ברכות כג: ת"ר לא יאחז אדם תפילין בידו וס"ת בזרועו ויתפלל ולא ישתין בהן מים ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי
וכתב רש"י ולא יישן בהן שמא יפיח ומשמע דרישא מיירי כשהן בידו כלשון הברייתא וסיפא מיירי כשהן מונחים עליו דלכאו' כל האיסור להפיח הוא רק כשהוא מניחם.
אולם בהגהות הגר"א הגיה ברש"י שמא יפלו ומשמע דפירש דאף הסיפא מיירי כשהן בידו וכלשון הברייתא ברישא
וכן כתבו ר' יונה והרא"ש אבל כשהן בראשו מותר להשתין בהן בבית הכסא עראי וגם מותר לישן בהן שינת עראי כדאמר בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח
והקשו וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם.
ותירצו מתוך דברי רבי' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להנית תפילין כל היום.
והוסיפו לומר וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. עכ"ל והגדר ברור לדבריהם דלא חשיב היסח הדעת אלא שחוק וקלות ראש
אמנם יש להקשות ממה דאיתא בשבת יב. תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה הלכך מידכר דכיר להו ע"כ ולכאו' אי היסח הדעת הוא רק ע"י צחוק וקלות ראש אך אם עוסק באומנותו לא חשיב להיסח הדעת א"כ אמאי לא חיישינן שמא ישכח ויצא בהם משחשכה בשבת
וביותר יש לשאול מדוע צריך למשמע בהן בכל שעה ושעה והלא בלשונם משמע דאפי' עוסק באומנתו ואין דעתו עליהם אין זה נקרא היסח הדעת ואי בעינן למשמש בכל שעה ושעה חשיב היסח הדעת אם לא ממשמש
וכתב רש"י ולא יישן בהן שמא יפיח ומשמע דרישא מיירי כשהן בידו כלשון הברייתא וסיפא מיירי כשהן מונחים עליו דלכאו' כל האיסור להפיח הוא רק כשהוא מניחם.
אולם בהגהות הגר"א הגיה ברש"י שמא יפלו ומשמע דפירש דאף הסיפא מיירי כשהן בידו וכלשון הברייתא ברישא
וכן כתבו ר' יונה והרא"ש אבל כשהן בראשו מותר להשתין בהן בבית הכסא עראי וגם מותר לישן בהן שינת עראי כדאמר בסוכה הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח
והקשו וא"ת היאך שינת עראי מותר והלא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם.
ותירצו מתוך דברי רבי' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להנית תפילין כל היום.
והוסיפו לומר וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש. עכ"ל והגדר ברור לדבריהם דלא חשיב היסח הדעת אלא שחוק וקלות ראש
אמנם יש להקשות ממה דאיתא בשבת יב. תני דבי רבי ישמעאל יוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה הלכך מידכר דכיר להו ע"כ ולכאו' אי היסח הדעת הוא רק ע"י צחוק וקלות ראש אך אם עוסק באומנותו לא חשיב להיסח הדעת א"כ אמאי לא חיישינן שמא ישכח ויצא בהם משחשכה בשבת
וביותר יש לשאול מדוע צריך למשמע בהן בכל שעה ושעה והלא בלשונם משמע דאפי' עוסק באומנתו ואין דעתו עליהם אין זה נקרא היסח הדעת ואי בעינן למשמש בכל שעה ושעה חשיב היסח הדעת אם לא ממשמש