הבכורים כ"כ לאכול אחרי הסיום פת, אלא אוכלים פהבב"כ, אבל השנה שהתענית בחמישי, מצוי לאכול פת, ואולי יש מקום הידור לאכול רק פהבב"כ ולא פת. עי'.
ומקור שיטה ההיא, יש לה סמך בירושלמי, דמשמע שרבי לא היה מתענה ממש, מדבעי לאוקמה כריב"ב, ואכמ"ל.