בתי התווכחה פעם עם האחיות במחלקה בביה"ח שעובדת שם, שהן דיברו נוראות נגד הכאה, והיא אמרה - אני גדלתי על פליקים וזה יצא מצויין!
יש הכאה ויש פליקים
ההכאה אכזרית ומוגזמת ומפתחת אכזריות וסדיזם אצל המכה, ומרירות ושנאה אצל המוכה
פליק, לאחר התראה, כשברור על מה הוא בא - מרגיע, ונותן כיוון ברור, ומציב גבולות, ועושה רק טוב
אני גדלתי אצל אבא מכה, מכות נאמנות - לא עשה לי טוב משום כיוון, ואפילו לא ידעתי על מה המכות, ומה הוא רוצה ממני, ומתי הן תגענה, ועד היום קשה לי לסלוח
באחת הכיתות של בני היה רבה שהיכה מכות כואבות, לפי השטויות של המוח הסדיסטי שלו - ברוך השם שהחיידר העיף אותו לפני סיום השנה. אני נאלצתי פעם להזהיר אותו שלא יעז להכות את בני.
אבל ילדי גדלו על התראה, ואם הנדנוד ממשיך - שמתי אותם ב'כלא', כלומר מקציב להם כמה בלטות שאסור להם לצאת מהן עד שירגעו, היציאה משם היא או כשמרגישים שנרגעו, או לצורך שתיה או שרותים [בלי צורך לבקש רשות], הם כמובן נמתחו על הרצפה עם קצה האצבע של הרגל בתוך טווח הבלטות..., אבל אם יצאו לגמרי - קיבלו פליק והוחזרו לשם עד שירגעו.
זה עבד מעולה בס"ד.
מכות ממש - אם קיבלו זה היה אירוע נדיר ביותר, כגון כשרצו לכביש בלי להסתכל.
והם מעריצים את שיטה זו, וכך עושים עם הילדים שלהם כיום.
עוד דרך הכאה יעילה - פליק עם מגבת לא על מקום מסוכן, כואב מעט, ומיד נרגעים.
הכל היה ברוגע, בלי כעס
חתני סופר לילדים שלו עד חמש, בחמש יקבלו פאצ', והם כמעט לעולם לא מגיעים לחמש. לא מרגישים מרירות, לא מתריסים, כי הכל בעדינות, אבל הגבול ברור והחלטי.
