פסח, חודש ניסן שיטת הגר"א באכילת מצה

[נדיב לב]

הנה לשיטת הגר"א שיש מצוה בכל אכילת כזית מצה כל שבעה הימים, כתב השדי חמד [כ"ד מערכת אכילה עמוד תרצב, וכ"ח עמוד תסו] שהיו שטעו בדברי הגר"א, והיו מברכים על אכילת מצה בכל ימות הפסח. וכתב לבאר שאף לדעת הגר"א שונה אכילה בשאר ימי הפסח מאכילת מצה בלילה הראשון שאז המצוה היא מצד אכילת המצה עצמה ואילו בשאר הימים המצוה היא רק להראות שלא אוכלים חמץ בגלל ציווי ה' [ומה שלא די אם יאכול פירות וכו' ולא חמץ, כתב שם שבזה לא יהיה ניכר שנמנע מאכילת חמץ בגלל איסור חמץ משא"כ כשאוכל מצה בזה ניכר שנמנע מלאכול חמץ שנוח לאכילה טפי, בגלל ציווי ה'] עיי"ש.

אמנם בספר מעשה רב אות קפה כתב: שבעת ימים תאכל מצות- כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא ע"כ. ומשמע שדעת הגר"א דהוי מצווה ממש כמו בלילה הראשון, מלבד שאינו חובה.

ולכן נראה לבאר, דהנה הגר"א כאן מחדש דבר גדול, שעל אף שבגמ' מפורש שבשאר הימים אכילת מצה הוי רשות, הוא סובר שמקיים מצווה באכילתה, ובמה שקרי לה רשות פירש, 'ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה', וא"כ לדעתו שבשני הזמנים הוי מצוה מה החילוק בין הלילה הראשון דהוי חובה ומצוה טפי, לשאר הימים דהוי רשות, ועל כרחך שבאכילת מצה בלילה הראשון מקיים תרתי א. מצווה ישירה - מצד עצם האכילה ב. מצווה עקיפה - בעצם מה שאוכל מצה מראה שלא אוכל חמץ בגלל ציווי הבורא, ומנגד בשאר הימים שאין באכילתה מצוה גמורה וחיובית [וזה כתב הגר"א להדיא שאינה מצוה כשל לילה ראשון] על כרחך מצד שלא שייך טעם המצוה הראשון [מצוה בעצם אכילתה] שאל"כ מדוע חשיבא רשות ולא חובה כלילה הראשון ומה נשתנה האי מהאי, ובהכרח שאין מקיים בשאר הימים באכילתה אלא מהטעם השני.

כמו"כ אפשר לומר על פי יסודו של ר' אלחנן בקוב"ש שיש הבדל בין רצון ה' לציוי ה', וממילא באכילת מצה בלילה הראשון שנתפרש הציוי בתורה לכן מברכים משא"כ בשאר הימים אף דהוי רצון ה' שיאכל מצה אבל אין בזה ציוי ממש ואפשר מטעם זה לא מברכים, ובכך יתפרשו ד' הגמרא סוכה כז. 'לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות'.

 

[נדיב לב]

והנה לשיטת הראשונים (תוס' ועוד) דס"ל דאין מצוה באכילת מצה כל שבעה, יש שהעירו איך יפרנסו את הכתוב שבעת ימים תאכלו מצות. אמנם לדעתי אין זו הערה, ששיטת תוס' מבוססת על מה דילפינן מגז"ש 'חמשה עשר' (סוכה כז.) שבשאר הימים הוי רשות על אף שכתוב 'שבעת ימים תאכלו מצות', ורק בלילה הראשון הוי חובה [מקרא בערב תאכלו מצת] עיין שם. הרי נתפרש בהדיא דבשאר הימים אכילתה היא מעשה רשות ואינה מצווה, ודווקא לגר"א שפירש דהוי מצוה כל הימים צריך למצוא ביאור מה דמבואר בגמ' דבשאר הימים הוי רשות. ובזה כתב לחדש, דרשות דקרי ליה בגמ' הוי ביחס ללילה הראשון, ובלשונו 'ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה'.

(ואין לומר דהם סברי דאכילת מצה היא קיום מצווה על דרך השלילה במה שנמנע מאכילת חמץ. שהלא דווקא בדעת הגר"א שס"ל לחלק בין לילה ראשון לשאר הימים אע"פ שבשני הזמנים מקיים מצוה, יש סיבה לחלק בין מהות המצוה בלילה הראשון לשאר הימים, אבל לתוס' שכתבו שאין מצוה באכילת מצה כל שבעה, מהית"י לחדש דכל דבריהם בשאר הימים אמורים דווקא מצד שלילת החמץ).