מסכת אבות ליקוט - פרק ב' (2 צופים)

[געגועים]

פרק ב - משנה ב​

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא {א} אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ {ב}, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.

ר"ע מברטנורה
דֶּרֶךְ אֶרֶץ. מלאכה או סחורה: שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. שהתורה מתשת כֹּחו של אדם (סנהדרין כו:), והמלָאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו: וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה. ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משׁכחת עָוֹן, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:

תוי"ט
{א} בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. הוא רבי שבתחלת הפרק (1): {ב} יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ. פי' בדרך חיים (2), לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה, להכי טופל תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת עִם. ע"כ. ואני מצאתי להר"ש (3) שפי' במשנה ד' פ"ז דטהרות שהוא כמו רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה (קהלת ט, ט), דחיים הוא עיקר, והכי נמי תורה עיקר.

חידושי הגר"א
יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה כו' כמ"ש (קהלת ז, יא) טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, ועיין ילקוט שם (4).

תוס' רעק"א
בתוי"ט תורה עיקר. ועיין בתוס' ישנים יומא פ"ה ע"ב ד"ה תשובה (5), ובהגהות מיימון פרק ג' מהלכות ת"ת (6).

או"ח סימן קנו - סדר משא ומתן - סעיף א

אַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לַעֲסָקָיו, דְּכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, כִּי הָעֹנִי יַעֲבִירֶנּוּ עַל דַּעַת קוֹנוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲשֶׂה מְלַאכְתּוֹ עִקָּר, אֶלָּא עֲרַאי, וְתוֹרָתוֹ קֶבַע, וְזֶה וָזֶה יִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.

יו"ד סימן רמו - שחייב כל אדם בתלמוד תורה - סעיף כא

הגה: לֹא יַחֲשֹׁב הָאָדָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלִקְנוֹת עֹשֶׁר וְכָבוֹד עִם הַלִּמּוּד, כִּי מִי שֶׁמַּעֲלֶה מַחְשָׁבָה זוֹ בְּלִבּוֹ אֵינוֹ זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אֶלָּא יַעֲשֶׂה תּוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, וִימַעֵט בְּעֵסֶק וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וְיָסִיר תַּעֲנוּגֵי הַזְּמַן מִלִּבּוֹ וְיַעֲשֶׂה מְלָאכָה כָּל יוֹם כְּדֵי חַיָּיו, אִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, וּשְׁאָר הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.

שפת אמת
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. במקום אחר הארכנו (7). וכלל דברינו, כי זה אחר החטא, וזהו שכתוב משכחת עון, אבל אם לא היה חוטא כלל, היה מקבל עליו עול תורה, ועל זה איתא לקמן שמעבירין עול דרך ארץ ע"ש. גם יש לומר שאינו סתירה, כי יפה כן, וכמו במקום שבעלי תשובה עומדין כו', וזה יותר פאר, אבל בלא עון, אינו צריך לסדר הזה, כנ"ל. סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. פירוש כי יצטרך לעבור על דעת קונו, שלא יעשה לפנים משורת הדין במשא ומתן ובכל עניניו, אבל אין הפירוש שיגזול דייקא.
​

***
הערות והוספות​

(1) הוא רבי שבתחלת הפרק. היינו רבי שבמשנה א', רק שבחייו קראוהו רבי סתם, ואח"כ נקרא רבי יהודה הנשיא. (תפארת ישראל)

(2) פי' בדרך חיים. למהר"ל מפראג, וזה לשונו: והנה אף שמבחינת ערכה העצמי, עומדת התורה למעלה מדרך ארץ, שהם כל צרכיו הגשמיים החיוניים של האדם, הרי מבחינת סדר הדברים של מוקדם ומאוחר, קודמת היא דרך ארץ לתורה, ולכן אמרו (ויק"ר ט, ג תדבא"ר פ"א) דרך ארץ קדמה לתורה. ובעצם בכל יצירה שבעולם מופיע התוכן השכלי הרוחני בסופו של הדבר ובגמר התפתחותו הגשמית, ולכן, אע"פ שקדמה משנת רבי המדברת על התורה למשנתנו המדברת על דרך ארץ, בכל זאת אמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שמשמע מזה שת"ת טפל לד"א, וזאת מכיון שמבחינת סדר הדברים קודם העסוק במלאכה ובד"א לתלמוד תורה.

(3) ואני מצאתי להר"ש. רבינו שמשון משאנץ, וזה לשונו: והאי דאמר טוחנת עִם אשת עם הארץ, דמשמע דאשת חבר טפל לאשת עם הארץ, והפירות של עם הארץ הם, אף על פי כן מצינו עִם שהוא טפל כי האי גונא, כדכתיב (קהלת ט, ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וכדאמרינן באבות יפה תורה עִם דרך ארץ, וידוע שהתורה עיקר. (מובא גם במלאכת שלמה).

(4) ועיין ילקוט שם. (רמז תתקעה) טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה, כדתנן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.

וכן הוא בקהלת רבה: טוֹבָה חָכְמָה, כְּשֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ נַחֲלָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן בְּאָבוֹת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר יָפָה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ וכו'.

ובמדרש רבה פרשת נשא (יג, טז) בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁצְּרִיכָה לִבְלֹל בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּהַהִיא דִּתְנֵינַן יָפֶה תַּלְּמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן. הֱוֵי לְמִנְחָה, שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא נוֹשֵׂא נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, בִּזְמַן שֶׁאָדָם עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהוּא בַּעַל מַעֲשִׂים טוֹבִים וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא.

(5) ועיין בתוס' ישנים יומא פ"ה ע"ב ד"ה תשובה. תשובה בעיא יוה"כ יוה"כ לא בעיא תשובה. ואם תאמר הכא משמע דיום הכפורים עיקר, ואפילו הכי קאמר עִם תשובה, וקשה מכאן על מה שרגיל רבינו יעקב לומר דתלמוד תורה טפל לגבי דרך ארץ, מדקתני באבות יפה תלמוד תורה עִם דרך ארץ, אלמא דרך ארץ עיקר, כדדייקינן ביבמות פרק החולץ (לח:) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים, דיורשי האב עיקר, ומיירי בנכסי מלוג, מדקתני יחלקו יורשי בעל עִם יורשי האב, אלמא יורשי האב עיקר, ואילו הכא קאמר עִם התשובה אע"פ שאינה עיקר, י"ל דהכי קאמר עם התשובה שעשה צריך יוה"כ, ואינו בא לומר שצריך שניהם. אי נמי משום מיתה, דבהדיא תנא עם התשובה, דתשובה עיקר גבי מיתה. ועוד יש לומר דלרבי נמי צריך תשובה לכפרה גמורה, אע"ג דמהני יום הכפורים למעט מכרת, מ"מ כפרה גמורה בלא תשובה ליכא, דאל"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיום הכפורים מכפר חוץ מג' דברים דפורק עול וכו'.

(6) ובהגהות מיימון פרק ג' מהלכות ת"ת. (הלכה י"א) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ופירש רבינו תם דרך ארץ עיקר, כדאמרינן בפ' החולץ מדקתני יחלקו יורשי הבעל עִם יורשי האב ש"מ יורשי האב עיקר. וקשה דכתיב ראה חיים עִם אשה אשר אהבת, ואשה אינה עיקר מהחיים, וי"ל דדרשינן מינה פ"ק דקידושין כשם שחייב להשיא לבנו אשה כך חייב ללמדו אומנות, דחיים היינו אומנות, ואשה עיקר מאומנות. אבל רבינו אלחנן היה אומר דאדרבה עיקר הוא תורה, חדא דאמר הכא (ברכות לה:) ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי ונתקיימה בידן, וה"נ אמר במסכת אבות במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן במיעוט ד"א, ותנן נמי כל תורה שאין עִמָּהּ מלאכה םופה בטלה, לידוק מעִמָּהּ איפכא, ודיוקא דהחולץ ליתא, דלא דייק התם אלא ממשנה יתירה דקתני יחלקו יורשי הבעל וכו' ולא קתני יחלוקו סתמא, ועוד דלישנא דתלמוד תורה דרך ארץ לא אתי שפיר אי לא קתני עִם, שאם היה אומר בלא עִם דרך ארץ, הייתי אומר או זה או זה קאמר.

(7) במקום אחר הארכנו. בשפת אמת (בהר תרנ"ג) בפסוק (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל כו' לא תרדה בו בפרך. כי אדם לעמל יולד (איוב ה, ז), ולכן אין להניח עבד פנוי, והמנוחה היא טוב רק לבני ישראל שהם עבדי ה', כמו שכתוב (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, ועל זה אמרו חז"ל (בר"ר יג, ז) אשרי שעמלו בתורה, והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות פ"ג מ"ה), והנה אדם הראשון קודם החטא היה בגן עדן לעבדה ולשמרה, במצות עשה ומצות לא תעשה (זוהר ח"א כז. תיקו"ז תי' נה), ואחר החטא כתיב וישלחהו כו' לעבוד את האדמה כו', פירוש את להיות העבודה בהשתתפות הגשמיות, כענין שאמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל זה אחר החטא, כמו שכתוב הטעם שיגיעת שניהם משכחת עון, אבל קודם החטא היה כולו תורה. וכמו כן בהר סיני היו מיוחדים בני ישראל להיות כמו קודם החטא, כמו שכתוב (תהלים פב, ו) אמרתי אלקים אתם, ואחר שחטאנו שוב, ונצרך להיות התיקון בבחינת השתתפות תלמוד תורה עם דרך ארץ, נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל, שאז הוא בחינת תורה בלבד, ולכך סמך שמיטה להר סיני.​