זכורני בצעירותי כשפרץ השיר 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד' היו ישיבות ששינו ל'שמחה גדולה להיות במצוה תמיד, וטענתם היתה דאין כזו 'מצוה' להיות בשמחה, יש מצוה לשמוח בעבודת ה' 'תחת אשר לאעבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב'... אך סתם לשמוח לא מצאנו כזאת מצווה.
לשון רבינו בחיי (במדבר ד): "וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה
[1], וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה".
[1] ויש לדייק בדבריו שכתב שהיא 'מצוה בפני עצמה'. ויש לבאר היכן נצטוינו על השמחה. בפשטות ניתן ללמוד זאת מהקללות שבאים כעונש 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', שזוהי תוכחה כנגד גלות חורבן הבית השני (זהר, כי תבוא) שאנחנו סובלים ממנה עד היום. ואם זה עונש, הרי יש כלל שאין עונשין אלא אם כן מזהירין (סנהדרין נו,ב), נמצא שיש אזהרה על השמחה.
אך עדיין יש לבאר היכן כתובה אזהרה זו. ומצינו בזה כמה מצוות.
א.
המצוה הראשונה מבוארת בספר יסוד העבודה (ח"ב פ"ח מצוה מא), שעמד על קושיא זו וכתב שזה חלק ממצוות 'ועשית הישר והטוב', ונעתיק את לשונו:
"שמצינו בתורה רמזי מצות מבוארים ובלא צווי וכענין שכתוב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ובגמרא (ערכין יא.) אמרו דזה קאי על שירה לפני השי"ת, והיכן נצטוו. אלא דזה נכלל במצות ועשית הישר והטוב בעיני ה', אשר אנחנו מכירים רצון אבינו שבשמים שרוצה ממנו שנעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב, ועל כן צריכים אנחנו לקיים זאת ולחקוק בלבבינו יוקר עבודתו מכל עניני עולם הזה".
ב.
יש סימוכין לומר שיש בזה מצוה נוספת, והיא מצות אהבת ה', שנשמח באהבתו ית', ובמצוותיו. סימוכין לכך ניתן למצוא בלשון הרמב"ם בספר המצוות כאשר מבאר את מצוות אהבת ה' הוא כותב (מצוה ג): 'שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג'.
ומן ההנאה תוולד השמחה.
כלשון רבי אלעזר אזכרי בפיוט ידיד נפש: "נפשי חולת אהבתך ... בהראות לה נועם זיוך - אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת עולם". וכלשון ספר חסידים (פרק י"ד): "ושורש האהבה, שתהא אהבת נפשנו קשורה בנפשו כביכול, בשמחה ובאהבתו בלב טוב, ושמחת האהבה עזה ומתגברת על לב אוהבי השם יתברך". רבי יהודה החסיד מתאר את ההרגשה בלב אוהבי השם, כשהאהבה כבר פעילה ומצייר אותה כמצב שמח וחי. וכן רואים בלשון הרמב"ם (שם בהלכות לולב) ששמחה הולכת יחד עם אהבה: 'השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה, ובאהבת האל שצוה בהן'.
וכך אנו רואים בעולמנו, שמי שיש לו אוהב, אם האוהב מבקש או מצווה עליו לעשות דברים, הוא שמח לעשות את הבקשות הציוויים של האוהב. וכשהוא עושה אותם הקשר ביניהם מתחזק. כך גם באהבת ה', השמחה הולכת יחד עם האהבה.
הרמב"ם כתב 'ונתענג בהשגתו תכלית התענוג' וכמוהו גם רבי יהודה החסיד. לא היו להם מילים שיכולות לבטא את ההרגשה, אך הם תיארו לנו עד כמה שאפשר, איך היא התחושה של אחדות עם הקב"ה. רגש שמעורר כזאת שמחה, לב טוב ואהבה, שנמשל למעיין עוצמתי המתגבר.
מי שלא השיג את מידת האהבה לא יכול להבין את הלשון הציורית, אבל לפחות לשמוע שיש מציאות כזאת על לב אוהבי השם יתברך, בחייהם מפכה בליבם מעיין של תענוג של אהבה של שמחה.
ג.
ניתן לומר שבשמחה מקיימים עוד מצוה שלישית, לעבוד את ה' בכל הלב והנפש. שהיא מוזכרת בתורה בכמה מקומות, וכמו שאנו אומרים שבקריאת שמע
(דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וידוע שכאשר האדם עובד בכפיה, זה מצמצם את כלי נפשו. והדרך לעובדו בכל חלקי הלב והנפש היא כאשר הוא שמח, שליבו נפתח, רוצה ונמשך להוסיף עוד ועוד בעבודתו, בכמות ובאיכות.
כפי שמתאר את העובד בשמחה מורנו הרב רבי חיים ויטאל בהקדמה לספר 'שער המצוות':
'גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותה, אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול. כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב, אז יעשה אותה מצוה... שיהיה בחשק גדול נמרץ ובהתלהבות עצום, כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו, לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה'.
ובספר 'פסקי תשובות' (סימן א) – מוסיף שה'שמחה' היא 'מצוה תמידית', (וכן כתוב בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כד). ומצטרפת לרשימה של המצוות התמידיות שמונה הביאור הלכה בתחילת השו"ע בסימן א. ומביא מהחתם סופר - שזו המצוה הראשונה שמתחייב בה בר המצוה, לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, (וראה שם ביאור, מדוע היא לא נמנית במניין המצוות).
אמנם איתא בספה"ק בשם צדיקים (נתיבות שלום ח"א עמ' רפה, דרכי נועם ח"ב עמ' רכב) ששמחה אינה מצוה אבל מביאה לכל המצוות. ויש לעמוד בדבריהם, מדוע אומרים שאינה מצוה, אחרי כל מה שנתבאר בחיוב ומעלת השמחה.
ויש לומר, שאכן היא מצוה אך היא לא נמנית במנין המצוות. וכמו שמבאר הרח"ו בשערי קדושה, שהמדות אינן מכלל המצוות, כי הן קודמות למצוות, והן הכנות עיקריות לקיומן או ביטולן, והרי גם השמחה היא מדה מן המדות הטובות, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם בפרק ב.
