רבי יחזקאל לנדא (לעיתים: סג"ל לנדא; י"ח בחשוון ה'תע"ד, 7 בנובמבר 1713 – י"ז באייר ה'תקנ"ג, 29 באפריל 1793) היה רבה של העיר פראג, ומגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-18 ובדורות האחרונים בכלל. נודע בכינויים ה"נודע ביהודה" וה"צל"ח" על שם ספריו.
נולד ב-תע"ד בעיר אפטא בפולין, לר' יהודה סגל לנדא הלוי, פרנס קהילת אפטא ומנהיג (תואר) בוועד ארבע ארצות ונצר למשפחה המיוחסת לרש"י ולחיה בתו של רבי אליעזר, אב"ד בעיר דובנא (נכדת רבי אברהם יהושע השל מקרקוב).
בילדותו למד תלמוד בבלי עם אביו, וכבר בתקופה זו פלפל בתורה עם רבה של אפטא, רבי משה יעקב[5]. למד מגיל אחת עשרה עד גיל שלוש עשרה אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ומגיל בר מצוה למד בקלויז בברודי. למד גם תנ"ך ומפרשיו, קבלה ופילוסופיה יהודית. בספריו מורגש ידע מתמטי בסיסי ולפי הביוגרף שלו, שלמה וינד, למד בתקופה זו גם דקדוק עברי, גרמנית, מתמטיקה והיסטוריה של ימי הביניים. בגיל 18 נישא לליבא בת הגביר יעקב'קה מדובנה. הזוג התגורר תקופה קצרה בדובנה וכעבור זמן מה עבר עם משפחת האישה לברודי. הוא חזר ללמוד בקלויז בברודי בחברת "אריות ונמרים, וביראת ד' טרודים". ביניהם היו רבי יצחק מהמבורג ורבי חיים צאנזר, והיה מגיע לביתו רק בשבתות.
בשנים תצ"ד–תק"ד שימש כאב"ד באחד מארבעת בתי הדין שפעלו בעיר ברודי, אך נאלץ לעזוב את העיר יחד עם שני דיינים נוספים (רבי מאיר מרגליות מחבר הספר מאיר נתיבים ורבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב) בשל מקרה שפסקו נגד אשה ממשפחה תקיפה ובעלת קשרים בעיר. למשך תקופה קצרה שב לבית חותנו בדובנה, אך מספר חודשים לאחר מכן קיבל (ה'תק"ה, 1745) מינוי כרב ואב"ד של יאמפול, שם יסד ישיבה שמשכה תלמידים רבים והחל להתפרסם כפוסק הלכה. הוא התקין תקנות בענייני הקהילה ובסידור החברה קדישא, המתועדות בפנקס הקהילה שנכתב על ידו.
ב-תקט"ו קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו בי"ז באייר תקנ"ג.
עוד קודם בואו לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב עמדן ורבי יהונתן אייבשיץ, שבה האשים הראשון את האחרון בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, ניסה להגן על הרב אייבשיץ. הוא טען שהקמעות אכן נראים שבתאיים, אך בשל אישיותו הרמה של כותבם יש לדונם שהוא לא מבין אותם נכון, או שהם סולפו לאחר שיצאו מתחת ידו, וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת על ידי משיכת הקמיעות והחזרתן, הכחשה פומבית של הרב אייבשיץ לכתבים שבתאיים שפורסמו לכאורה בשמו, והכרזה על התנגדותו לשבתאות ודעותיה. מאוחר יותר פעל רבי יחזקאל לנדא בתקיפות נגד הרב אייבשיץ, שנראה שאכן השתכנע בשבתאותו על אף שחששו ל"כבוד התורה" מנע ממנו לצאת נגדו בבוטות. הוא הותקף בידי רבי יעקב עמדן על פשרנותו.
כרב העיר פראג התקין הרב לנדא תקנות רבות, וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. בין תלמידיו רבי אברהם דנציג בעל ה"חיי אדם", רבי אלעזר פלקלס בעל "תשובה מאהבה" ואחרים. הוא החזיק בקשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריה מריה תרזה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-תקמ"ט, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.
בשנת ה'תקל"ב פרצה שרפה ששרפה את ביתו יחד עם כתביו. לאחר מכן החל לפרסם את חידושיו בשם "ציון לנפש חיה" (צל"ח), על שם אמו מרת חיה, וכן פסקים בהלכה בשם "נודע ביהודה", על שם אביו, רבי יהודה.
נולד ב-תע"ד בעיר אפטא בפולין, לר' יהודה סגל לנדא הלוי, פרנס קהילת אפטא ומנהיג (תואר) בוועד ארבע ארצות ונצר למשפחה המיוחסת לרש"י ולחיה בתו של רבי אליעזר, אב"ד בעיר דובנא (נכדת רבי אברהם יהושע השל מקרקוב).
בילדותו למד תלמוד בבלי עם אביו, וכבר בתקופה זו פלפל בתורה עם רבה של אפטא, רבי משה יעקב[5]. למד מגיל אחת עשרה עד גיל שלוש עשרה אצל רבי יצחק אייזיק סג"ל מלודמיר, ומגיל בר מצוה למד בקלויז בברודי. למד גם תנ"ך ומפרשיו, קבלה ופילוסופיה יהודית. בספריו מורגש ידע מתמטי בסיסי ולפי הביוגרף שלו, שלמה וינד, למד בתקופה זו גם דקדוק עברי, גרמנית, מתמטיקה והיסטוריה של ימי הביניים. בגיל 18 נישא לליבא בת הגביר יעקב'קה מדובנה. הזוג התגורר תקופה קצרה בדובנה וכעבור זמן מה עבר עם משפחת האישה לברודי. הוא חזר ללמוד בקלויז בברודי בחברת "אריות ונמרים, וביראת ד' טרודים". ביניהם היו רבי יצחק מהמבורג ורבי חיים צאנזר, והיה מגיע לביתו רק בשבתות.
בשנים תצ"ד–תק"ד שימש כאב"ד באחד מארבעת בתי הדין שפעלו בעיר ברודי, אך נאלץ לעזוב את העיר יחד עם שני דיינים נוספים (רבי מאיר מרגליות מחבר הספר מאיר נתיבים ורבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעל שם טוב) בשל מקרה שפסקו נגד אשה ממשפחה תקיפה ובעלת קשרים בעיר. למשך תקופה קצרה שב לבית חותנו בדובנה, אך מספר חודשים לאחר מכן קיבל (ה'תק"ה, 1745) מינוי כרב ואב"ד של יאמפול, שם יסד ישיבה שמשכה תלמידים רבים והחל להתפרסם כפוסק הלכה. הוא התקין תקנות בענייני הקהילה ובסידור החברה קדישא, המתועדות בפנקס הקהילה שנכתב על ידו.
ב-תקט"ו קיבל את הרבנות בקהילת פראג, וכיהן בתפקיד זה עד פטירתו בי"ז באייר תקנ"ג.
עוד קודם בואו לפראג התפרסם כפוסק בעל שיעור קומה והחל לכתוב תשובות בהלכה. בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב עמדן ורבי יהונתן אייבשיץ, שבה האשים הראשון את האחרון בשבתאות בגלל הקמעות שכתב, ניסה להגן על הרב אייבשיץ. הוא טען שהקמעות אכן נראים שבתאיים, אך בשל אישיותו הרמה של כותבם יש לדונם שהוא לא מבין אותם נכון, או שהם סולפו לאחר שיצאו מתחת ידו, וקרא לשני הצדדים להשקיט את המחלוקת על ידי משיכת הקמיעות והחזרתן, הכחשה פומבית של הרב אייבשיץ לכתבים שבתאיים שפורסמו לכאורה בשמו, והכרזה על התנגדותו לשבתאות ודעותיה. מאוחר יותר פעל רבי יחזקאל לנדא בתקיפות נגד הרב אייבשיץ, שנראה שאכן השתכנע בשבתאותו על אף שחששו ל"כבוד התורה" מנע ממנו לצאת נגדו בבוטות. הוא הותקף בידי רבי יעקב עמדן על פשרנותו.
כרב העיר פראג התקין הרב לנדא תקנות רבות, וייסד ישיבה בה היה מוסר ארבעה שיעורים בכל יום, שניים בגמרא ושניים בשולחן ערוך. בין תלמידיו רבי אברהם דנציג בעל ה"חיי אדם", רבי אלעזר פלקלס בעל "תשובה מאהבה" ואחרים. הוא החזיק בקשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריה מריה תרזה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-תקמ"ט, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה.
בשנת ה'תקל"ב פרצה שרפה ששרפה את ביתו יחד עם כתביו. לאחר מכן החל לפרסם את חידושיו בשם "ציון לנפש חיה" (צל"ח), על שם אמו מרת חיה, וכן פסקים בהלכה בשם "נודע ביהודה", על שם אביו, רבי יהודה.
