שאלת הגרי"ז מהי חסידות?

[איש אשכולות]

האשכול שפתחתי הוא על כלל החסידות

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה:

(חשוב לציין:
א. מאתמול בבוקר, שעה שראיתי את האשכול הזה, המשל התחיל "להתבשל" בקרבי. על הכתיבה עמלתי שעות ארוכות. אשמח אם עמדתי תובן, ולו לשם עונג יום טוב...
ב. לא הקפתי את מכלול מאפייני החסידות דהיום, אבל בהחלט את חלקם. הקצנת המסר, נעשתה "להמחשה בלבד".
ג. אין בכוונתי לפגוע, אלא להביע את עניות דעתי של יום א' וב' דחוה"מ פסח תשפ"ה. כל טענה שתבוא, היא כנגדי, ואולי אכן, השקפתי טעות. אודה ולא אבוש לומר "טעיתי", באם יוכח כך...
ד. בע"ה בהמשך אשתדל בעבור מובאות מהפולקלור החסידי, עליו הדברים מתבססים.
ה. מקומו של המשל הוא לא בדיוק כאן, אלא הנושא התפתח, ומהאשכול הזה התעוררתי לרעיון).

שתי קבוצות חיילי אמריקה, יצאו להילחם בעירק.
הליטאית והחסידית.

זו הראשונה, דְּבֵקָה אבסולוטית בפקודות הצבא.
הטנקיסט לדוגמא, התאמן עם כל כישוריו. כעת, הוא מבצע את הפקודות בדיוק! 100% מהחימושים שלו פגעו במטרה.
בסוף היום, הוא פוגש בחברו לאוהל, מחיל הרגלים. הוא גמע את 6 הקילומטרים במקסימום תוצאה. המפקד ציין גם אותו לשבח.
עוד ועוד מוכשרים הצליחו להעתיק את ההצלחות שלהם, ממגרש האימונים אל שדה הקרב. התוצאות היו מרשימות.
אמנם, המכונאי שבטנק, שאחראי "רק" על שימון המערכות, נדחק הצידה על ידי הטנקיסט. זה האחרון, שדבקותו במשימה לא ידעה פשרות, התעקש להעמיד את המרגמות המיועדות להפצצה, דווקא במקומות הנגישים ביותר בחלל הצר של תא הלוחמים. הטנקיסט, דְבוּק המטרה, היה מקסימליסט בכל מחיר. "אני חייב אותן כאן. תסתדר!" אמר למכונאי. הוא, לא בדיוק הסתדר.
גם אצל חיילי הרגלים היה בולט הזלזול מול עמיתיהם המופקדים על ארוחת הערב. אחרי שחזרו ממסע מפרך, היו מבטיהם אומרים לטבחים: "מי אתם בכלל?!"

באוהל הפיקוד, בשעה מאוחרת, מפקד הקבוצה הליטאית גרף מחמאות.
אך למרות הכל, המפקד העליון, לא היה שבע רצון לגמרי.
חבל היה לו על חלק ניכר מהלוחמים, אלו שנהוג לקרוא להם "חלשים".
"הם הרי חלק בלתי נפרד מהצבא! גם הם עשויים להיות פרודוקטיביים! בצורה כזו נפסיד אותם לגמרי"!
ה"עליון" הוסיף באנחה: "שמתי לב, שמרוב מיקוד במשימה, ישנם פַּקוּדִים שדעתם זחה עליהם, עד שהם זונחים את חוקי המשמעת המקובלים. נעשים אדונים קטנים, ועושים דין לעצמם".

מפקד הקבוצה החסידית, הפנים, ומיד למחרת ביצע.
תחילת הלחימה התעכבה בשעה תמימה. המפקד הפתיע עם ארוחה חגיגית ומלכדת.
במהלכה הולחן "המנון הקבוצה", מעצים כשלעצמו.
בדברים קצרים חידש ללוחמים תזה שונה מכפי שהכירו: "אני פחות מחפש רובוטים מבריקים ומושלמים, אני מעדיף רוח לחימה, אש פנימית, שתדביק את כ-ו-ל-ם להתקדם לקראת המטרה". הכוח הלוחם הבין: "פחות שלמות, יותר לב. פחות יוהרה, יותר חיבור אמיתי למהות הלחימה".
המפקד סיים בקריאה: "צבא פירושו התלכדות של אנשים! כאיש אחד ובלב אחד!"

תוצאות האסטרטגיה החדשה היו שונות לגמרי.
חיילי הקבוצה החסידית השקיעו חלק מסויים מזמן הלחימה למטרות נלוות. כל צוות בחר לעצמו שיר קצבי וממריץ. בכל כמה שעות עצרו, התיישבו לשתות יחדיו, ואף מצאו דקה או שניים בכדי להתבונן ברעיון המחודש של מפקדם הנערץ.
נכון, לעיתים התפוקה היתה פחותה, אך ממוצע ההישגים היה גבוה מהנורמה. יעילות הלוחמים היתה יציבה לאורך כל הימים. גם הטבחים והכובסים נדבקו ב"רוח המפקד", והדהימו לטובה.
המפקד הופתע מעצמו, כשגילה בליבו רגש של חיבה דווקא כלפי אחד הנחשלים, חייל שלא הצטיין, אך ניכר היה בו מאמץ תמידי וניסיון כן להתקדם. רוחו העיקשת היתה בבואה לאווירה המצויינת הנושבת בקבוצה.
אנקדוטה משעשעת נרשמה: חיילי ה"חסידית" נתנו משנה תוקף לפקודות הצבא בכל הנוגע ל"קוד הלבוש", אף מעבר לדרישה. הם פשטו את מדיהם רק סמוך למיטתם...

חיילי ה"ליטאית" התקוממו כנגד הפשרנות שהונהגה אצל ה"חסידית" כדרך חיים. חרה להם על בזבוז זמן ומשאבים למטרות מִשְׁנִיּוֹת.
מבחינתם – צבא מנצח נמדד אך ורק ברמת החידוד והדיוק המבצעי.

מאידך, חיילי ה"חסידית" הציבו מודל חדש של לחימה, מחובר, ערכי, ומעורר השראה.
הם לא רק ביצעו, הם בערו.
הם לא רק נלחמו, הם הפיחו רוח לחימה.
הם לא רק עמדו בפקודות יבשות, הם הפכו לדבוקה ממושמעת אחת, חבורה הצועדת מתוך שליחות, שמחה ואחווה.

(בחלוף כמה עשורים, במלחמת אפגניסטן, כבר הוטמעה השיטה החסידית בקרב כשליש מכוח האדם. מתוך הבנה, שמה שמנצח מלחמות הוא לא רק תכנית סדורה, אלא רוח פנימית ואמונה במטרה).