וי"ל דלעולם האם מתה קודם לאב, ומשו"ה בכהן הדיוט הקדים את מיתת האם. אך כהן גדול כיון שהגולים לעיר מקלט מתפללים עליו שימות, ה"ז מקצר ימיו, ומאחר שהכהונה גדולה עוברת בירושה, אם אמו מתה ועדיין אביו קיים אינו כה"ג, ומשו"ה בכהן גדול דוקא בהכרח אמרינן שאביו מת קודם [וצ"ל שנתמנה בעודו אונן, ויש לבדוק האם זה ייתכן].
הדעת זקנים מבעלי התוספות (בפסוק ב) ג"כ הק' כנ"ל ומאי שנא דכאן גבי כהן הדיוט מקדים אמו לאביו ותירץ: שהוא בדרך של לא זו אף זו, דלגבי כהן הדיוט כתיב יטמא הילכך לא מבעיא לאמו שהיא ודאית ולכן מותר להטמא אלא אפילו לאביו שאינו ודאי יטמא. וגבי כהן גדול דכתיב לא יטמא קאמר לא מבעיא לאביו שאינו ודאי שלא יטמא, אלא אפילו לאמו שהיא ודאית לא יטמא.
ועצם הדבר שבכהן הדיוט יש חידוש שמותר להיטמא לא רק לאם אלא אף לאב מבואר להדיא בגמ' (נזיר מט ע"א) הגמ' עוסקת מ"ט פירט הכתוב אביו ואמו ולא סגי באחד מהם והיינו למדים את איסור הטומאה לשני מכח בנין אב. ומבואר שם דאם כתב אביו לא היינו לומדים אמו, משום שלגבי אמו יש לנו עדות ברורה לכך שזו אמו, אבל ביחס לאב אין לנו אלא חזקה, ["אמו דידעין דילידתיה ליטמא לה". וכן איתא בתורת כהנים להדיא, שאם היה כתוב בהדיוט רק שלאמו מותר להטמא, ס"ד שלאביו אסור].
אך צע"ג דאיך היה ס"ד לאסור להיטמא לאביו מחשש שמא אינו אביו, הא אם אינו אביו - אינו כהן! וכה"ק השואל להרשב"א (בשו"ת ח"א תשובה כז) "לרב רבי יצחק הצרפתי. כתבת שאלני הגדול שבחכמי פרובינצה הא דגרסינן בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים יאמר לאמו ולא יאמר לאביו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו. אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין תלמוד לומר ולאביו. קשיא לי ליטמא ליה לאביו ממה נפשך אי אביו הוה שפיר מיטמא לו אי לאו אביו הוא אם כן ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה".
ובשו"ת חת"ס יור"ד ג"כ עמד בזה ותירץ באופ"א.
