שמיני בענין איסור סחורה במאכלות אסורות (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
טמאים הם וטמאים יהיו לכם (יא לה)

קי"ל דאסור לעשות סחורה במאכלות אסורות, כדתנן בשביעית פ"ז מ"ג דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות שקצים ורמשים, ובירושלמי שם יליף לה מקרא דהכא "טמאים הם, מה ת"ל טמאים יהיו לכם, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה", והיינו איסור הנאה ע"י סחורה דוקא כמ"ש בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"א. ובבבלי פסחים כג. ילפינן לה מדכתיב בשרצים "יהיו", עי"ש.

ונחלקו הראשונים האם האיסור הוא דאורייתא, שהתוס' פסחים שם ד"ה אמר והרא"ש בב"ק פ"ז סי' י"ג והאור זרוע הלכות שביעית סי' ש"ל סוברים דהוי מדאורייתא, אמנם בתרומת הדשן סי' ר' הביא בשם גליון תוס' דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ובמשנה למלך מאכלות אסורות פ"ח הי"ח הוכיח מדברי הרמב"ם דאיסור סחורה במאכלות אסורות הוא מה"ת, וכתב שדעת הגליון תוס' היא דעת יחיד.

ובטעם האיסור מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ג דהוא גזירה שמא יבוא לאכול מהם, ובזה ביאר הרשב"א דברי הירושלמי בשביעית שם, שהקשו דא"כ יהיה אסור לעשות סחורה בחמור וגמל, ומשני למלאכתן הן עומדין, וביאר הרשב"א דרק דבר שעומד לאכילה שייך בו חשש שמא יבוא לאכלו, משא"כ אלו שאינן עומדים לאכילה אלא למלאכה. ובפשוטו ממ"כ דהוי גזירה שמא יבוא לאכלו משמע דס"ל להרשב"א דהוי איסור דרבנן, וכן כתב בתחילת דבריו שם בפירוש דאיסור סחורה הוא רק מדרבנן. אמנם בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א כתב דיש לפרש דאפילו אם הוא מדאורייתא מ"מ טעם האיסור הוא שמא יבוא לאכלו עי"ש [ומצינו איסורי תורה שהם משום סייג, כמ"ש הר"ן בריש מס' פסחים דאיסור בל יראה הוא סייג שלא יבוא לידי אכילה].

והנה בתוס' ב"ק פב: הקשו על מה שאמרו שם דאיכא תקנת חכמים שלא יגדל אדם חזירים, תיפו"ל דאסור מדאורייתא משום סחורה במאכלות אסורות, ותירצו דהאיסור דוקא למכור לנכרי לאכילה, אבל אם מגדלן למוכרן למשוח עורות בשומן שלהם מותר, והוכיחו כן מהירושלמי הנ"ל דחמור וגמל שאינם לאכילה מותר. והרשב"א הנ"ל תמה על דברי התוס', דווקא בחמור וגמל שאינם עומדים לאכילה מותר, אבל חזיר שהדרך לגדל אותו לאכילה, איכא החשש שמא יבוא לאוכלן, אע"פ שאדם זה אינו מגדל אותן לאכילה. ובדעת התוס' לכאורה צ"ל, דדוקא כשמגדל אותן לאכילה איכא חשש טפי שמא יבוא לאוכלן.

אך יתכן לפרש בדעת התוס', דפליגי על מה שכתב הרשב"א דטעם האיסור הוא שמא יבוא לאוכלן, אלא הוי גזה"כ שאסרה התורה סחורה במאכלות אסורות, משום שנהנה מאיסורי אכילה, אלא שלא אסרה התורה את כל ההנאות, אלא רק את ההנאה מהאכילה של הדבר הטמא, ולכן כשמוכר לנכרי לצורך אכילה הרי הוא נהנה מהאכילה. וטעם הירושלמי דגמל וחמור שלמלאכתן הן עומדים מותר לעשות בהם סחורה, היינו משום דאין ההנאה מהאכילה, וממילא כן הדין גם בחזיר ושאר בהמה טמאה שמוכרה בשביל למשוח עורות בשומן שלה, שהרי אין ההנאה מן האכילה. ובאמת זה הוא לשון הירושלמי "אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה", משמע דהוי איסור הנאה, אלא דנתרבה רק הנאה מן האכילה.
​

◆ ◆ ◆​

והנה בהגהות מיימוניות מובא בב"י יו"ד סי' קי"ז מבואר, דלקנות כדי לתת במתנה ג"כ חשיב סחורה במאכלות אסורות ואסור, והטעם משום דמתנה כמכר, דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה. ויש לעיין דלגבי סחורה בפירות שביעית דאסור ג"כ לקנות כדי למכור, מבואר בר"ש שביעית פ"ז מ"ג דהבלעה שרי, ובפשוטו הבלעה היינו כמו מתנה שמעלה לו בדמים של דבר אחר ודבר זה נותנו במתנה, ואם מתנה אסורה, כל שכן הבלעה, א"כ משמע דמתנה בשביעית לא חשיב סחורה.

אך להנ"ל י"ל דאין זה דומה לגדרי סחורה בפירות שביעית, דהאיסור הוא הסחורה. משא"כ הכא, בין להרשב"א דטעם האיסור הוא משום שמא יבוא לאכלו, י"ל דזה שייך גם בנוטל על מנת לתת במתנה, וכן אם הוי איסור הנאה מן האכילה, הרי באיסורי הנאה אסור אף לתת אותם במתנה, וכיון דנותנן לאכילה נמצא דההנאה היא מהאכילה.

והרמ"א שם כתב לאסור גם לקנות מאכלות אסורות ולהאכיל לפועליו, והש"ך הקשה דזה אינו נחשב סחורה עי"ש, אך להנ"ל ניחא דמ"מ איכא החשש שמא יבוא לאכלו, וכן חשיב הנאה מן האכילה כיון דהנאתו היא ממה שהפועלים אוכלים, וכן כתב בשו"ת אמרי אש סי' נ', דמקור דברי הרמ"א הוא מהירושלמי הנ"ל דקרי ליה איסור הנאה, ועל כן אסור לתת גם לפועליו [אך באו"ז שביעית סי' ש"ל מבואר דמותר לקנות כדי להאכיל לעבדיו ושפחותיו הנכרים, אע"פ שלכאורה הוי הנאה מן האכילה].
​

◆ ◆ ◆​

ונראה דנפק"מ בנידון הנ"ל האם איסור סחורה הוא משום שמא יבוא לאכלו, או משום דהתורה אסרה ההנאה מן האכילה, לגבי שיעור איסור סחורה. דאם האיסור הוא משום שמא יבוא לאכלו, לכאורה שיעורו כשיעור מאכלות אסורות בכזית, ובשרצים טמאים שאיסור אכילתם בכעדשה יהיה גם איסור הסחורה בשיעור זה. אך אם הגדר הוא איסור הנאה, י"ל דשיעורו הוא בשוה פרוטה או בכל שהוא כדין איסורי הנאה, עי' בשו"ת הגרעק"א תניינא סי' קמ"ז שמצדד שהשיעור הוא בפרוטה, והמאירי נדרים לב: הביא שיש מפקפקים האם שיעור איסורי הנאה בפרוטה או בכל שהוא, עי"ש. ובשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קמ"ד נקט דשיעור איסור סחורה הוא בכזית.

ועוד כתב בדובב מישרים שם, דבפחות מכשיעור ליכא איסור סחורה כלל, להסוברים דאיסור חצי שיעור הוא דוקא באיסור אכילה, אבל בסחורה ליכא איסור חצי שיעור. ויש לדון בזה להנ"ל, דכיון דאיסור סחורה הוא משום שמא יבוא לאכלו א"כ דינו כאיסורי אכילה, וכל השיעור שבו אינו מחמת שיעור באיסור הסחורה גופא אלא דפחות מכשיעור אין כאן איסור אכילה וממילא ליכא איסור סחורה, אבל לגבי איסור חצי שיעור דעכ"פ איכא גם בפחות מכשיעור, ממילא יש ג"כ איסור סחורה מחמת איסור חצי שיעור, ועי'. ובשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב סי' ד' מסיק דאסור לעשות סחורה במאכלות אסורות גם בפחות מכשיעור, עי"ש.

עוד נפק"מ לענין דבר היתר שבלע טעם איסור, דבשו"ת בית שלמה סי' ק"נ כתב דמותר בסחורה, משום דטעם כעיקר הוא רק לגבי איסורי אכילה ולא לשאר דינים כמ"ש תוס' בבכורות כב. דאין דין טעם כעיקר לגבי טומאה, אך יש לדון דכל זה אם הוי איסור חדש של איסור הנאה אבל אם הוי משום שמא יבוא לאכלו אפשר דתלוי בדין האכילה וכיון דלגבי אכילה אמרינן טעם כעיקר, שוב ממילא אסור בסחורה.
​

◆ ◆ ◆​

והנה יש לעיין אימתי עובר באיסור סחורה במאכלות אסורות, והנה סחורה היינו לקנות על מנת למכור אח"כ, ויל"ע אם עבר באיסור מיד כשקנה או רק כשמכר. ולכאורה י"ל דזה תלוי בהנ"ל, דאם האיסור הוא משום שמא יבוא לאכלו, מיד כשקנה עבר דכשנמצא אצלו יש חשש שמא יאכלנו, והמכירה אינה האיסור אלא הקניה. אבל אם האיסור הוא ההנאה מהאכילה, א"כ אדרבה עיקר האיסור הוא המכירה, ואם קנה ולא מכר לבסוף ולא נהנה אין כאן עדיין שום איסור. והפרי מגדים בספרו שו"ת מגידות סי' ל"ד מסתפק אם מי שקנה דבר האסור באכילה מקחו קיים או לאו, דכיון דדברים האסורים באכילה אסור לקנותם לסחורה א"כ אפשר דאמרינן בזה אי עביד לא מהני. והקשה שם לפי"ז בהא דתנן בקידושין דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, ומשמע שבאיסורי אכילה מקודשת, ונימא דאי עביד לא מהני, עי"ש. ומדבריו מבואר דפשיטא ליה דהקניה היא האסורה, ושייך לומר אי עביד לא מהני בגוף הקניה. [ובעיקר קושייתו י"ל דלא יתוקן האיסור אי נימא דלא מהני, דהאיסור אינו חלות הקנין אלא עצם מה שיש אצלו איסורי אכילה כדי לסחור בהם ושייך חשש תקלה, ודעת האחרונים דהיכא דלא יתוקן האיסור לא אמרינן לא מהני].

ובאמת יוצא מזה נפקותא ג"כ למי שעבר וקנה מאכלות אסורות על מנת לעשות בהם סחורה, מה דינו, והנה בים של שלמה ב"ק פ"ז סי' ל"ו כתב דמוכרן מיד, ומבואר דמותר לו למוכרן ורק להשהותן אסור, והביאור דהאיסור הוא בקניה ובשהיה משום שמא יבוא לאכלו. ועי' פר"ח יו"ד סי' קי"ז סק"ג שהביא דברי הב"י בשם ירושלמי דמי שלקח חזירים כשמוכרן אינו מוכרן אלא בדמיו, דמיירי בעבר ולקח, הרי דס"ל ג"כ דמותר למוכרן אלא שלא ירבה במחיר כדי שימכרו מיד. אמנם באור זרוע הלכות שביעית סי' ש"ל כתב דאפילו בדיעבד אם לקח מאכלות אסורות אסור לו למוכרן אפילו בכדי דמיהן אלא חייב להפקירן עי"ש. ויש לבאר לפי הנ"ל דעיקר האיסור הוא ליהנות במכירתן לאכילה דאז נהנה הוא מן האכילה [ויל"ע דלעיל הובא דהאו"ז מתיר לקנות כדי להאכיל לעבדיו ושפחותיו].​

 

[גרינפלד]

ויש לעיין דלגבי סחורה בפירות שביעית דאסור ג"כ לקנות כדי למכור, מבואר בר"ש שביעית פ"ז מ"ג דהבלעה שרי, ובפשוטו הבלעה היינו כמו מתנה שמעלה לו בדמים של דבר אחר ודבר זה נותנו במתנה, ואם מתנה אסורה, כל שכן הבלעה, א"כ משמע דמתנה בשביעית לא חשיב סחורה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובאמת בראבי"ה סי' תתקע"ד כתב דמותר הבלעה גם באיסור סחורה במאכלות אסורות שמבליע לו דמי האיסור בדבר היתר, ולכן התיר לסחור בטריפות משום שכל מוכרי טריפה בהבלעה הם, וכן הביא בפסקי מהר"ח או"ז (נדפס באו"ז החדשים אחרי סי' תשנ"ז) בשמו, ולפי"ז מוכח שמתנה מותרת, ודלא כההג"מ הנ"ל.​

 

[גרינפלד]

והנה סחורה היינו לקנות על מנת למכור אח"כ,​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אבל בנזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן כדתנן בשביעית שם, והטעם משום דהתורה אסרה דוקא סחורה בקביעות דאז יש יותר חשש תקלה שמא יבוא לאכלו, ואם נימא דאין האיסור משום שמא יבוא לאכלו צ"ל דההיתר משום שלא חייבתו התורה להפסיד וכמ"ש הט"ז יו"ד שם, ועי"ש שכתב שכיון דלא נתפרש להדיא בתורה מה מותר ומה אסור אלא איכא קרא להתירא וקרא לאיסורא, מסרו הכתוב לחכמים כמו מלאכת חול המועד, והם ראו לאסור רק היכא דאין הפסד, כמו שמצינו במלאכת חוה"מ גופא שהתירו לצורך דבר האבד.​

 

[גרינפלד]

אבל אם האיסור הוא ההנאה מהאכילה, א"כ אדרבה עיקר האיסור הוא המכירה, ואם קנה ולא מכר לבסוף ולא נהנה אין כאן עדיין שום איסור.

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויל"ע לגבי איסור סחורה בפירות שביעית, כשקונה על מנת למכור, האם עבר איסור מיד בקניה או רק כשמוכר.

 

[גרינפלד]

והפרי מגדים בספרו שו"ת מגידות סי' ל"ד מסתפק אם מי שקנה דבר האסור באכילה מקחו קיים או לאו, דכיון דדברים האסורים באכילה אסור לקנותם לסחורה א"כ אפשר דאמרינן בזה אי עביד לא מהני. והקשה שם לפי"ז בהא דתנן בקידושין דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת, ומשמע שבאיסורי אכילה מקודשת, ונימא דאי עביד לא מהני, עי"ש.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ועי' בחידושים שבספר עטרת חכמים למסכת קידושין בסופו, שהקשה כעי"ז מדוע המקדש בתרומות מקודשת, הרי איכא איסור סחורה בתרומה, ועי' בתוס' בקידושין נב. לגבי המקדש בפירות שביעית דאמרינן שם שהיא מקודשת, דאע"פ שאסור משום סחורה מ"מ בדיעבד מקודשת.​