כיצד יתכן שני אנשים שאכלו מצה בפני רבם (ושניהם מקורבים אליו באותה דרגה) בלא הסיבה, אחד צריך לאכול שוב אחר שהלך הרב וא' לא צריך? (הדין אינו ברור, אבל כן צידד הגרד"ל שליט"א בא' מימי חוה"מ)
כיצד יתכן שני אנשים שאכלו מצה בפני רבם (ושניהם מקורבים אליו באותה דרגה) בלא הסיבה, אחד צריך לאכול שוב אחר שהלך הרב וא' לא צריך? (הדין אינו ברור, אבל כן צידד הגרד"ל שליט"א בא' מימי חוה"מ)
איני 'מתקרב' זו התשובה גם אם לא ביארתיה, והיינו מכיוון שכבר נתחייב בהסיבה, ומצה כבר אכל, וא"כ אין מועיל מה שחזר ואכל מצה בלא הסיבה בפני רבו, וזכור לי שאכן הגרד"ל דן בזה בעבר.
איני 'מתקרב' זו התשובה גם אם לא ביארתיה, והיינו מכיוון שכבר נתחייב בהסיבה, ומצה כבר אכל, וא"כ אין מועיל מה שחזר ואכל מצה בלא הסיבה בפני רבו, וזכור לי שאכן הגרד"ל דן בזה בעבר.
אמנם זהו הציור, אבל זה מיוסד על הנחה מוקדמת, שבלא ההנחה הזאת אין התשובה תשובה כלל (אדרבה, @הצעיר שבחבורה תקן אותי אם אני טועה - להבנתי אין ניחוש נכלל בכלל פתרון ללא הסבר מדוע שיהיה כך)
אמנם זהו הציור, אבל זה מיוסד על הנחה מוקדמת, שבלא ההנחה הזאת אין התשובה תשובה כלל (אדרבה, @הצעיר שבחבורה תקן אותי אם אני טועה - להבנתי אין ניחוש נכלל בכלל פתרון ללא הסבר מדוע שיהיה כך)
אנוכי שמעתי שיעור לפני 23 שנה מהרב אשר וייס שליט"א [-ניסן תשס"ב]
דעתו היתה שחייב לאכול פעם שני' בפני הרב אפילו שאין כאן הסבה - ודמיא להתוס' הידוע ברכות כו: לעניין מי שלא אמר יעו"י במנחה של ר"ח שמתפלל ערבית שתיים וק"ל.
וכן מסתברא.
איני יודע מה רצון מר.
ברור שאם החיוב לחזור הוא מדין אכילת מצה, הרי יצא באכילתו זו, אך אילו החיוב לחזור הוא מדין ההסיבה, א"כ מה לי שאכל בשעה שהיה פטור מהסיבה, סו"ס לא חזר והיסב כדינו.
והן אמנם, כפי שכבר נכתב, לדעת מרן הגרי"ז זללה"ה חיובו לחזור ולאכול מצה הוא רק מדין המצה, אבל מדין ההסיבה אי אפשר שיתחייב לחזור ולאכול מצה אחר שכבר יצא ידי חובת מצה.
אך אכתי יש מקום לדון שמשון חובת הסיבה יתחייב לחזור ולאכול מצה בהסיבה שלא כדברי הגרי"ז, ואכמ"ל.
ברור שאם החיוב לחזור הוא מדין אכילת מצה, הרי יצא באכילתו זו, אך אילו החיוב לחזור הוא מדין ההסיבה, א"כ מה לי שאכל בשעה שהיה פטור מהסיבה, סו"ס לא חזר והיסב כדינו.
ברור שאם החיוב לחזור הוא מדין אכילת מצה, הרי יצא באכילתו זו, אך אילו החיוב לחזור הוא מדין ההסיבה, א"כ מה לי שאכל בשעה שהיה פטור מהסיבה, סו"ס לא חזר והיסב כדינו.
זה גופא הוא כותב, שאם החיוב מדין המצה יצא אצל רבו, אך אם הוא מצוה בפני עצמה לא מועילה כלום אכילתו הנוספת, כיון שכבר יצא יד"ח מצה, ורק מצות הסיבה לא קיים, ואמנם הגרי"ז כ' דאם הוא מצוה בפנ"ע א"א לקיימה שוב אחר שאכל בלא הסיבה, כיון שסו"ס עיקר דינו נתקן להסב באכילת המצה, אך הוא רוצה לנטות בזה מד' הגרי"ז שאפשר לשוב ולקיים מצות הסיבה באכילת מצה (אך לכאו' דברי הגרי"ז מסתברים מאד).
כותב שלכתחילה יסב כל הסעודה - הוי אומר שלדעת הגרי"ז הרי הסיבה מצוה בפני עצמה.
וכותב שאכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בלא הסיבה, ואם שתה בלא הסיבה, בשתי כוסות הראשונות יחזור וישתה, ובשתי האחרונות, יסמוך על הראבי"ה.