סדרת מאמרים - בעניין עמידה בברכות – חלק א' | מדור מאמרים

סוג המאמר: סדרת מאמרים

האם כל ברכת המצוות צריך לברך בעמידה או"ד יש לחלק בסוגי המצוות

א. שו"ע או"ח סימן ח' סעי' א' יתעטף בציצית ויברך מעומד, והעתיק המ"ב את הטעם שמבואר בב"י לברך מעומד משום דכל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה, וכן כתב המ"ב ריש סי' תקפ"ה לענין ברכת שופר.

והקשה המגן אברהם מדוע צריך שהברכה תהא בעמידה, הא בשו"ע יו"ד ריש סימן שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב, והוא משנה שלימה, ע"כ.

כונת המ"א, למשנה בחלה פ"ב משנה ג' דתנן האשה יושבת וקוצה חלתה כו', ופירשו המפרשים דהיינו שהאשה יכולה לשבת ולהפריש חלה ולברך על הפרשתה, הרי מבואר במשנה שלימה דמותר לברך מיושב.

ותירץ המ"א דשאני הפרשת חלה שאינו מצוה כל כך, לפי שאדם אינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה.

ולכאורה עולה לפי דברי המ"א דגם ברכת על נטילת ידים אפשר לברך בישיבה, לפי שאינו מצוה כל כך דאינו אלא לתקן מאכלו, דומיא דברכת השחיטה.

אבל בפתחי תשובה סי' שכ"ח שם הביא שבעל הישועות יעקב דחה דברי המ"א לחלק בין מצות הפרשת חלה שאינו מצוה כל כך דלכן אפשר לברך מיושב לבין מצות ציצית ושופר שזה מצוה גמורה ולכן צריך לברך דוקא בעמידה, אלא החילוק הוא בין היכא דאפשר לברך בעמידה שאז אינו רשאי לברך בישיבה, ולפיכך בציצית ושופר מברך דוקא מעומד, לבין אם האשה אינה לבושה שבהכרח אינה יכולה לברך בעמידה, לכן מותרת לברך בישיבה.

והטעם לחלק בזה, דעיקר טעם הדבר שאין לברך ברכה בישיבה היינו משום שנחשב כמזלזל בדבר ואין פחד השם לנגד עיניו, אבל כשעושה הדבר מחמת הכרח אין בזה שום זלזול, ע"כ.

והא"ר תירץ קושית המ"א באופן אחר, דדוקא ברכת המצוות צריך בעמידה אבל לא ברכת הנהנין כמבואר בב"י, וברכת על הפרשת חלה היא כמו ברכת הנהנין, ע"כ, ור"ל כיון שבסוף יהנה ממנה.

שאלה: מדוע לפי המ"א ברכת להתעטף בציצית צריכה להיות בעמידה, בשלמא ברכת שופר היא מצוה חיובית שאינו יכול להפטר ממנה, אבל מצות ציצית דומה למצות הפרשת חלה שאינו מצוה גמורה, שהרי אם אינו לובש בגד של ארבע כנפות אינו מחויב במצות עשה של הטלת ציצית כל היום, נמצא שגם ציצית אינו בא אלא לתקן את הבגד כמו שהפרשת חלה באה רק לתקן את המאכל?

בפלוגתת המ"א והגרע"א והישוע"י עם הט"ז האם מצות הפרשת חלה ותרומה הוא דוקא כשרוצה לאכול או"ד אף שכעת אינו רוצה לאכול

ב. עכ"פ נתבאר במ"א שמצות הפרשת חלה או מצות הפרשת תרומה וכן מצות שחיטה אינו מצוה כל כך לפי שאדם אינו עושה את המצוה אלא כדי לתקן מאכלו, ולכן באלו אפשר לברך את ברכת המצוה בישיבה.

ולכאורה גם הישוע"י הסכים עם המ"א בזה שהפרשת חלה ותרומה ושחיטה אינה מצוה כל כך, אלא שלא הסכים שזה סיבה שלא יצטרכו לברך בעמידה כמו שצריך גבי ברכת ציצית ושופר.

אבל יש בזה מחלוקת מפורשת באחרונים האם מצות הפרשת חלה או תרומה תליא דוקא אם רוצה לתקן מאכלו כמו שסבורים המ"א והישעו"י או דילמא גם שאינו רוצה לאכול מן התבואה יהא חייב בהפרשת חלה ותרומה.

דעת הט"ז ביו"ד סימן א' ס"ק י"ז נראה שיש חיוב מצות הפרשת תרומה על האדם אפי' אם אינו רוצה לאכול מן התבואה.

דהנה איתא שם בשו"ע סעי' ז' השומע ואינו מדבר שוחט אפי' לכתחילה אם אחר מברך, והוא מדברי הרא"ש.

ולכאורה מאי שנא מתרומה שאין אנו מחלקין את המצוה לזה והברכה לאחר כדאמרינן שאילם לא יתרום ואחר יברך אלא אותו שמברך הוא גם יתרום.

ע"ז ביאר הט"ז דבעיקר הדבר סובר הרא"ש לחלק בין כל המצות שאדם צריך לעשות בגופו דוקא ולא ע"י אחר, דבהן מוכרח שאם הוא אינו יכול לברך יברך אחר, משא"כ בתרומה כיון דאפשר לעשות ע"י אחר א"כ אותו שיעשה המצוה הוא גם יברך, אלא דבשחיטה סובר הרא"ש דאפשר לחלק את המצוה לזה והברכה לאחר כיון דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ברוך הוא על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה, שהרי על כולם יש איסור, אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת שום בהמה.

דוגמא לדבר מה שהזכיר הב"י ביו"ד סי' רס"ה בשם ר"ת בברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שהיא שבח והודיה בכל שעה על קדושה זו.

ומשו"ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן מארס והרב מברך, דגם שם מברך על איסור עריות שאסר לכל ישראל.

אבל בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה, לא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה יש עליו חיוב אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א"כ הוה מצוה זאת כשאר מצות, וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן דאפשר לתרום ע"י שליח, לא נחלק המצוה והברכה זה מזה, אלא התורם יברך, ומשו"ה ניחא בההיא דאילם השומע ואינו מדבר לא יתרום אף שאחר מברך בשבילו כיון שהמצוה היא על התורם והוא בלבד צריך לברך, ולא על כלל ישראל, ע"כ מדברי הט"ז.

הנה מפורש דעת הט"ז דלא כהמ"א והישעו"י, ובמצות הפרשת תרומה יש עליו חיוב אפי' אם אינו רוצה כעת לאכול מן התבואה.

ואכן בגליון הגרע"א ז"ל העיר על דברי הט"ז בזה הלשון "לא מצאתי זה" דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה, ובמג"א ריש סימן ח' כתב כן לענין חלה, וה"נ בתרומה, ע"כ.

לסיכום: באנו בס"ק זה לפלוגתת הט"ז והגרע"א ז"ל האם יש חיוב מצות הפרשת חלה ותרומה אפי' שאינו רוצה לאכול כעת מן התבואה, דהוי מצוה חיובית, וזה דעת הט"ז, או"ד כשרוצה לאכול – אסור לו לאכול עד שיקיים תחילה מצות הפרשת חלה ותרומה, והוה מצוה קיומית, וזה דעת הגרע"א והמ"א והישעו"י.

עוד נתחדש בט"ז דברכת שחיטה אינה באה על השחיטה עצמה אלא כעין ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכעין ברכת אירוסין שהרב מברך על איסור עריות שאסר הקב"ה לכל ישראל.

דעת הגר"א ז"ל עם הט"ז דלא כהמ"א והגרע"א והישוע"י

ג. אמנם דעת הגר"א כהט"ז דיש חיוב הפרשת חלה ותרומה אפי' כשאינו רוצה כעת לאכול מן התבואה ודלא כהמ"א והגרע"א והישעו"י.

הנה כתב בביאור הגר"א או"ח סימן ח' בזה הלשון ודברי מ"א שכתב שחלה אינה מצוה "דבריו אין להם שחר" והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו'.

ביאור דברי הגר"א, תחילה הביא ראיה מהירושלמי פ"ג דחלה ה"א הדא אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין [ופסק כן השו"ע ביו"ד סי' שכ"ד סעי' י"ד] ור"ל דאם לא היתה מצות הפרשת חלה מצוה חיובית מדאורייתא גם כשאינו חפץ לאכול לא היו חכמים אוסרים לעשות עיסתו קבין.

ראיה שניה הביא הגר"א ז"ל מהא דאיתא בבבלי פסחים מ"ח ב' אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא, אמר ליה מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה, ע"כ!

ביאור הגמ', רב יוסף אמר דנשים דידן החמירו על עצמן ונהגו לאפות מצות לפסח בשיעור קטן של שלשה לוגין בלבד בכל פעם כדי לשומרה מן החימוץ, אמר אביי לרב יוסף למה לדעתך יש לעשות כן, היינו לחומרא בעלמא, שהרי מן הדין אין לחוש לחימוץ אף בשיעור גדול מזה, אבל מ"מ אין נכון לעשות כן, דהוא חומרא דאתי לידי קולא, משום דעל ידי שהן לשות פחות משיעור חמשת רבעים קמח, קא מפקע לה לעיסה מחיוב חלה, ע"כ. הרי מבואר דחיוב מצות הפרשת חלה היא מצוה גמורה גם כשאינו רוצה לאכול כעת, דאם אין מצוה גמורה להפריש חלה רק הדין הוא שאם רוצה לאכלו מחויב בהפרשה, א"כ למה לכתחילה אינו יכול ללוש עיסה פחות פחות מכשיעור, זהו ראית הגר"א ז"ל להוכיח שמצות הפרשת חלה היא מצוה גמורה ומצוה חיובית, כהט"ז ודלא כהמ"א וסיעתו.

גם דעת החזו"א עם הט"ז דלא כהמ"א והגרע"א והישעו"י

ד. גם דעת החזו"א כהט"ז והגר"א ז"ל, כפי שכתב במסכת דמאי סימן ד' סק"ב דנראה עיקר כדעת האומרין דמעשר היא מצוה חיובית שהרי עובר בבל תאחר, וכמו שכתבו תו' בראש השנה ד' א' ד"ה ומעשרות, שאם לא עישר עובר בבל תאחר ואפי' אם אינו עובר בבל תאחר על המעשר מ"מ עובר בבל תאחר על הביעור, ואם אין מצוה על ההפרשה בל תאחר מנין, ואין סברא שבשעת הביעור מתחדשת מצוה, עי"ש עוד.

נמצא לפי דברי החזו"א דמצות הפרשת תרומה ומעשרות והפרשת חלה הוה מצוה גמורה ככל המצוות.

גם דעת החו"ב לקיים להלכה את הט"ז וסיעתו

ה. גם דעת החו"ב במסכת דמאי סימן א' סק"א כהחזו"א וכהט"ז והגר"א ז"ל דמצות הפרשת חלה ותרו"מ היא מצוה חיובית אף כשאינו רוצה לאכול את השירים.

והביא לזה ראיה מהספרי פרשת שלח שהובא ברמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שרש י"ב, וכן מהירושלמי פ"ה דמעשר שני, לפי"ז מסיק נמי דיהא אסור לאבד טבל מפני שמבטל מצות הפרשת תרו"מ.

מתלמיד חכם אחד