מסכת אבות ליקוט - פרק א' (2 צופים)

[געגועים]

פרק א - משנה ב​

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

ר"ע מברטנורה
משירי. משיורי. שלאחר שמתו כֻּלָּן נשתירה הקבלה בידו. והוא היה כהן גדול אחר עזרא: הוא היה אומר. כלומר כך היה מרגלא בפומיה תּמיד. וכן כל רבי פלוני אומר, הוא היה אומר, שבמסכתא זו, פרושׁן היה רגיל לומר כן תמיד: העולם עומד. לא נברא העולם אלא בשביל שלשה דברים הללו: על התורה. שאלמלי לא קבלו {ה} ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ, דכתיב (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי [שבת פח.]: ועל העבודה. עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית [כז:], שאלמלא מעמדות לא נתקימו שׁמים וארץ {ו}. ומצינו שׁבשביל הקרבנות שׁהקריב נח נשבע [הקדוש ברוך הוא] שלא יָביא מבול לָעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות: ועל גמילות חסדים. דכתיב (תהלים פט, ג) עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וגמילות חסדים, הוא לשמח חתנים, ולנחם אבלים, ולבקר חולים, ולקבר מֵתים, וכיוצא בזה:

תוי"ט
{ה} פירש הר"ב שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי וגו', ולפי שהוקשה לו דעבודה וגמילות חסדים היינו תורה, לכך מפרשה על קבלתה, ויהיה פירוש הכתוב אם לא בריתי שקבלתם יומם ולילה גם חוקות שמים וארץ לא שמתי, ועיין כיוצא בזה סוף פ"ג דנדרים [גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי]. וקשיא לי שא"כ על התורה שאמר אינה אזהרה כלל, ואינו דומה לאינך. ולכך נ"ל דהתורה היא ההגיון ולמוד התורה, והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה, כענין שנאמר (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה.

{ו} כתב הר"ב עבודת הקרבנות, שכך שנינו במסכת תענית (כז:) אלמלא מעמדות וכו', וכ"כ רש"י, ולא דייקי שאינה לא משנה ולא ברייתא, אלא מימרת אמוראים רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי וכו'. ויש לדקדק, דלשון המאמר אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, וא"כ אין זו ראיה לשבשבילם נבראו, שהרי אפשר לומר שאחרי שהם נבראו לא היה להם קיום אילו אין מעמדות, אבל לא שהמעמדות סבת בריאותם שיהיו נבראים לכתחילה בשבילם, שאין כח המקיים הדבר שכבר הוא, גדול ככח הממציא דבר שלא היה, וא"כ מנלן מזה המאמר שיהא כח העבודה גדולה עד שבשבילה נתהוה ונברא העולם, ומצאתי לזה המאמר דאיתא נמי במסכת מגילה (לא.) והתם הכי אתמר: א''ר אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכתיב (בראשית טו, ח) ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם אבינו ע"ה [לפני הקב''ה] רבש''ע שמא ח''ו ישראל חוטאים לפניך [ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו לאו, אמר לפניו רבש''ע במה אדע], אמר לו קחה לי עגלה משולשת וכו'. ודריש 'בריתי' ברית בין הבתרים, ואמר לא שמתי ש"מ שהעבודה סבת שימת העולם ובריאתו. ואם תאמר תינח בזמן שבית המקדש קיים, אבל משחרב מאי איכא למימר, י"ל שבשביל שצפה הזמן שבית המקדש קיים נברא. ועוד שהרי סיים המאמר הנזכר: אמר לפניו [רבש''ע] תינח בזמן [שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם], והשיבו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, [ומוחל אני על כל עונותיהם]. ובפירש"י דתענית כתוב גמגום דמנא יליף ליה להא. [- מהיכא יליף ליה להא, גמגום].

שפת אמת
הוא היה אומר. בשם מו"ז ז"ל, שאמר זאת לעצמו תמיד.

על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה. הרב עובדיה מברטנורה פירש קרבנות, ואם כן בגלות עומד העולם על ב' רגלים. אכן יש לומר תפלה הוא רגל הג', ולכן נקרא 'מעמדות' 'אנשי מעמד', שעליהם נסמך העולם. אבל נראה דאו או קאמר, דגם התורה ניתנה רק אחר ב' אלפים, והגם דבריתי יומם ולילה קאי אכולהו, מכל מקום יש לומר הפירוש עתים עתים הם, יש זמן שמתקיים על תורה, ויש על עבודה כו', נמצא דהכל בכלל בריתי כו' לא שמתי, רק שנתחלק לזמנים פרטים, כמו שאומרים בשם הרבי ר' אלימלך ז"ל כי עד האר"י ז"ל תורה, ועתה גמילות חסדים, כנ"ל.

על התורה ועל עבודה ועל גמילות חסדים. פירוש תורה מה שהאדם עושה בעצמו בעבודת ה', ועבודה היא המשכת כח וסיוע מלמעלה, וגמילות חסדים ליתן גם לאחרים משלו, והן המה שלשה דרכים בעבודת הבורא יתברך.

נחלת אבות
הסוגרים המרובעים הם הוספות שלא כתובים בנחלת אבות

שמעון הצדיק היה מהנשארים באנשי כנסת הגדולה, דהיינו האחרון שבהם, והוא והם קבלו יחד מהנביאים. והא דתני משיירי ולא תני אחרון שבאנשי כנסת הגדולה, להודיע דרך אגב גודל ענותנותו, שהיה משים עצמו כשיריים לפני חבריו.

הוא היה בנו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול [- ושמו עִדּוֹא בן יהושע בן יהוצדק כהן גדול המוזכר בספר עזרא סימן ג' (פסוק ב) ובנבואת חגי (א, א), ויהושע הנזכר הוא היה] אחיו של עזרא הסופר. [- ודע שבעל מאור עינים (לר' עזריה מן האדומים אמרי בינה פרק כב) התעורר בזה ב' ספיקות וכו' ומקובל להם שיַדּוּעַ הוליד את חוניו וחוניו הוליד את שמעון הצדיק]. [צמח דוד אלף הד' תמ"ח]. ועיין מגן אבות להתשב"ץ זיע"א. [וזה לשונו: ובמסכת פרה (פ"ג מ"ה) אמרו שהוא עשה פרה אדומה אחר עזרא הכהן, שהיה דודו של אביו, כי שריה הכהן היה אבי יהוצדק ואבי עזרא וכו' ושמעון הצדיק היה מזרעו של יהושע הכהן הגדול בן יהוצדק, וכן הוא מפורש בכתובים כי עזרא דודו של יהושע היה, והיו קוראין לשמעון הצדיק עִדּוֹא, וכן כתוב בספר יוסיפון בן גוריון. ולא נתפרש בשום מקום למה נתייחס בשם צדיק יותר משאר התנאים, כי כולם היו צדיקים, ונראה כי כך היו קוראים אותו כל העם כי בדורו לא היה צדיק יותר ממנו].

[ותארוהו בשם צדיק משום דמכל הכה"ג ששמשו בבית שני הוא לבד צדיק גמור היה. (תפארת ישראל פרה פ"ג מ"ה)].

שמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה ארבעים שנה (יומא ט.). הוא היה גם ראש הסנהדרין ושוטר במקום מלך ומשגיח על כל ענייני העיר והמקדש, כמ"ש בספר בן סירא פרק ן' שכתב עליו שחיזק בדקי הבית והיכל ה', והקיף על ההיכל יציע גבוה, ועשה צינורות של נחושת להכניס המים לעיר, ורבו המים ג' פעמים על שהיו, וביצר חומות העיר, והיה [מראהו בעיני הקהל בצאתו מבית לפרוכת] כשמש זורח על העיר וכקשת עם הדרת צבעיו במרום, ועוד הרבה שבחים יעו"ש.

עוד מסופר עליו ביומא (סט.) בעשרים וחמשה בטבת [צ"ל בעשרים ואחד בו, והוא בכסלו. דק"ס] יום הר גרזים [הוא] דלא למספד, יום שבקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה... כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, אמר להם למה באתם, אמרו אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך עובדי כוכבים להחריבו, אמר להם מי הללו, אמרו לו כותיים הללו שעומדים לפניך, אמר להם הרי הם מסורין בידיכם, מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים, כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלקינו, ואותו היום עשאוהו יו''ט.

[ובספר קורות אלכסנדרוס כתוב, כי אמר איני משתחוה אלא אל השם הכתוב בציץ שהוא על מצחו. עוד אמרו כי ראה זוהר גדול יוצא מהציץ, ושאל מה כתוב שם, אמרו לו קודש לה', שאל פירוש השם מה הוא, אמרו לו שאינם יודעים אלא שם בן ארבע אותיות, על כן הן קוראין בלשון יון שם השם טטרא גראמטון, כלומר ארבע אותיות, כי טטרא בלשון יון ארבע, כמו שנזכר בפרק גט פשוט (ב"ב קסד:), וגראמטון אותיות, ואמר להם כי כשהיה חולם בלילה בדמות אותו ציץ היוצא ממנו אותו זוהר, היה מנצח למחרת. (מגן אבות להרשב"ץ אבות)]

עוד איתא בסוטה (לג.) מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא, ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה, וכיוונו עכ"ל. ופרש"י ז"ל: גסקלגס מלך יון עכ"ל. וזכורני שראיתי על ספר שהענין כך היה, שהכותים כאשר נחרב מקדשם התאבלו עליו זמן רב, ונטרו איבה גדולה לישראל על זה, וכאשר מת אלכסנדרוס מוקדון ומלך תחתיו גסקלגס, שחדוהו בכמה ככרי זהב להחריב המקדש ולבטל עבודת הקרבנות, ושמע להם, ושלח מכתב הגזרה לירושלים, והיו ישראל בצער גדול, והיה הדבר בעשרת ימי תשובה, וביוה"כ נתקבלו תפילותיהם וקרבנותיהם לפני ה', וכאשר היה שמעון הצדיק בבית קה"ק, נתבשר ממיתת גסקלגס שנהרג על ידי עבדו, ונתבטלו גזרותיו, ובליל מוצאי כפור כתבו בדיוק השעה שבה נתבשר, וביום ג' באה ההודעה מארץ יון מהריגתו באותו שעה בדיוק.

עוד איתא במס' נזיר (ד:) וז"ל: אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה, אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים, עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

[אבשלום בא באדם נזיר הנזכר בנדרים (ט.)... הוא תיקונו של אבשלום, שם היה שערו סבה כי נתגאה בשערו, והיה נזיר כדאיתא בנזיר, והבחור הלזה היה נזיר לגלחם לשמים, וכאן בשערות היה תיקונו, בסוד שערות אדם הראשון. (גלגולי נשמות)]

צריכים לדעת מה שייכות יש לעולם עם ג' דברים הללו, שנאמר שעל ידם הוא עומד, הלא כל האומות אין להם זאת התורה, וכולם קיימים במלכותם בארצותם לגוייהם... והענין הוא כי תורתנו הקדושה וחכמינו הקדושים זיע"א ספרו לנו מהחורבנות הגדולים שהיו בעולם מרוע מעשה בני האדם. והם: בב"ר פרשה כ"ג מסופר כי בדור אנוש (נולד רל"ה ומת אלף ק"ם בן תתק"ה שנה) עלה ים אוקיינוס (מידיטירני) והציף שלישו של עולם. וכ"כ ביוסיפון פרק י"א שכן נמצא כתוב באגרת ששלח אלכסנדרוס מוקדון לרבו אריסטו, שכן מצא בארץ הודו קברו של קינן בן אנוש, וכתוב שם על לוחות אבן שבימי אנוש עלה ים אוקיינוס והציף שלישו של עולם, ועלה עוד פעם שנית בימיו של קינן והציף שלישו של עולם יעו"ש. [- ויכתוב אגרות רבות אל ארסטו רבו ומלמדו הגדול, ויגד לו את אשר קרהו בארץ הודו, ויכתוב בה לאמר, כאשר באתי בארץ פרסיאקון היא מדינת ארץ הודו, באתי באיי הים, ושם מצאתי בני אדם דומים לנשים, ואוכלים דגים חיים, ומדברים כלשון בני אדם בלשון יונית, ויאמרו לי ראה כי בתוך זה האי קבר מלך קדמון ושמו קינן בן אנוש שהיה קודם המבול מולך על כל העולם כולו, והיה האיש ההוא חכם ומבין בכל החכמות, ומושל ברוחות ובשדים ובמזיקים, ויבן בחכמתו כי השם יתברך יביא מבול על הארץ בימי נח, ויכתוב את העתיד להיות מזה על לוחות האבן, והנם שם, והכתב כתב עברי, ויכתוב עוד בכתב ההוא כי בימיו הציף אוקיאנוס שלישו של עולם, וכן עשה בימי אנוש בן שת בן אדם הראשון] וטעם הדבר מפני שבאותם ב' שלישים הרבו הרע הדרים שם כבדור המבול...

ואמנם מיום שנתן המקום ב"ה את התורה לישראל במעט זמן נתפרסמה אצל האומות והתחילו ללמוד מעט מעט מישראל... ובמאה הט"ו לספירת הנוצרים קמה שערוריה על ישראל מהנוצרים על ברכת התורה אשר בחר בנו וכו', והיה עת צרה ליעקב, ועמד נוצרי אשכנזי גרמני שמו יוהנס ריכלין, אשר היה נחשב להחכם הגדול שבתבל, והיה בקי בש"ס ונושאי כליו, ובקי היטב בשפה העברית לכל דקדוקיה, ושלח קול קורא לכל המדינות הנוצריות לאמר: אין לכם על היהודים שום תלונה ושום אשמה, כי תורת היהודים היא שעשתה כל יושבי תבל בני אדם, והבדילה אותם מהפראות של חיות היער, והמבין את הכתוב בה בגלוי ובנסתר, יבין כי אמת בפי היהודים בברכתם עליה אשר בחר בנו וכו', ודבריו אלה הועילו מאד והפכו את הרעש לדממה. [ס' ימי הביניים, ובדברי ימי ישראל כרך ה', יעו"ש].

ועוד יש לומר בכולם ע"ד הרמז, על ג' דברים העולם עומד, שהוא האדם הישראלי הנקרא עולם קטן, על התורה הלמוד, ועל העבודה עבודת המצות שבין אדם למקום, ועל גמילות חסדים הם המצות שבין אדם לחברו, שכולם נקראים בשם גמילות חסדים זה לזה.​