פורים - פורים תורה - משנכנס יין יצא סוד - שמחת הלבבות בדברי חידוד ובדיחותא| דף 4 | פורום אוצר התורה פורים - פורים תורה - משנכנס יין יצא סוד - שמחת הלבבות בדברי חידוד ובדיחותא| דף 4 | פורום אוצר התורה

פורים פורים תורה - משנכנס יין יצא סוד - שמחת הלבבות בדברי חידוד ובדיחותא

מאן דהו אמר:
מנהג ישראל- דין, לאכול בפורים "אזני המן" שנקרא "האמען טאשען".
ויש לשאול כיצד אנו מותרים באכילתם? דהא איתא במגילת אסתר שתלו את המן על עץ, ומבואר שם שהעץ היה גבוה חמישים אמה, ע"ש באריכות. והנה, לפי מה שלמדנו בריש מסכת סוכה לגבי טעם דין פסול-סוכה למעלה מכ' אמה, שלרבה הוי פסולה משום דלא שלטא בה עינא; ושם מיירי בגובה כ' אמה. אם כן כ"ש בעץ דידן דהוי נ' אמה דלא שלטא ביה עינא.
ואם כן הרי אוזניו נכנסו בגדר בשר שנתעלם מן העין ונאסר באכילה.
וא"ת דהלכה כרבי יהודה שסוכה שגבוהה מכ' אמה כשרה, חדא – הא לא איפסקא הלכתא כוותיה ועוד דאף רבי יהודה לא התיר אלא עד מ' ונ' אמה ואמנם גם העץ היה גובהו חמישים אמה אך יש לומר דעד ולא עד בכלל, דתפסת מרובה לא תפסת.
ואין לתרץ שבסוכה דווקא באין הדפנות מגיעות לסכך לא שלטא ביה עינא, אבל כאשר הדפנות מגיעות לסכך – כשרה וממילא נאמר כך גם בנידון דידן, חדא, דמהיכא תיתי שהעץ הגיע עד המן עצמו, דלמא הוי תלוי על-ידי גוד לבוד או דופן עקומה וכדו', ועוד דמנלן דבמגיעות לסכך מותר אף ביותר משלושים אמה, הא בריש השותפין מצינו שלקיר בגובה ד' אמות צריך ה' טפחים עובי כדי שיעמוד. ובמקדש אמה טרקסין הויא בגובה שלושים אמה ורוחב רק ו' טפחים משום טפח יתירא שהיה שם. ומסיק דבלמעלה מל' אע"ג דקאי אגב תקרה, היינו שמגיע לסכך – לא קאי. וא"כ בנ"ד יש לומר דביותר מל' לא מועיל שהעץ הגיע להמן.
ודוֹחק לומר דהוי דין אמלתרא כדאיתא בריש עירובין דשלטא ביה עינא, מצד שהיא דבר מיוחד המושך את העין ונאמר שגם מראהו של המן תלוי היה מיוחד ומושך את העין, דהמן לא הוי מילתא דתמיהא ומושך העין כאמלתרא, שהרי כבר מצינו בשושן תלויים כבגתן ותרש. וא"ת שכל גנזיו היו חקוקים על לבו כדאיתא במגילה טו: ונאמר שלהם היה דין אמלתרא- י"ל שמרדכי לקח רכושו יחד עם ביתו והמן כלל וכלל לא ניתלה עימהם וממילא לא הוי אמלתרא והדרא קושיין לדוכתה, היאך אוכלים אזני המן ולא חוששים לבשר שנתעלם מן העין.
ומה שמנסים העולם לתרץ בטעות לפי מה שכ' בתוס' חגיגה יא. שכתבו שם בשם המדרש שבני המן כרתו ראשם לפני שנתלו ע"ש ונאמר שהוא הדין להמן שראשו לא נתלה וממילא לא נתעלמו אזניו מן העין – זה אינו, שדווקא בבני המן מוכח קרא שנהרגו לפני התלייה, אך בהמן תלייתו היא מיתתו. ואין לומר שנתלה ללא ראשו מחיים, שהרי "פסיק רישיה ולא ימות???"
וכי תימא שנתלשו אוזניו בחייו וכך לא נתעלמו מן העין– וכי יעלה על הדעת שישראל קדושים אינם נזהרים בדבר שאפילו בן נח מצוה עליו – אבר מן החי???? וגם אם נאמר שרשעים בחייהם קרואים מתים וממילא אין באוזני המן דין אבר מן החי – הרי היה על כל פנים צריך לאסור מדין מראית העין, שלא יטעו עמי הארצות שאינם בקיאים בדבר.
ונראה לי לומר דמשום דהוי אוזן המן אתלתא קרנתא תו לא חיישינן כדמצינו גבי רבה בר רב הונא באלו מציאות שהיה שולח לאשתו בשר החתוך אתלתא קרנתא ועיין בציור המובא ברש"י שם שהוא ממש כאוזן-המן הנהוגה אצלנו. וכן הוא בחולין צה: וסימנך – המ"ן בגימטרי"א צ"ה, ואם כן תו ליכא למיחש למידי דהוי סימן ברור ו"יאכלו ענוים וישבעו".
לחץ כדי להרחיב...
במחילה מכ"ת אבל קושיא מעיקרא ליתא.
שהרי בנידון דידן שבאוזני המן הרשע מזרע עמלק עסקינן, וכל דין בשר שנתעלם מן העין הוי דווקא באכילת בשר כשר ומחשש שנתחלף בבשר טריפה ונבילה, אבל הכא הרי המן הוי ככוי שאינו לא כחיה ולא כבהמה ולכן גם לא צריכינן שחיטה כדין, וכל דין אכילתו הוי רק משום המצוה למחות זרע עמלק מן העולם, שיש מצוה לא להשאיר זכר, וכמנהג גדו"י כשתיקנו הקולמוס היו כותבים עמלק ומוחקים, כך אוכלים את אוזניו למחותם שוב ושוב,
ומשום אכילת איסורים ליכא חשש, כיון דבפורים שמגיעים לבחינת עד דלא ידע א"כ בוודאי אין שום הנאה גשמית כלל וכל כוונתנו רק לשם מצוה והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו.
ובזה אתיא שפיר הא דנתלה המן בגובה נ' אמה, שכיון שאסור להסתכל בפני רשע וכפי שאמר ר' יהושע בן קרחה תיתי לי שלא הסתכלתי בפני רשע, לכן כיון דרצו להעלים את המן ובניו מן העין כדי שלא יסתכלו בפני רשע, תלו אותם במקום דהוי ודאי בגדר נתעלם מן העין,
ועוד דכתיב והריחו ביראת ה', ומידה טובה מרובה, וכדי שלא יריחו אותו צדיק ישראל שבאותו הדור בריח הטומאה הרחיקום נ' אמה שהרי מרחיקים הנבילה מן העיר נ' אמה.
והדברים ברורים ומאירים כקבחתם מאהבה בשושן.
 
איך תדע אם קיימת את מצוות עד דלא ידע?

פרה 1.jpg

אם הפרה גועה כמו זו ...
הצג קובץ מצורף 1.mp3
אתה יכול לשים אותה על הגריל לסעודת פורים...

פרה 2.jpg
ואם נשמע לך שהיא גועה כמו זו..
הצג קובץ מצורף 2.mp3
הפלגת יתר על המידה בקיום המצוה...
עשה טובה לעצמך ותפסיק לשתות...
 
40 מילים על בחור בגיל 40 פחות כמה... שהלך 40 יום לכותל, שהתפלל 40 יום בקבר רבי יונתן בן עוזיאל, שנסע 40 פעם לקבר רחל, שאמר 40 פעם את שיר השירים, שהיה 40 פעם אצל שמואל הנביא ועוד 40 סגולות נוספות, ובסוף, הגיע למסקנה:
ש40 יום קודם... יוצאת בת קול...
 
פלפול תלמודי ברכבת למוסקבה
זהו מעשה שהיה, או כמעט היה, בתקופת שלטון הצארים ברוסיה. באותה תקופה היו היהודים סגורים כידוע בתחומי מושב וכל נסיעה לעיר רחוקה, ולמוסקבה במיוחד, חייבה רישיון מיוחד.
גיבור סיפורנו, יהודי מפולפל ובקי בהוויות אביי ורבא, הצליח לאחר מאמצים רבים להשיג רישיון של השלטונות לנסוע מאודסה למוסקבה. הוא עלה לרכבת ותפס את מקומו. בתחנה הבאה עלה לרכבת נוסע נוסף הדור בלבושו והתיישב מולו.
הסתכל גיבורנו הלמדן בנוסע החדש וחשב לעצמו: מי יכול להיות הנוסע הזה. הוא ודאי איננו איכר ואם איננו איכר הוא ודאי בא מן האזור הזה. אם הוא בא מאזור זה הוא חייב להיות יהודי, כי הרי זהו אחרי הכל אזור יהודי.
ואם הוא יהודי לאן הוא יכול לנסוע ברכבת זו? הרי אני היהודי היחיד מאזורנו שקיבל רישיון לנסוע למוסקבה.
אהה, הרי בסמוך למוסקבה יש עיירה קטנה, סאמבט שמה. לשם ודאי מועדות פניו, כי לעיירה זו אין היהודים זקוקים לאישור מיוחד כדי לנסוע.
אבל למה שייסע יהודי לסאמבט?
הוא ודאי נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות המתגוררות בעיירה זו - הסיק ידידנו.
וכמה משפחות יהודיות יש בסאמבט? רק שתיים - הברנשטיינים והשטיינברגים.
הברנשטיינים הם משפחה איומה ונוראה. לכן אין להניח כי צעיר למראה כזה ייסע למשפחה כזו. הוא נוסע לבקר אצל השטיינברגים.
לשטיינברגים יש רק בנות. אולי הוא נשוי לאחת מהן? ואם כן, מי מהן הוא נשא לאשה? שמעתי שאחת נישאה לפקליט מכובד מבודפשט והשניה נישאה לאיש עסקים מז'יטומיר.
לפי מראהו הוא נראה כפרקליט ולא כאיש עסקים, ולכן שמו חייב להיות אלכסנדר כהן. אבל אם הוא בא מבודפשט האנטישמית, הוא ודאי לא השאיר לעצמו את השם כהן במקצועו.
איך משנים ההונגרים את שמותיהם? מכהן הם הופכים בדרך כלל לקובאקס. אך ההונגרים האנטישמים אינם מתירים לכל כהן לשנות את שמו.
אם התירו לו משמע שיש לו מעמד מיוחד. אולי דוקטורט מן האוניברסיטה.
כאן פנה ידידנו אל הנוסע בשכנותו ואמר לו: מה שלומך ד"ר קובאקס?
"תודה לך, טוב מאד" - השיב האיש - "אך מנין ידעת את שמי?".
אהה, השיב הלמדן, הרי זה ברור ומובן מאליו.
 
ביישוב הישן בירושלים היה סיפור מפורסם, על זוג, רב ורעייתו השנונה, שאחרי כעשרים שנות נישואין, היו מקניטים זה את זו.
לפני פסח, זירזה האישה את בעלה הבטלן, לטרוח יותר בביעור החמץ.
"שויין, אני אבער את החמץ" אמר, והצביע עליה.
"חמץ זה" - אמרה האישה תוך שהיא מצביעה על עצמה - "מכר אבי לגוי כבר לפני עשרים שנה..."

יהודי ירושלמי זכה בלוטו במליון דולר, שאלוהו חבריו מה תעשה עם הכסף? ענה להם ילך לבעלי חובות, שאלוהו ומה עם השאר? ענה להם ..השאר יחכו...
 
ארגון לקירוב רחוקים ארגן סעודת פורים באולם מפואר.
המלצר מספר למתקרב המצוי: "יש לי כבד קצוץ, רגל קרושה ולשון צלויה!"
"המתקרב" משיב לו: "הבעיות הרפואיות שלך לא מעניינות אותי, תביא לי שווארמה בפיתה."
 
זהו מעשה שהיה, או כמעט היה, במזרח אירופה לפני מאה שנה. שני תלמידי סלבודקא נוסעים ברכבת לעיר הגדולה להיפגש עם המשודכות שלהם.
תוך כדי נסיעה אחד מהם חטף רגלים קרות וירד בתחנה הראשונה.
כשהגיע חבירו לעיר הגדולה חיכו לו שם שתי נשים מבוגרות, וכשהציג את עצמו והודיע שחבירו איננו, החלו שתי הנשים להתווכח ביניהן ביתה של מי מהן תזכה בחתן הנכסף.
לאחר שלא הגיעו לעמק השווה, הלכו לרב לדין תורה.
חכך הרב בדעתו והחליט בצעד מפתיע לנהוג כשלמה המלך.
תנו לי חרב, ציוה הרב, זו אומרת כולו שלי וזאת אומרת כולו שלי - יחלוקו!
אחת הנשים החלה לצעוק: לא, לא, מה פתאום, אל תהרגו אותו, תנו לה אותו.
ואילו השניה צעקה: לא נורא ,תהרגו אותו, גם לי גם לך לא יהיה.
חייך הרב והצביע על האחרונה ואמר: תנוהו לה, זאת השוויגער האמיתית.
 
עליך להתחבר או להירשם כדי להגיב כאן.
חזור
חלק עליון