יש מצוה להיות בשמחה? | פורום אוצר התורה יש מצוה להיות בשמחה? | פורום אוצר התורה

יש מצוה להיות בשמחה?

רבי

משתמש רגיל
פרסם מאמר
הודעות
95
תודות
253
נקודות
86
זכורני בצעירותי כשפרץ השיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' היו ישיבות ששינו ל'שמחה גדולה להיות במצוה תמיד, וטענתם היתה דאין כזו 'מצוה' להיות בשמחה, יש מצוה לשמוח בעבודת ה' 'תחת אשר לאעבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב'... אך סתם לשמוח לא מצאנו כזאת מצווה.
ידוע מאמר ר' שלמה קרלינער שמה ששמחה מסוגלת לפעול המצווה הכי גדולה לא פועלת.
 
זכורני בצעירותי כשפרץ השיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' היו ישיבות ששינו ל'שמחה גדולה להיות במצוה תמיד, וטענתם היתה דאין כזו 'מצוה' להיות בשמחה, יש מצוה לשמוח בעבודת ה' 'תחת אשר לאעבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב'... אך סתם לשמוח לא מצאנו כזאת מצווה.
הרה"ק הלב שמחה מגור זי"ע אמר - לשאלת הרה"ק מליובאוויטש זי"ע ששאלו, על מה שאומרים שהחסידות חידשה שמחה, והרי זה כבר מפורש לפני זה - שהחסידות חידשה שמחה אף שלא בשעת עשיית מצווה.
 
ידוע מאמר ר' שלמה קרלינער שמה ששמחה מסוגלת לפעול המצווה הכי גדולה לא פועלת.
אכן ידעתי זאת, אך עדיין לא מצאנו באף אחד מספרי המצוות מצווה של 'שמחה' כדבר העומד בפנ"ע שאיננו קשור לעבודת ה'.
 
זכורני בצעירותי כשפרץ השיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' היו ישיבות ששינו ל'שמחה גדולה להיות במצוה תמיד, וטענתם היתה דאין כזו 'מצוה' להיות בשמחה, יש מצוה לשמוח בעבודת ה' 'תחת אשר לאעבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב'... אך סתם לשמוח לא מצאנו כזאת מצווה.
לשון רבינו בחיי (במדבר ד): "וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה[1], וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה".



[1] ויש לדייק בדבריו שכתב שהיא 'מצוה בפני עצמה'. ויש לבאר היכן נצטוינו על השמחה. בפשטות ניתן ללמוד זאת מהקללות שבאים כעונש 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', שזוהי תוכחה כנגד גלות חורבן הבית השני (זהר, כי תבוא) שאנחנו סובלים ממנה עד היום. ואם זה עונש, הרי יש כלל שאין עונשין אלא אם כן מזהירין (סנהדרין נו,ב), נמצא שיש אזהרה על השמחה.

אך עדיין יש לבאר היכן כתובה אזהרה זו. ומצינו בזה כמה מצוות.

א.​

המצוה הראשונה מבוארת בספר יסוד העבודה (ח"ב פ"ח מצוה מא), שעמד על קושיא זו וכתב שזה חלק ממצוות 'ועשית הישר והטוב', ונעתיק את לשונו:

"שמצינו בתורה רמזי מצות מבוארים ובלא צווי וכענין שכתוב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ובגמרא (ערכין יא.) אמרו דזה קאי על שירה לפני השי"ת, והיכן נצטוו. אלא דזה נכלל במצות ועשית הישר והטוב בעיני ה', אשר אנחנו מכירים רצון אבינו שבשמים שרוצה ממנו שנעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב, ועל כן צריכים אנחנו לקיים זאת ולחקוק בלבבינו יוקר עבודתו מכל עניני עולם הזה".

ב.​

יש סימוכין לומר שיש בזה מצוה נוספת, והיא מצות אהבת ה', שנשמח באהבתו ית', ובמצוותיו. סימוכין לכך ניתן למצוא בלשון הרמב"ם בספר המצוות כאשר מבאר את מצוות אהבת ה' הוא כותב (מצוה ג): 'שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג'.

ומן ההנאה תוולד השמחה.

כלשון רבי אלעזר אזכרי בפיוט ידיד נפש: "נפשי חולת אהבתך ... בהראות לה נועם זיוך - אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם". וכלשון ספר חסידים (פרק י"ד): "ושורש האהבה, שתהא אהבת נפשנו קשורה בנפשו כביכול, בשמחה ובאהבתו בלב טוב, ושמחת האהבה עזה ומתגברת על לב אוהבי השם יתברך". רבי יהודה החסיד מתאר את ההרגשה בלב אוהבי השם, כשהאהבה כבר פעילה ומצייר אותה כמצב שמח וחי. וכן רואים בלשון הרמב"ם (שם בהלכות לולב) ששמחה הולכת יחד עם אהבה: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה, ובאהבת האל שצוה בהן'.

וכך אנו רואים בעולמנו, שמי שיש לו אוהב, אם האוהב מבקש או מצווה עליו לעשות דברים, הוא שמח לעשות את הבקשות הציוויים של האוהב. וכשהוא עושה אותם הקשר ביניהם מתחזק. כך גם באהבת ה', השמחה הולכת יחד עם האהבה.

הרמב"ם כתב 'ונתענג בהשגתו תכלית התענוג' וכמוהו גם רבי יהודה החסיד. לא היו להם מילים שיכולות לבטא את ההרגשה, אך הם תיארו לנו עד כמה שאפשר, איך היא התחושה של אחדות עם הקב"ה. רגש שמעורר כזאת שמחה, לב טוב ואהבה, שנמשל למעיין עוצמתי המתגבר.

מי שלא השיג את מידת האהבה לא יכול להבין את הלשון הציורית, אבל לפחות לשמוע שיש מציאות כזאת על לב אוהבי השם יתברך, בחייהם מפכה בליבם מעיין של תענוג של אהבה של שמחה.

ג.​

ניתן לומר שבשמחה מקיימים עוד מצוה שלישית, לעבוד את ה' בכל הלב והנפש. שהיא מוזכרת בתורה בכמה מקומות, וכמו שאנו אומרים שבקריאת שמע (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וידוע שכאשר האדם עובד בכפיה, זה מצמצם את כלי נפשו. והדרך לעובדו בכל חלקי הלב והנפש היא כאשר הוא שמח, שליבו נפתח, רוצה ונמשך להוסיף עוד ועוד בעבודתו, בכמות ובאיכות.

כפי שמתאר את העובד בשמחה מורנו הרב רבי חיים ויטאל בהקדמה לספר 'שער המצוות':

'גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותה, אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול. כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב, אז יעשה אותה מצוה... שיהיה בחשק גדול נמרץ ובהתלהבות עצום, כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו, לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה'.

ובספר 'פסקי תשובות' (סימן א) – מוסיף שה'שמחה' היא 'מצוה תמידית', (וכן כתוב בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד). ומצטרפת לרשימה של המצוות התמידיות שמונה הביאור הלכה בתחילת השו"ע בסימן א. ומביא מהחתם סופר - שזו המצוה הראשונה שמתחייב בה בר המצוה, לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, (וראה שם ביאור, מדוע היא לא נמנית במניין המצוות).

אמנם איתא בספה"ק בשם צדיקים (נתיבות שלום ח"א עמ' רפה, דרכי נועם ח"ב עמ' רכב) ששמחה אינה מצוה אבל מביאה לכל המצוות. ויש לעמוד בדבריהם, מדוע אומרים שאינה מצוה, אחרי כל מה שנתבאר בחיוב ומעלת השמחה.

ויש לומר, שאכן היא מצוה אך היא לא נמנית במנין המצוות. וכמו שמבאר הרח"ו בשערי קדושה, שהמדות אינן מכלל המצוות, כי הן קודמות למצוות, והן הכנות עיקריות לקיומן או ביטולן, והרי גם השמחה היא מדה מן המדות הטובות, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם בפרק ב.
 
ידוע מאמר ר' שלמה קרלינער שמה ששמחה מסוגלת לפעול המצווה הכי גדולה לא פועלת.
מאמר הצדיקים מתייחס לעבירה, שאמנם העצבות אינה עבירה, אבל ההשפעה הרעה שהעצבות גורמת אין שום עבירה יכולה לגרום. הדוגמה ההפוכה היא במקוה. שמקוה אינה מצוה, כי הרי בטלוה.

מאמר זה כתוב כחלק מתוך מכתב קודש. וישנם שתי גירסאות מי כתב מכתב זה. בספר "כנסת ישראל" גרס שהוא מכתב מהרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע, ובספר "שיח שרפי קודש" (ערך עצבות) גרס שהוא מכתב הרה"ק רבי חנוך העניך זי"ע מאלכסנדר זי"ע.

המכתב נכתב בשפת האידיש[1] ונביא את תרגומו ללשון הקודש:

'העצבות – איננה עבירה, אך 'טמטום הלב' שהעצבות מביאה, אפילו העבירה הגדולה ביותר לא יכולה להביאה.

מה שאנו מדברים על שמחה, אין אנו עוסקים בשמחה של מצוה, שזוהי כבר דרגה מיוחדת. אנו מתכוונים שמחה פשוטה, העיקר שלא יהא בעצבות.

פשוט, שיהודי שאינו הולך בשמחה בכך שהוא יהודי, הרי הוא כפוי טובה לשמים, זה סימן שמעולם לא הבין את משמעות הברכה 'שלא עשני גוי'. הוא חוכך עצמו עם חסיד האם הוא או לא... – זוהי גאות! מה פתאום חסיד? העיקר יהודי!

עצבות היא שאול תחתית, אבל מה היא עצם העצבות, מגיע לי... חסר לי... בגשמיות וברוחניות, זה הכל 'אני'!...

אולם, מרירות היא שבירת הלב, ההבדל בין עצבות למרירות הוא כחוט השערה. בכל התורה הוא כחוט השערה: נשחט רובו כשר, מחצה טריפה וכו'.

מעצבות נעשה כבדות הגוף, נשכבים לישון, אינו יכול לסבול את עצמו, אינו יכול לסבול יהודי אחר, יש לו הרגשה מאד חמוצה בלב. – אבל המרירות אינה מניחה לו לישון, הוא חושב, הרי עדיין לא התחלתי לעשות משהו. ולכך חוטפים תפילה, תורה, מצוה, כשפוגשים יהודי נהנים מראייתו.

אלא שעם כל זאת המרירות העדינה ביותר יש לה בכל זאת 'נגיעה' עם העצבות, והשמחה הגסה ביותר הרי היא נובעת מן הקדושה'.

עד כאן תרגום המכתב הקדוש.



[1] לשון המכתב במקור:

מקוה איז דאך בטלו לטבילותי', איז דאך נישט קיין מצוה, אבער וואס מקוה קען ברענגין, קען דאך ניט ברענגען דיא גרעסטי מצוה.

עצבות איז דאך נישט קיין עבירה, אבער צו דעם טמטום הלב וואס עצבות ברענגט - קען דאך דיא גרעסטי עבירה נישט ברענגין.

דאס וואס מיר רעדין שמחה, מיינט מען נישט של מצוה. ווארין דאס איז דאך איין מדרגה. מיר מיינען אַבּי נישט קיין עצבות.

פשוט אַ יוד גייט נישט מיט שמחה, דאס ער איז אַ יוד, איז ער אַ כפוי טובה דעם הימל. איז אַ סימן דאס ער האט קיין מאהל נישט דער הערט דיא ברכה 'שלא עשני גוי'.

ער טאפט זיך צי איז ער אֲ חסיד צי נישט – דאס איז גאות. וואס איז עפיס אַ חסיד, אַבּי אַ יוד.

עצבות – איז שאול תחתית. אבער וואס איז עצם עצבות, עס קיסט מיר, עס פעל טמיר, אין גשמיות הן רוחניות, איז אלץ איךְ [זעך].

מרירות – איז שבירת הלב. וארים באמת איין ערליכע האער קען דאך נישט זיין אהן מסירת הנפש. האב איךְ דאךְ גאר נישט גיטאהן, פין דעסט וועגין לעהב איךְ אויף דער וועלט. איך שעפ דעם אויר.

איז דאך שמחה, דאס איז דער היפך פין עצבות.

גאהר פין עצבות ביז מרירות איז כחוט השערה. אין די גאנצי תורה איז כחוט השערה – 'נשחט רובו כשר, מחצה טריפה כו'.

הגם אז מען ווערט גיוואר פין עבדות, איז דאך רעכטיג ווארים מיט דעם שכל קען מען זיך אפ נארין.

נאהר דאס איז דער חילוק, החשבון פין עצבות ווערט א כבדות הגוף, מען לייגט זיךְ שלאפין, מען קען זיךְ נישט לאדין. מען קען יענעם יוד נישט לאדין. מען איז בּא זיךְ שארף.

אבּער מרירות – לאזט זיךְ נישט שלאפין, איך האב דאךְ נישט אהן גיהויבין צי טיען. חאפט מען אַ דאווינען, אַ לערנען, אַ מצוה. אז מען שפירט אַ יוד איז מען אַ נהנה מראייתו.

נאהר פין דעסט וועגין, דאס איידילסטע מרירות האט פארט אַ נגיעה מיט [פין] עצבות. אין גימיינסטע שמחה וואקסט [דאך פין שמחה] פין קדושה.
עד כאן לשון המכתב.
 
אין צד בעולם שיש מצוה לשמוח סתם, ולהתהולל ולרקוד כמשוגע, לקפץ על גגות רכבים כדובים וקופים, לקולות מוזיקה אפריקאית קלאסית.
גם רבי נחמן עצמו כתב מפורש שישמח בזה שהוא יהודי, אני לא זוכר את המקור, אולי הרב @הייליג ימצא לנו.

אגב, הובא הפסוק של 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה' - יש לדעת שהרמב"ם בהלכות תשובה ביאר את הפסוק באופן אחר, שהקללות באו על זה שלא עבדנו את ה' ועדיין היינו שמחים, ולפ"ז אין מקור שצריכים לשמוח בעבודת ה' [ולכאו' סותר לדבריו בהל' לולב ששם ביאר את הפסוק באופן הפשוט שהאדם צריך לשמוח בעבודת ה'].
 
אגב, הובא הפסוק של 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה' - יש לדעת שהרמב"ם בהלכות תשובה ביאר את הפסוק באופן אחר, שהקללות באו על זה שלא עבדנו את ה' ועדיין היינו שמחים, ולפ"ז אין מקור שצריכים לשמוח בעבודת ה' [ולכאו' סותר לדבריו בהל' לולב ששם ביאר את הפסוק באופן הפשוט שהאדם צריך לשמוח בעבודת ה'].
והפשט האמיתי עוד יותר פשוט.
נושא הפרשה שם היא קללות וברכות.
התורה אומרת שהקללות באות בגלל שלא עבדת את הה' אלוקיך מתי שהית בשמחה וטוב לבב דהינו שהיה את השפע של הברכות.
 
מה עם ' עבדו את ה' בשמחה' (תהילים ק, ב)?
פירוש רש"י
עבדו את ה' בשמחה" - וכל כך למה דעו כי ה' הוא האלהים כשמשלם שכר פעולתכם אבל עובדי ע"ג אין להם לעבוד בשמחה שאין משלמין שכר
משמע מפירושו שזה לא מצוה ,
אלא שיש סיבה למה לעבוד בשמחה
 
ה''נתיבות'' בצוואה שלו כותב נגד המושג הזה של מצוה גדולה להיות בשמחה.
העתקתי מויקיטקסט.

ח​

אהוביי בני מה מאוד תרחיקו עצמכם מהשמחה והשחוק כי היאך ישמח האדם אשר בכל יום השכם וחטוא ואם היה אדם חייב ראשו למלך בשר ודם היאך היה שמח בפורים ובחג ק"ו שחייב ראשו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ולא תשמעו לאותן האומרים כי מהראוי להיות כל ימיו בשמחה, כי זהו הכל מעצת היצר הרע ושחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה. ובכל עצב יהיה מותר רק בעת עשיית איזה מצוה או לימוד תורה יהיה בכוונה ובשמחת הלב אמנם לא בשחוק כי השחוק הוא מדה רעה מאוד:
 
אם גם הנתיבות שלום אחז כך, אדרבה תביא כאן את דבריו בענין.
לא יודע אם הוא אחז כך ,
אבל זה השיטה בסלונים,
שבין שמחה להוללות המרחק קצר ולכן יש להזהר מזה מאוד.
 
חזור
חלק עליון