מסכת אבות ליקוט - פרק ד' (5 צופים)

[געגועים]

פרק ד - משנה ב​

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה.

הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה. (במדב"ר י, ח)

שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. לא יֵצֵר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד, ולא ישמח אדם על מצוה [אחת] שבאה לידו, אלא על מצוות רבות שעתידות לבוא לידו. (תנחומא ויקרא אות ו)

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וכו' והוא היה מהארבעה שנכנסו לפרדס והציץ ומת, שמתוך עומק המרכבה לא יכול להציץ בה שתנצל נפשו, ועל כן מת, כמו שנזכר בפרק אין דורשין (חגיגה יד:). ומברייתא דספרי [1] נראה כי האריך ימים כקהת ורבקה, שחיה מאה ושלשים ושלש שנים.

ואמר הוי רץ למצוה קלה, ובפרק שני נתן טעם בזה, לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, וזהו לומר שאם בידו מצוה קלה לא יניחנה מפני מצוה חמורה, כי אין משקל המצוות בידו לידע איזו שכרה מרובה ואיזו שכרה מועט, ובן עזאי בא לומר דבר אחר, שלא מפני חשיבות מצוה זו שבידו בלבד צריך בה זירוז, אלא כדי שתזדמן לו מצוה אחרת, כי מצוה גוררת מצוה, וזהו שיש בין "הוי זהיר" שאומר רבי, ובין "הוי רץ" שאמר בן עזאי. וכתב רבינו יונה ז"ל כי זה הטעם הוא ממנהגו של עולם, כי האדם אשר הרגיל עצמו במצוה אחת, יהיה נוח לו לעשות מצוה אחרת כאילו המצוות הם נקשרות זו בזו, והאחת נמשכת ונגררת אחר חברתה. וכן הזהיר בן עזאי לברוח מהעבירה מפני טעם זה, שכיון שטעם טעמו של חטא, כבר הוא קשה לפרוש הימנו, והיצר הוא תאב לו, ועבירה גוררת עבירה כאילו הם נכרכות ונגררות זו אחר זו, ובסוף ילקה על כולן וזו תכלית האזהרה.

שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה, אין זה ממנהגו של עולם כטעם הראשון, אבל הוא ממשפטי האלקים שמוליך האדם בדרך שרוצה ללכת בה, שנאמר (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, ואמרו רז"ל בפרק ראשון מע"ז (נה.), וביומא פרק אמר להם הממונה (לח:), ובפרק הבונה (שבת קד.), ובפרק הקומץ רבה (מנחות כט:), בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו, כלומר מי שרוצה ללכת בדרך רעה מניחים אותו ומוצא פתחים להיכנס בהם להרע, וזהו שאמר הוא יליץ מניחם להליץ, אבל הבא ליטהר מסייעין אותו, ועל זה נאמר יתן חן, מסייע על ידם. וזהו שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, שמסייעו לעשות מצוה אחרת כדי שיכפול שכרו, לא שלא יהיה לו שכר אחר אלא עשיית מצוה אחרת, אלא שמסייעו לעשותה ויטול שכר הראשונה גם השנייה, ולא יספיק לו לתת שכר מצוה אחת, וכן שכר עבירה תתגלגל לו עבירה אחרת, וילקה על שתיהן, וכן מאחת לשתים לשלש. (מגן אבות להרשב"ץ)

ורבינו עובדיה ז"ל כתב ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה, נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. ונראה לי הכותב להביא סיוע לדבריו מפסוק (שיר השירים ז, ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, כלומר שבעבור התענוגים שמתענג האדם במצות שעושה, בעבורם קונה לו אהבת השי"ת, לפי שתענוג המצוה נחשב לו למצוה. ושכר עבירה עבירה, השכר וההנאה שמגיע לו לאדם בעשיית העבירה, נחשבת לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר והנאה שמגיע לו לאדם בעשיית העבירה. (מדרש שמואל)

כבחמורה, ל"ג לה בספרים אחרים. וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ואי גרסינן ליה, צריך להיות כלחמורה, ובמסכת אבות שבאה לידי מארץ ישראל, נמחק מלת כבחמורה. ובורח מן העבירה, ולא תנן הקלה כמו במצוה, לפי דהא דתנן קלה, היינו שהיא קלה על האדם לעשותה, וכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן, וכולם הם הנאה לאדם, לכך לא שייך למתני מן העבירה הקלה. דרך חיים. (תוי"ט)

קשה, מה "העבירה", משמע הידועה, ותו פשיטא דיברח, ומה קא משמע לן, ולמה לי הטעם שעבירה גוררת עבירה, ודי שיברח מן העבירה הזו לבדה. ואמר הרבי מאלכסנדר זצ"ל, על דרך דאיתא (נזיר כג:) גדולה עבירה לשמה, והכוונה, שהגם שזו העבירה בעצמה היא לשמה, עם כל זה תברח ממנה משום דעבירה גוררת עבירה ויבוא לעשות עבירה פשוטה גם כן, וזה "העבירה", עבירה הידועה לשמה. ולפי זה הפירוש מצוה קלה, היינו שלא לשמה. בהרב עובדיה מברטנורה פירוש שעל ההנאה שכר בפני עצמו. אם כן מה נתינת טעם הוא להוי רץ. ונראה דמפרש דהריצה היינו ההנאה והשמחה להמצוה. אי נמי לפי שהשמח במצוות אין חילוק אצלו בין קלה לחמורה, ומקבל שכר ביותר, לפי ששמח ויקר אצלו גם מצוה קלה. (שפת אמת)

וזה דומה ממש למה שנמצא בספר מעשיות, מעשה בשני בני אדם שהיו עוברים בדרך, וישאו עיניהם ויראו הר אחד גבוה ותלול, וחוט אחד של פשתן יוצא מחור אחד בראש ההר. ויאמר אחד אל רעהו הנני מתפלא מי העלה והכניס החוט הפשתן הזה בהחור הגבוה הזה שבראש ההר, ואני חושב שודאי איזה אדם נתנו שם, ואפשר שקשור בסופו איזה חפץ יקר הנטמן בפנים החור ונתן את החוט שם משוך לחוץ לסימן להכיר על ידו את החור. וחבירו שחק עליו לאמר אין זה אלא דמיון כזב, ואפשר כי אחד הצפרים נטלו בחרטומו עם איזה עשב שבא ליטול להאכיל לאפרוחיו באותו החור ואכלו העשב ונשאר החוט שם, ובכן נלכה לדרכנו ולא נאבד הזמן במחשבות של הבל. והראשון לא שת לב לדבריו, ורק נזדרז ועלה על ידיו ורגליו עד שהגיע אצל החוט ומשך אותו, והנה נמשכה אחריו שלשלת של זהב טהור גדולה שהיתה קשורה בסוף החוט, ואחר השלשלת נמשך עוד חפץ יקר, ועוד אחר ועוד אחר, חפצים יקרי הערך, ואז שמח לבו כי חכמתו וזריזותו עמדו לו, ורעהו ראה ותמה ודאג.

וכן נמצא עוד בס' מעשיות, מעשה בשני בני אדם שהשכימו לצאת לדרך, הם בפתח העיר ושמעו שירים של ברית מילה, [כי בזמן הקודם היו עושים מצות מילה בהשכמה, כמ"ש רז"ל זריזין מקדימים למצות, ומלין מיד בבוקר (שו"ע יו"ד סי' רס"ב)] אמר אחד לחבירו בבקשה ממך היכנס עמי לחצר זו להצטרף עמהם למצות מילה, א"ל חבירו לא, ונהג את חמורו והלך. והוא קשר את חמורו בדלת החצר ונכנס ועמד עמהם בברית, וכאשר גמרו המצוה הפציר בו בעל הברית לישב עמהם לאכול דבר מה בשביל המצוה, וישב עמהם, ובתוך פת שחרית קם ת"ח עני עובר אורח ודרש דברי תורה בשבח המילה והשמיע חידושים יקרים, ואחר הדרוש אמר קדיש ועשו לו נדבה, וגם אותו האיש נתן חלקו עמהם, ואח"כ כשרצה לצאת קמה מהומה גדולה בבית, כי היולדת נתעלפה, ולא ידעו מה לעשות לה, והוא היה יודע קצת בענייני הרפואה, ונכנס וביקר אותה ועשה לה איזה תרופות עד שנתעוררה וחזרה לאיתנה, ושמחו בו הרבה, והפצירו בו עד שאכל עמהם ארוחת הצהרים, ואז שם לדרך פעמיו. ויהי כאשר הרחיק מן העיר כשלש שעות מצא את חבירו מושלך בחפירה אחת והוא מוכה ופצוע וערום כיום הולדו, ויתמה מאד וישאלהו מה אירע לו, ויספר לו כי פגעו בו עשרה לסטים מזויינים והכוהו פצעוהו ושללו כל אשר לו עד הכתונת והמכנסים, ואז התחיל אותו האיש לשבח את הבורא ב"ה שהזמין לפניו מצות מילה שנגררו לו ממנה כמה מצות אשר מנעוהו מייסורים מכוערים ומשלל. ואחר שהרבה להלל ולשבח ולפאר למלך הכבוד ב"ה, כיסה את חבירו ממלבושיו, והרכיבו על חמורו, וחזר לעירו, והיה מנהלהו ברפואות, וכדי מחסורו אשר יחסר לו, עד שחזר לאיתנו, והחזיק בידו, וחיו שניהם בטוב ובנעימים ובעבודת הבורא ב"ה.

וכן נמצא בספר מעשיות, כי מלך אחד ממלכי אוסטריי"ך (לוטרי"ס) עשה סעודה גדולה לחתונת בנו ביום חמישי בשבת, וביום ששי הזמין את חכמי ישראל לבוא לביתו ביום שבת בשעה ב' ביום לעשות ויזיט"א בט"י ומרקחת וממתקים, ונפלגו חכמי ישראל בדעותיהם בזה, יש שלא רצו לילך, אמרו מה יעשה לנו המלך אם לא נלך, הלא לא תהיה לו עלינו אלא תרעומת, ותשובתה בצדה, אימתו הגדולה ביעתה אותנו לישב לפניו בארמונו, וזאת היא הסיבה המונעת אותנו מלילך, ובטח כי יקבל תשובתנו זאת, ואם לא יקבל, מה שירצה יעשה, ולא נחלל את דתנו הקדושה. ואחרים אמרו מה חלול הדת יש בדבר, הלא ט"י ומרקחת וממתקים אין בהם שום אסור, רק בשולי גויים, והוא רק אסור קל דרבנן, ומפני כבוד המלכות אין להחמיר, ומה גם שיוכלו להראות עצמם כאוכלים ולא יאכלו מאומה. ובכן הלכו ביום השבת לבית המלך, וכבדו אותם והושיבום באולם גדול עם גדולי המלכות השרים והפרתמים, ואז הביאו לפני כולם שולחנות גדולים מלאים מיני משקים ומרקחות וממתקים, וחילקו מכל מין מנה אחת אפים כיד המלך, ובתוך כך התחילו השרים והגדולים לעשן סיגאר"ט, ולהקת המשוררים התחילו לשיר ולנגן, ועמהם הרבה עלמות יפות תופפות, ואז נתערבבו כל המוחות מרוב המראות והקולות, וגם השבת נשכח מן הלב, ואז כשעמד המלך בעצמו וחילק לכל המסובים סיגאריט"ט יפה, קיבלו הכל מידו והדליקו ועישנו, וגם כל חכמי ישראל עשו כן בהעלם שבת, ועוד באה המלכה וחילקה בעצמה לכל המסובים כוסות יין חריף, ולקחו גם הם מידה ושתו, ועוד חילקו הרבה שרים וגדולים כוסות יין, ולקחו מידם ושתו ונשתכרו, ויצאו במחולות המחנים עם נשים ופילגשים ועלמות, וחבקום ונשקום, ועוד הביאו לפנים בשר צלי מנבלה וחזיר להעביר קיוהת היין ואכלו ושבעו, וסוף דבר באו גם לידי גלוי עריות וכל תועבה, עד חצות לילה שחזרו לביתם ושכבו ונרדמו, ובבוקר כשהקיצו משנתם זכרו כל מה שעשו, ובכו בכי גדול, כי ראו איך עבירה גוררת עבירה עד חלול שבת החמורה וכו' וכו', והתענו כמה תעניות וסגופים, ולקו כמה מלקיות, ונתנו כמה צדקות. (נחלת אבות)
​

---

[1] ושם (וזאת הברכה פיסקא שנז) אי' שש זוגות ששנותיהם שוות, רבקה וקהת וכו', ולא מוזכר בן עזאי, אבל כך היתה גרסתו של הרשב"ץ בספרי, וכן הוא בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת תולדות (כה, ב) ובעוד ראשונים: ג' שנותיהן שוין, קהת ורבקה ובן עזאי.

וסימנך רבקה ר"ת רבקה קהת בן עזאי [ובלבד שתחליף ה' בע'].​