בימים ההם – ימים שבהם לא היה כל אחד חייב להיראות כמי ששופע פרנסה, כעין הברון רוטשילד. היה זה מקובל בכל עיר ועיר לראות קבוצה של עניים ואביונים, אנשים שלא שפר עליהם גורלם, שוהים בה למשך ימים מספר. הללו משוטטים היו מכפר לכפר ומעיר לעיר, לתור אחר אוכל ושתייה להשיב את נפשם.
עם אחת מקבוצות אלו הלך אדם נוסף, שחזותו והתנהגותו הוכיחו עליו שאין מקומו האמיתי והטבעי בין האנשים הללו. צורת דיבורו וטון קולו היו עדינים ושקטים, מעולם לא נראה נלחץ או כועס – לא שאנו דנים את האחרים, חלילה, אלא שמחמת מצבם לא היו נוהגים כאדם מן היישוב, ובל נטעה לשפוט אותם!
אותו הלך משונה היה הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע. אמנם הלך עם הקבצנים והאביונים הללו, ואף חיפש מזון ומחיה, אך לא את חיות נפשו ביקש במסעו זה – כי אם את חיות ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם, אותם ביקש להשיב אל אביהם שבשמים.
ומתי נתברר שמקומו האמיתי אינו ביניהם?
פעם אחת הלכו שלושה ימים רצופים בלי למצוא מנוח לכף רגלם באף יישוב, ואף גם זאת – טעו בדרכם ונמצאו במדבר. כך, כשהם תשושים ומיוזעים, ראו לפתע בתוך החשכה קצה אור מנצנץ.
בהתקרבם אליו, גברה שמחתם בראותם מזוזה על דלת הבית – כי הבינו שבעליו יהודי הוא, ובוודאי יחוס וירחם עליהם וישביע את נפשם הרעבה.
וכך היה. נקשו על הדלת, ומיד פתחה בת בעל הבית. כראותה אותם, הכניסה אותם בחמלה, סגרה מאחוריהם את הדלת, הורתה להם לשבת, ומיהרה להכין להם מאכל ומשתה.
והנה, כאשר הוכן האוכל והוגש לשולחן, הבחינה בת זו – שהכירה וידעה באורחים – באותו הלך מיוחד, הרה"ק רבי זושא. חפצה הייתה לכבדו במיוחד, ולפיכך ביקשה להגיש לפניו תחילה.
רבי זושא, כאשר קלט את המתעתד להתרחש – שאותה נערה עומדת לכבדו ולעסוק בו במיוחד – נתחלחל עד עומק נשמתו, מחשש של הרהור קל. לא שהה רגע, אלא קם מיד וברח כל עוד רוחו בו! רץ ורץ בכוחות על-טבעיים למרחק של כמה פרסאות...
לבסוף, כאשר הגיע למקום מובטח, תמהו עליו ושאלוהו על מה ולמה ברח כך.
ענה בתמימותו ובפשטותו: "והרי הורו לנו חז"ל: 'והוי בורח מן העבירה'!"
אשמח מאוד מאוד להערות והארות גם על אופן הכתיבה וכו' וכו'.
עם אחת מקבוצות אלו הלך אדם נוסף, שחזותו והתנהגותו הוכיחו עליו שאין מקומו האמיתי והטבעי בין האנשים הללו. צורת דיבורו וטון קולו היו עדינים ושקטים, מעולם לא נראה נלחץ או כועס – לא שאנו דנים את האחרים, חלילה, אלא שמחמת מצבם לא היו נוהגים כאדם מן היישוב, ובל נטעה לשפוט אותם!
אותו הלך משונה היה הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע. אמנם הלך עם הקבצנים והאביונים הללו, ואף חיפש מזון ומחיה, אך לא את חיות נפשו ביקש במסעו זה – כי אם את חיות ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם, אותם ביקש להשיב אל אביהם שבשמים.
ומתי נתברר שמקומו האמיתי אינו ביניהם?
פעם אחת הלכו שלושה ימים רצופים בלי למצוא מנוח לכף רגלם באף יישוב, ואף גם זאת – טעו בדרכם ונמצאו במדבר. כך, כשהם תשושים ומיוזעים, ראו לפתע בתוך החשכה קצה אור מנצנץ.
בהתקרבם אליו, גברה שמחתם בראותם מזוזה על דלת הבית – כי הבינו שבעליו יהודי הוא, ובוודאי יחוס וירחם עליהם וישביע את נפשם הרעבה.
וכך היה. נקשו על הדלת, ומיד פתחה בת בעל הבית. כראותה אותם, הכניסה אותם בחמלה, סגרה מאחוריהם את הדלת, הורתה להם לשבת, ומיהרה להכין להם מאכל ומשתה.
והנה, כאשר הוכן האוכל והוגש לשולחן, הבחינה בת זו – שהכירה וידעה באורחים – באותו הלך מיוחד, הרה"ק רבי זושא. חפצה הייתה לכבדו במיוחד, ולפיכך ביקשה להגיש לפניו תחילה.
רבי זושא, כאשר קלט את המתעתד להתרחש – שאותה נערה עומדת לכבדו ולעסוק בו במיוחד – נתחלחל עד עומק נשמתו, מחשש של הרהור קל. לא שהה רגע, אלא קם מיד וברח כל עוד רוחו בו! רץ ורץ בכוחות על-טבעיים למרחק של כמה פרסאות...
לבסוף, כאשר הגיע למקום מובטח, תמהו עליו ושאלוהו על מה ולמה ברח כך.
ענה בתמימותו ובפשטותו: "והרי הורו לנו חז"ל: 'והוי בורח מן העבירה'!"
אשמח מאוד מאוד להערות והארות גם על אופן הכתיבה וכו' וכו'.
