שאלות ותשובות בעניני חינוך

[הייליג]

חסימה בלתי רצויה בקשר שבין האב לבנו​

שאלה:​

"ביני לבין אבי יש חסימה מסויימת, הוא אדם טוב ונעים, אבל לי יש משקעי ילדות שמונעים ממני להתקרב אליו כרגיל בין אב לבנו, אני מקנא במשפחות אחרות שבהן האבא והבן ממש חברים, אני כבר התחתנתי, היחסים בינינו טובים, אבל אין את הקירבה הנכספת, וגם אני לא יכול שלא לראות את אבא שלי בעין ביקורתית"​

תשובה:​

אני מרגיש את הכאב הגדול שלך, וכנראה גם של אביך. אם אתה כבר העלית את זה על הכתב, ושאלת שאלה, זה סימן שהמודעות מחלחלת בך, וזה תחילת התיקון, כשאינך מסכים עם המצב הקיים, ואתה אפילו מקנא באורח חיים אחר, ואם באמת אתה תרצה את השינוי – אתה תצליח להוביל אותו.

לא כתבת בפירוט מה הם המשקעים הספציפיים, אבל בכל זאת, כיון שהם לא הוזכרו, יש מצב שהם אינם רלוונטיים, אלא יותר מהם, זו התוצאה שאינה מטיבה עמך. עליך לדעת, כשאנו לא חיים את החיים של עכשיו, אלא חיים חיים של זכרונות, ושל מה שהיה אי פעם, הרי שאנו חיים את אותו רגע מרוחק, ונותנים לרגע העכשווי, לעבור על ידינו, ופשוט לא לחיות אותו.

אם אתה באמת חפץ בקרבה שלך ושל אביך – אתה יכול לעשות את זה, ואכן, תחילת הריפוי היא האמונה שלך בשינוי, זה שזה לא אמור להיות כך עד סוף החיים, שלך ושל אביך, זו ידיעה גדולה ומרעישה ביותר… זה פשוט לא נכון ככה. אדם שהוליד אותך, דאג לך מיומך הראשון, כאב את כאבך, שמח בשמחתך ובהתפתחותך, עם כל הטעויות שהוא עשה, בהיותו אדם ולא מלאך… עדיין הוא אבא, ואין תשלום שאפשר לשלם לאבא אפילו על המקצת שעשה בשבילך. אכן, בגיל צעיר קשה לילד, הרואה את הכל כמובן מאליו, לקלוט את הדברים, ולנהוג לפיהם. אבל כאשר אתה מתבגר וזוכה להיות אבא לילדים בעצמך, אתה מתחיל להבין את זה, כי כמה וכמה יסורים והתאמצות עושה אבא לילדיו וכו', וכשמתבגרים ואינם מכירים לו טובה, או שלא מבטאים מולו חום וקירבה, כמה עגמת נפש יש לו מזה, ואתה במדותיך הרגישות אתה חש ברגישות הזו של עצמך ושל אבא שלך, ואתה שואל מה עושים כדי להפסיק את הקרירות הזו.

משקעים הם תוצרת של המחשבה, עלינו להתאמן ולהתרגל לחשוב מחשבות נכונות, ולא מחשבות אוטומטיות. המחשבות שחשבנו פעם והתקבעו אצלנו, אין להם את האמינות הנדרשת להשאר נכונות תמיד, המשכיל בוחן שוב את המשקעים, לומד שוב את המחשבות, מנסה לראות את הדברים באור אחר, מציץ מעבר למציאות שהיתה, ושאולי היתה רק מבחינת נקודת מבטו, מבין את הקשיים להסתכרן שני אנשים שונים, למרות שהמדובר באב ובנו, ומבין שמטבע הדברים אמורים להיות קונפליקטים, ואבוי אם הם מועצמים לממדים מפלצתיים הגורמיים לדחוק הצידה את החמלה והאהבה הטבעית, שעמן נולדנו, ושהן אלו אשר מדריכות את מנוחתך.

לא יודע איך זה יתקבל אצל אביך, כי לא פרטת את טבעו וכו', אבל סביר להניח, שאם אתה תיצור פעולות מצדך להתקרבות – אתה לא תפסיד, פתאום תרגיש שיש הרבה יותר מהמחבר ביניכם מאשר נקודות חיים כואבות ופוצעות עדיין. ואפילו תוכל לשבת עמו ולשוחח על הדברים, לראות אותם מנקודת מבטך, ולסלוח על מה שפגע בך, ולפנות את הלב אל הדברים שאתה רוצה לרכוש עכשיו. אמפתיה, הכלה, הבנה, קירבה, ידידות ואהבה.

הלב שלנו עמוס בדברים רבים לאין חקר, אנו משאירים אותם בלב, כי אנו חוששים לאבדם, הם הבסיס לרחמים העצמיים שלנו בחיים, התירוץ והאמתלה לכל מה שאנו לא בסדר, אנו נדים בראש וכאילו אומרים: מה אפשר לתבוע אותנו אם עשו לנו כך וכך… לכן אנו מגנים בחירוף נפש על התכנים המצערים, כי הם הזרימה של המציאות שלנו. אבל כשנבין, שאין מקום בלב לדברים האלו, כי אנו רוצים שבלב יהיו עוד דברים, אהבה, חיבה וידידות וכו' וכו', אנו חייבים לנקות, לנקות, לנקות… ניקוי יסודי, מכל מחשבה שאינה משרתת אותי, ואינה מתגמלת אותי לחיים שמחים.

האם כשאתה מהרהר במשקעים – אתה שמח? בדוק את עצמך, למה זה מוביל. האם להתרחקות מעצמך או להתקרבות. הוריך הם חלק מהחיים שלך, ברצונך או שלא, גם אם תדחיק המון, ותחיה מבלעדי הקירבה הרגשית אליהם, אתה עשוי לגלות, ביום מן הימים, שזה לא עוזב אותך אף לרגע, ואתה עושה טעויות רבות בחיים הכל בשביל לפרנס את הריחוק הזה. אנשים באים בימים, שבעי תלאות חיים, מדווחים על המקום החשוך הזה, שהם בעצם חיים את הילד הקטן שבהם, שעדיין פגוע… האם לא חבל לחיות חיים שלמים בלי אהבה נכספת.

ביקורת מול הורים זה דבר מכאיב מאד, כי בעצם אתה אומר, שאין זכות לאחרים לטעות או לעשות דברים שלא נראים לך, הרי בדיוק אותו דבר שאתה כאוב עליו, שהם ביקרו אותך או שהכאיבו לך, אתה בעצם 'נוקם', ואומר במחשבתך, מי הם בכלל, כשהם כל כך לא בסדר במיגוון תחומים כאלו או אחרים… אבל כשתרגיש חופשי מהמחשבות המסורבלות הללו, כשתהיה משוחרר מכל זה – אתה תתחיל לחיות, תוכל להיות ממש אדם חדש. וזה באמת משהו מדהים, לחיות בלי משקעים.

גם המצוה מן התורה "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכו ימיך", תתבצע יותר נכון כאשר תסיר מחיצות מלבך על הוריך. אני מאמין שגם אביך מצטער מאד על הריחוק המנטלי והרגשי הזה, אך אין לו מה לעשות כיום… כי גם אם יהיה טוב אליך בלי סוף, אתה לא תרגיש את הטוב הזה, אלא את המשקע שבעבר. שב עם עצמך המון, ותבין מה הכוונה "יאריכו ימיך" גם לפי הרמז – ימים ארוכים, חיים אחרים, נקיים וטובים.

ההתבוננות בכך צריכה להיות עמוקה ביותר, תקדיש זמן אולי עם חבר לשיחה, להתבונן במציאות הזו, שאתה כאילו במקומו, ואם אתה היית יכול לנהוג אחרת במקומו עם הנתונים המסויימים שהיו אז, כאשר תתבהר המחשבה, ויזדחל ללבך סוג של לימוד זכות או אפילו הכלה גדולה יותר, תחליף את הרגש הכעוס ברחמנות… בחמלה… בהבנה שבעצם אתה משלם מחיר גבוה לעצמך, ואתה כאילו נוקם במי שאהב אותך, נקמה אכזרית ומתמשכת על פני חיים שלמים, מה שלא היית רוצה שיקרה, לו לך בעתיד, וגם לא עכשיו מול אביך.

המאחל לך הצלחה אמיתית בשינוי עמוק, הן בתודעה הפנימית והן במעשים שיבואו כתוצאה מההתבהרות.​

 

[הייליג]

המסכן הנצחי​

שאלה:​

"שאלה: יש לי בן בין הבנים, שתמיד יש לו טענות שמפלים אותו, וכן בחברה הוא מסוייג ומנודה מחמת טבעו לראות את עצמו כמסכן נצחי, מה עושים?"​

​

תשובה:​

תפקיד של הורים במצב כזה, שהילד יוצר לעצמו טבע נחיתי, ורואה את עצמו ככבשה שחורה, הוא תפקיד חשוב ביותר בעיצובו של הילד. גם להיפך, כשלא נוהגים נכון, הנטיה הזאת מתעצמת. לכן חשובה ביותר שימת הלב שאין עמה פשרות.

בשנים הראשונות של החיים, מתעצבת הנפש למה שהיא, וכך היא חיה את החיים בעולם הזה, אף שבודאי ניתן לתקן ולהתאושש, אך בדרך כלל – הפצעים הנפשיים שנושא אדם – אם הוא לא בר הכי לשינוי דרסטי – מתלווים אליו עד זקנה ושיבה.

יש נפשות עם נטיה לחולשה כזאת, ויש כאלו שזה נגרם להם בעטיו של מצב כזה או אחר. אך הצד השוה שבהם, שכך לא ניתן לנהל חיים תקינים כלל. והנטיה הזאת גם גורמת להיות תוקפני ומנוכר לחברה – מה שיגרור תגובות לא נעימות. בקיצור החיים נהיים מסובכים.

הילד אמור לדעת את זה! רצוי ואף חובה לנהל שיחה רצינית עם הילד המרגיש מושפל. אין להתעלם ולפטור אותו בניע ראש וביד מבטלת – "מה אתה עושה ענין מכל דבר"? משום שהמדובר בנקודת נפשו הכי רגישה, ואוי למי שיבכר להתעלם מכך.

שיחה נעימה שאינה שופטנית, תגרום לו לספר על מה שעובר עליו, הוא ידרש לתת דוגמאות להפליה שמפלים אותו – בבית ובחוץ. השיקוף של מה שעובר עליו בתגובה בוגרת של ההורה, יתן לו את ההרגשה כי מבינים אותו, כי נמצאים אתו בצער. לא רצוי לתת פתרון מידי, ועצות מחוכמות בגרוש לילד סובל ופגוע – כדאי קודם כל להקשיב.

מותר לבקש 'ארכה' למחשבה, מה עושים לשיפור המצב, כך רואה הילד, שההורה מתייחס ברצינות של ממש לבעיה שהוא שקוע בה. בשיחה הבאה, בהזדמנות אחרת, ליזום את הישיבה בצוותא, לנסות לתת לו כלים חדשים לראות את החיים אחרת, בכיוון שונה.

ייתכן והוא באמת מופלה, ויכול להיות שהוא מדמיין את זה, אבל אחת היא לנו. כי הוא סובל! ועלינו ללמדו איך מתמודדים בסבל שלא פוסח על אף אחד. אין זה משנה כל כך אם האשמותיו הם שוא או שמא יש להם בסיס. כי מה שחשוב יותר ללמד – איך מתמודדים עם כאב. האם בוחרים בהתכנסות וברחמים עצמיים או שמא ממשיכים את החיים בעוז ובגבורה.

הדמיון המפותח אצל ילדים הוא לא משהו שאנו חייבים למגרו, אנו חייבים להתמקד בנתון הזה גופו, להשתמש בדמיון הזה עצמו – לראות את החיים והשותפים להם בצבע יותר וורוד ומזמין. עצם הידיעה שאנו חיים בין אנשים ש'לא תמיד צודקים'… ושכך היא המציאות גורמת שלוה מסויימת, השלמה עם החיים כמו שמשלימים עם זיעה של חום וכפור של חורף, ורעב שלפני ארוחה וכו'. אני לא מסכן, משום שכך הם החיים – כך עובר על כולם…

קצרה היריעה כיצד להתמודד עם כל בעיות החברה, אך הנקודה המרכזית של הקשר הורה-ילד היא ההבנה והתמיכה למרות… כך הילד מבין שהענינים שעוברים עליו הם לא סוף העולם – הם טבעיים והוא ידע ויצליח להתמודד אתם.​

 

[הייליג]

האם אפשר לשנות את שם האשכול - לא בענין קשר בלתי תקין וכו'. אלא 'שאלות ותשובות בעניני חינוך' @אוצר התורה

 

[הייליג]

הנוישר...

שאלה:​

"אחד מהילדים שלי הוא מה שנקרא "נושר", נשר מהלימודים לגמרי, ומסתובב ברחובות עם חברים מפוקפקים, ניסיתי הכל ואין לי שום שליטה עליו, אני ואשתי שבורים לגמרי מזה, אנו לא יודעים מה יהיה העתיד שלו, ואיך ניתן לעשות משהו אתו, מרגישים שאיבדנו ילד."​

תשובה:​

שלום וברכה

קראתי את שורותיך בדמעות, ואני מתפלל שיתן לי ה' את המלים שירפאו את לבך הפצוע.

צרתך היא צרה גדולה מאד, והיא צרת רבים בדור הזה. והלואי ואוכל להשיב לך משהו שיספק אותך, כי בדרך כלל, כשמרגישים רע מאד מאיזה ענין שעובר על האדם, אין אפשרות כל כך לחזק אדם, אלא להמתין שדברי ההגיון יחדרו ללבו, ואכן, מה שנזקק לך, בזמן כזה הוא להקשיב להגיון שלך, ולחשוב מחשבה נכונה.

הצער הגדול כאשר מגדלים בן, ואין זוכים לראות נחת ממנו בכלל, הוא צער מאד גדול, אבל אם תקח את כל החיים שלך ותקפל אותם, ותשליך אותם לסל האשפה של הצרה הזאת, הרי שהרעות לעצמך יותר ממה שהבן שלך כאילו מרע לך, ומה ההגיון בזה? ומוהרא"ש ז"ל היה רגיל על לשונו: החיים שלך יעברו עליך בשווה, ומה תרוויח מזה, האם בזה שתבכה את מר גורלך יומם ולילה, תהיה יותר שמח, יותר טוב, יותר נכון? מה התועלת בזה?

צריך להבין, שלא הכל תלוי בידים שלך, ואם אתה אומר שאין לך מה לעשות עם הילד בינתיים, אז זהו סימן שאין צורך לעשות, והקב"ה בעצמו רוצה לסלול לו את הדרך, בלי עזרתך וסיוע שלך, כביכול. הרי אנו יודעים כמה פעמים הורים חושבים שהם עושים את הטוב ביותר לילד, ומזיקים הרבה יותר, אכן, זה לא מצב נורמלי שבן מתבגר הוא חסר שליטה עצמית ופורק כל הכוונה והדרכה, אבל האם יש משהו אחר לעשות? לריב אתו? לנצח אותו? מן הסתם אי אפשר.

וכאשר אי אפשר – לא צריך! אין לך חיוב לעשות מה שאתה לא יכול, ומה שאתה כן יכול – זה להרחיב את לבבך בשמחה גדולה, שהקב"ה בחר בך כבייביסיטר לנשמה מורכבת שעוברת מסלול קשה בעולם הזה, ומכל בני העולם לא מצא קוב"ה אחראי נאמן כמוך, שלכן הוא הביא אותו לגידולך היחסי, שאתה פותח את הבית שלך בעבורו בלי טרוניא, ובלי לשפוט ולבקר אותו כלל וכלל. וכמו שאתה לא אמור לייסר אותו במקום שאי אפשר, אל תייסר גם את עצמך, כי בבית שיש מתח ועצבות, כולם סובלים, גם אתה ואשתך, גם הילד הזה, וגם הילדים האחרים – ואין לזה שום תועלת מלבד נזק יותר גדול, שזה לא מה שאתה רוצה שיהיה.

הקב"ה שומע כל תפלות ישראל, ובפרט תפלות שנאמרות מלב נשבר, ואין עוד לב נשבר כמו הורים שרואים את בנם הולך וכלה, שמבכים בתפילתם כראוי, וכבר שמענו סיפורים רבים על ילדים שחזרו לחיק הוריהם בגשמיות וברוחניות על ידי תקוה ותפלה, דברים שלא יאמנו, שבעיני ראיתי ובאזני שמעתי ממקור נאמן. על כן קודם כל תקבע בדעתך שהקב"ה שסיבב את הניסיון הזה, עושה זאת רק לטובה, ועוד תקבע במחשבתך באופן קבוע, שבודאי יהיה טוב, טוב לגמרי, ועוד תרווה ממנו עוד רוב נחת, רק אתה צריך סבלנות, להמתין, להמתין, להמתין…. ויכול להיות שההמתנה תהיה זמן רב, ויתכן שהיא לא תהיה קלה, אבל זה מה שנדרש ממך, ובזמן הזה תרבו שניכם להתפלל ליוצר כל הנשמות, שישמור על הנשמה הזאת שזכיתם להביא לזה העולם, וכבר היו דברים מעולם, שאנשים כבר התייאשו מילדיהם, ובסוף ראו נפלאות איך שהוא צמח לאילן רב פארות, ודייקא ממנו ראו נחת דקדושה, עם דור ישרים יבורך.

דע לך, שהרבה פעמים האגו שלנו עושה אותנו עצובים, כי בודאי אתה מתבייש שכולם רואים את הבן שלך לבוש אחרת מילדי השכנים וכו', ולבך נקרע בקרבך, כשכל הבחורים חוזרים מהישיבה, והוא יושב צמוד לאייפון וכו', ואת גודל הצער הזה אין לתאר ואין לשער, אבל אם תתייחס לזה לפי איך שזה באמת, לפי שורשי הנשמות, ושכל נשמה צריכה לעבור מסלול אחר, וכל אחת קיבלה כלים אחרים, וסביר להניח, שלפי הכלים שבנך קיבל כעת – הוא עושה את הטוב ביותר, למרות שזה צורם עד לב השמים לשמוע ולקרוא את זה, אבל זו האמת… שאסור למרוד בהקב"ה, היינו שלא להסכים ושלא לקבל את הנסיון שנשלח מן השמים. וכל הענין של תפילה הוא חסד נפלא, שבכל זאת מותר לנו לבקש ולהתחנן שיהיה יותר טוב, והכל יבוא על מקומו בשלום.

ותזהר מאד לכבדו ולהכילו ככל האפשר, ואף שלפעמים אתה ממש מתפוצץ, ואתה מרגיש חייב להוכיח ולייסר, לאיים ולהגביל – זכור היטב, שבשעת כעס – שום דבר לא יעיל ולא מוצדק, ואתה עשוי להתחרט על זה, בכל פעם שתעלה חמתך על מעשיו, רוץ אל התהלים ואל התפלות, תרגיע את עצמך באור האמונה, ואתה תראה שיעבור הזמן, תשמח שלא הערת, כי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כן מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וזכור דברים אלו היטב, כי הם שרשיים מאד במצב כזה, ועוד תצא נשכר בהתנהגות כזו.

ואף שאין זה הענין שלך, אזכיר לך מה שאמר הבעל שם טוב לאחד שבנו נפל לכפירה, שירבה לו אהבה וסופו לחזור בתשובה, וכך הוה, וזה מוזכר בספרו של הצדיק רבי פנחס מקוריץ. והם דברים נפלאים, וכל שכן במצב קל יותר מכפירה, אלא טשטוש הדעת, שרגיל אצל חלק מבני הנעורים, ובפרט בדור הזה.

רק אהבה, רק אהבה, רק אהבה…​

 

[הייליג]

הילד רוצה כלב - - -​

שאלה:​

"אנו בעלי תשובה, ויש במשפחתי המורחבת משפחות שמגדלות כבלים, הילד שלי מבקש שנקנה כלב, אנו, שהסתפחנו לציבור החרדי, אנו מנועים כמובן מלגדל כלב, רציתי לשאול איך אוכל לשכנע אותו שזה לא ראוי, מבלי שתכנס בו שנאה למגזר שכביכול מונע אותו, וגם שלא יפתח רגשות שליליים כנגד אלו שיש להם."​

תשובה:​

שלום רב!

כיון שלא ביקשת זאת, לא אכנס לענין הסיבה, מדוע אנשים חרדים לא מגדלים כלב בתוך ביתם. כי אחת היא אם הסיבה מוצדקת לדעתך או שאפשר להקל, הענין הוא פה יותר ההשתייכות לציבור שומרי תורה ומצוות החרדים לדבר ה'. עם זאת, צריך שהתשובה תהיה כנה, מעומק הלב, לא איזה סוג התלהמות או הרגשה לא פתורה נגד הדבר הזה. כי כשהילד שואל, הוא אמור לקבל תשובה מובנית, אמיתית כי כעת אנו עוסקים לו בפריט הזה אלא בהעברת המסר.

כך או כך, יש לנו אימון בהרגשה הדקה של היראים מדור דור, מאבותינו ורבותינו, שלא גידלו חיות מחמד בתוך ביתם, וזאת גם מסיבת הצער בעלי חיים כשלא מטפלים בהם כראוי, או שאר ענינים שיכולים להווצר מהחזקת בעל חי בבית, וכך היו נוהגים באמת, כשלא היו צריכים לגדל, לא היו עושים זאת סתם דווקא לשם שעשוע, אלא אם כן יהודי החזיק חווה והיה לו כלב שמירה וכו'.

רבים מהאנשים בינינו, רואים את הדבר הזה כמו צביעות, בבחינת "מה יגידו", הדברים אינם פשוטים כל כך, ההשתייכות של יהודים לקבוצה של מקיימי השולחן ערוך בהידור, אינה דבר של מה בכך, אלא יש בתהליך התרבות הזאת נימים של רצון להתקרב לה', והרגשה דקה מה כן מתאים ומה לא מתאים, ולמרות שהכל כתוב, ידעו יהודים איך להתנהג. בדרך כלל, אמא יהודיה התעסקה בגידול ילדים, ולא בגידול חיית מחמד… ילדים יהודים נרתעו מהכלב, לא רק בגלל שלא היה בסביבתם, כי מכבש ותרנגול אין להם רתיעה. משהו בחיה הזאת – הרתיע – וכבר אמרו חז"ל ולא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, וזה כבר נתון להגדרות וכו', אז לא היה כלב בבית יהודי, ירא ושלם.

כשאנו מדברים על עצמנו, אנו לא מדברים ביחס לאלו שיש להם, כלומר, לא מי שאין לו – הוא אדם יותר טוב, רק בגלל עובדה זו. ולא מי שיש לו – הופך לאדם מאוס ולא תקין. זה בדיוק היופי של החינוך החיובי, לעומת החינוך השלילי שאינו בנוי אלא על שלילת האחר.

כאן אנו לא מחנכים לא לגדל כלב, אנו נאלצים להסביר לילד שרוצה מה שראה במקום אחר, בלי להבדיל בניואנסים, ומותר לנו לרצות בצביון ובאופי של בית, בדיוק כמו שמותר לנו לבחור איזה סוג צביון גשמי אנו מעניקים לבית, כפרי או מודרני וכו'. אם הצביון החרדי חשוב לנו, או בגלל הטעמים הכמוסים שבודאי ישנם, או אפילו כדי לבדל, ושמא אף שלא להרתיע שכנים, זה דבר אנושי לרצות להיות כמו החברה שלך.

את כל האמת הזאת מעבירים לילד בלי השליליות שבענין, אנו יכולים גם לא לשתף בסיבות, אבל לא להרים קול צעקה: מה פתאום כלב? איכס וזה. כי זה ממש לא איכס ולו זו הסיבה, אפשר לומר בפשטות, לנו אין כלב, כל משפחה קונה דברים שהיא אוהבת, אנו אוהבים דברים אחרים, ואני לא רוצה לקנות, זה שווה הרבה יותר מהתפתלויות שונות ומשונות.

מותר להגיד שלא יודעים את הסיבה, ומותר גם לחשוב שאין סיבה, אבל אם ההחלטה היתה על צביון, זהו דבר משובח – לרצות צביון מסויים, כי לצד החיצוניות שבו והכללים שלו – יש בו פנימיות שאותה אנו כן רוצים. סביר להניח, שלפעמים פתיחות מסויימת עלולה לפתוח עוד דברים שלא תרצי בהם.

כל זה כתבתי אם אכן החלטת שלא לגדל כלב, וכל הבעיה היא איך מסבירים לילד יפה.

ובכלל, לעולם אנו לא שופטים אנשים אחרים בדיאלוג עם ילדים, זה פועל את הפעולה ההפוכה, כי אם אומרים: רק לחילונים יש… אז באופן טבעי אנו כאילו אומרים: כיף לחילונים! אנו מדברים על עצמנו, על מה שאנו רוצים לראות מול העינים, ופשוט להגיד את האמת – אמא לא אוהבת, אבא לא אוהב, או שבשכונה שלנו זה לא מקובל וקשה לנו התמודדות עם שוני, ילדים מבינים את זה. אפשר אפילו להגיד, יותר נח לגדל כלב במושב ולא בבית ככה עם שכנים שאין להם, ועוד פתרונות רבים, העיקר לא להעביר שלילה ובטח לא ביקורת על הרצון התמים.

ולציון סופי, אומר מחשבה חדשה, בעזרת השם יתברך, אפשר, שלא כולם יסכימו איתה, אבל היא נראית לי אמת – "ישראל, אף על פי שאינם נביאים – בני נביאים הם"… הלוא דבר הוא, שבאף חברה דתית (לא אנשים שמקיימים מצוות בציבור הכללי) אלא חברה דתית ממשית, החל מהיקים של פעם וכלה ביהודים ההונגרים, שיש בהם רמות שונות של אדיקות, כמעט כל יהודי חרדי שותף לדבר הזה – לא מגדלים כלב בבית סתם. הרי שכנראה, זה חורג מהביטוי "לא מקובל", יש פה איזו אמירה של הרגשת הלב הפנימית.

הקשר עם החי חשוב ביותר, עצם הדבר לא פסול בכלל, אבל אולי יש איזו נמיכות בהחזקת בעל חי בחברת בני אדם באופן קבוע, כשווה בין שווים, כשהמטרה היא רק שעשוע ותו לא.​

בברכה שנעשה רק את הטוב והישר בעיני ה'.​

 

[הייליג]

ברוך מציב גבול!​

שאלה:​

"לא ברור לי משהו בנושא חינוך ילדים. מצד אחד ילד נולד בבית וצריך לחנך ולגדל ולהוביל אותו בדרך הנכונה. אומרים לנו להשים גבולות וכל השאר.... מצד שני אני קוראת בספרים כמה שאסור לתת הוכחה לילדים וצריך לתת להם וצריך לאהוב אותם בלי סוף.... מה הגבול? לאחרונה אני שוקלת כל מילה לפני שאני אומרת לילד שלי (אני מתכוונת ילדים מתגברים). ואם אמרתי משהו אני מתחרטת.....מה הגבול הנכון?"​

תשובה:​

שלום רב.​

השאלה הזו מורכבת ביותר מכמה סיבות, והעיקרית שבהן, היא ההנחה המוקדמת, שצריך לחנך ואסור להוכיח, וממנה נוצרת הסתירה, אז אם כך, מה עושים?

בשאלתך כללת גם את השאלה מה עושים, וגם ספרת תוך כדי כך על הדילמה והקושי, לחיות באשמה על כל מילה שיוצאת מהפה.

ברור לך, שאת לא אמורה להיות מלאך בבית, ולא לטעות בדיבור כלשהו, ולהתחרט כל הזמן על כל מה שאמרת לילדים, מאין לי לדעת שברור לך? כי את ציינת את זה במכתבך, בנימה מצערת קצת, כלומר, הרוח הנושבת מן הדברים, שצריך למצוא שביל אמצע, בו נוכל גם ללמד ילדים מבלי לגרום להם לתחושה שלילית מהחינוך שלנו.

אני רוצה לעצור את מעגל החשיבה שאומר: שחינוך והכוונה הם סתירה לאהבה והכלה אינסופית. הדברים הללו אינם סותרים כלל וכלל, ההיפך הוא הנכון, ההכוונה הנכונה, יכולה להתבצע אך ורק אם זרימת הדברים ממך אל הילדים תבוא בנחת ובאהבה, בבחינת "דברי חכמים בנחת נשמעים", הצבת גבולות אינה הסתערות הסטרית על הילדים בביזוי ובהרמת קול. זו היא אסרטיביות עקבית שבמובן מסויים הילד מחכה לה ואף מסכים עמה.

את שואלת בסיכום כזה: מה הגבול? זהו שלא מדובר פה בגבולות פיזיים או מציאותיים, כל מה שתאמרי, וכל מה שתרצי לפעול אצל ילדייך – תוכלי, וזאת בתנאי שהגבול יהיה גבול מכבד ומכיל, מבין ומתחשב, אך לא מזגזג ולא־יציב.

כדי לשבר את האוזן, עלינו להבחין בין קירות בית שהם מגבילים את החוץ שלא יתערבב עם הפנים, לבין סורגים של בית כלא, שהם גם מגבילים, אבל משדרים מסר אחר. כלומר, הצבת הגבולות יכולה להיות נכונה לגמרי בתנאי שהיא לא באה על חשבון המהות, והיא משדרת סמכות הורית ולא חולשה המתורגמת לאגרסיביות.

דווקא הורים שיש להם נינוחות וכבוד עם ילדיהם, ואינם מתקוטטים אתם על כל צעד ושעל, יכולים יותר להעמיד את הגבולות הרצויים, היכולת שלנו לשמור עליהם כשהם צריכים לכך, היא ההבנה הדקה מתי זו שמירה אבהית ומתי זו קטנות דעת והגזמה.

אסור לפחד מילדים, צריך לשחרר את החסימה בין ההורים לילדים, מתוך בטחון מוחלט שכל מה שאת אומרת – את אומרת באהבה ענקית, ואין כאן שני צדי המתרס, לא מדובר במאבק בין אינטרסים מנוגדים, אפילו שזה נראה לפעמים ככה. האינטרס שלכם משותף, אצל הילדים בתת מודע, ואצלך במודע – לעשות טוב לילדים שלך.

ולכן גם אם את טועה לפעמים, אפשר אולי לעשות חשבון נפש ולעדן את האמירות, זה אפילו רצוי. אבל לא ממקום של התגוננות ואשמה, את לא אמורה להיות אחת כזו שלא טועה לעולם, ובפרט לא במקום הקשה הזה של גידול ילדים וכל הכרוך בכך.

יתן ה' את העזרה הנדרשת שנוכל לגדל ילדים בנחת ובאהבה מתוך יצירת גבולות נפלאים שיגנו עליהם ויעניקו להם כח לכל ימי חייהם.​

 

[הייליג]

אוף! פוליטיקה​

שאלה:​

"איך אני יכול למנוע מילדי את החשיפה למחלוקות הפנימיות הקיימות לצערנו במגזר שלנו? וכיצד אוכל להתמודד עם מידע שלילי שמביאים הילדים מ"בחוץ" על סכסוכים פוליטיים ואחרים?"
​

תשובה:​

שלום!

נגעת בנקודה הכואבת המשותפת לכולנו.

גם אם אי אפשר להביא לכך שילדך לא ייחשף לדיבורים שמדברים בחוץ, קיימת אפשרות אחרת, שהיא תהיה חוויה מתקנת של ההתנהגות הלא-נכונה.

כאשר ילד בא הביתה, וחוזר על דברים ששמע מפי אחרים, אין זה נכון להיכנס בדין ודברים ולהוכיח שאין זו אמת, והסיפור בכלל היה אחרת וכו' וכו', כי זה לא הענין… כהורים, עלינו להנחיל לצאצאינו את אמת המידה היהודית העתיקה, הדוגלת בסגנון של "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו".

לצערנו, איננו יכולים למנוע את המחלוקות ואי ההסכמות שבחוץ, אך אנו יכולים להכין את הילדים לקראת עולם טוב יותר. ניתן להסביר בדרך נאותה, עד כמה אנו מפחדים מלדבר סרה בכבודו של תלמיד חכם, כמה הקב"ה מקפיד על כבודם של גדולי ישראל, גם של אלו שאיננו צועדים בדרכם, משום שהתורה היא חביבה, ולומדיה חשובים ביותר וכו' כו'.

בדרך זו, בה אנו מתעלמים מהתכנים ומייצבים את המסגרת, אנו מרוויחים שני דברים. הדבר הראשון והעיקרי, הוא הדוגמה האישית, שהיא מתנת המתנות שאנו מעניקים לילד שיזכור, כי: "אבי מורי לעולם לא דיבר בגנותו של יהודי"… והרווח השני, חשוב לא פחות, הילד לומד לראות את הדברים בפרופורציה שלהם, גם כשהעולם בחוץ רועש וגועש, והכל שחים אודות מחדליו של פלוני אלמוני, מהם מתוך להט של קנאות ויראת שמים ומהם קצת פחות… אבל בבית שלנו, הקדוש והנקי, אין מקום לדיבורים כאלו.

בבית שאלו הם המסרים המועברים בו, הוצבו סדרי עדיפויות ברורים. יראת השמים ופחד מלעבור על חטאי הלשון שקולים יותר מהביקורת נגד מישהו אחר – שאינו ממחנינו… הילדים שגדלים בבית כזה, יוכלו להטמיע את ההתנהגות הבוגרת הזאת גם בחייהם האישיים, בהם לבטח יעמדו מול ניסיונות של בין אדם לחבירו, במשפחה ובחוץ, שם תעמוד לפניהם דמותך השותקת והמוותרת, שאינה חשה שהיא חייבת להגיב, להתערב, למחות ולהיות בעניינים. זו דמות מחנכת, בוגרת ומלמדת.

יותר מהשתיקה עצמה, נדרשת זהירות גדולה מאד, שלא לשגות בדבר הזה עצמו… פעמים רבות אנו רואים את עצמנו כשלמים בעניין מחלוקת ושנאת חנם, אך למול מעקמי דרך למיניהם אנו מעגלים את הפינה הזאת, אנו משוכנעים שאיסור הדיבור הרע לא חל על כולם בשווה, ועל כל המצבים והזמנים… בלי להתווכח על נכונות האמירה הזאת, הרי שבלי ספק הנזק של ההתנהגות הזאת, גם אם היא בנסיבות 'מקלות', גדול ביותר…

אנו חייבים לזכור ולהזכיר בבית, כי איננו גדולי ישראל, הממונים לתקן דרכים לרבים, ולהוכיח אנשים רבים, אנו בסך הכל יהודים 'פשוטים' הדואגים להוציא ילדים טובים וישרים, מבית שמושתת על אהבת הבריות ויראת שמים. לכן, אנו פטורים לגמרי, לכל הדעות… מלנהוג מנהג שלפעמים גדולי הדור נזקקים אליו, ופשוט להרגיל את הילדים והילדות בבית – אצלנו לא מדברים נגד יהודים, נגד רבנים, נגד קהילות, נגד עדות – לא כאן!

על איסור גורף כזה, לא לדבר על יהודים בכלל… לא יקשו עליכם קושיות, לא יתקוממו הילדים… הם יתגאו באבא שלהם, הם ילמדו להעריך ולכבד, ובמיוחד את ההורים.

ולסיום, נקודה נוספת חשובה לאין ערוך. חלק ניכר מהיהדות שלנו, מושתת על הכבוד הגדול שאנו רוחשים לתורה, לתלמידי חכמים, לספרים וכו', אם שם תיפגם ההערכה – הפסדנו הכל. זהירות!​

 

[הייליג]

לקרב את הבן המשתנה…​

שאלה:​

"אחד הבנים הבוגרים שלי התחיל לאחרונה לגלות סימני הידרדרות, ואיני יודעת כיצד לנהוג, האם לקרבו על חשבון שאר הילדים, או שמא להרחיקו, כי כבר התחלתי לראות סימנים מדאיגים אצל האחים הקטנים."​

תשובה:​

הנושא שהעלית, דורש שיטפלו בו בתבונה וברגישות.

ברור שאם השאלה היא סתמית – האם לקרב ילד שנשר, התשובה היא חיובית בהחלט.

אך הדילמה מתחדדת כאשר המצב טעון ומורכב, והקירוב יכול להתפרש כהענקת לגיטימציה לדרך, ואף אם לא – עצם ההימצאות של בן שונה בבית, טעון ליבון מחדש.

העניין הזה אינו שחור ולבן כמו שהוא נראה. גם למילה "הידרדרות" יש פירושים יחסיים שונים ממקרה למקרה. נקודת ההנחה הראשונית והמוצקת היא – שאין רצונו של הקב"ה בריחוק, ויהי מה… אין אנו בעלי בתים על נשמותיו, ואנו עושים רק את ההשתדלות שלנו בזירה שהוא מזמן לנו. מתוך הנחה זו, נהיה יותר רגועים להבחין את תפקידנו המיוחד במצבים שכאלה.

קיים הבדל גדול בין הענקת לגיטימציה לבין קירוב ללא תנאי. גם אם איני מסכים עם הדרך כלל וכלל, עדיין אני יכול להושיט את ידי המקרבת. החשש המיותר שאם אסביר פנים לילדי, ורק משום שהוא ילדי, בזה אני כאילו מתיר את הרצועה – ומותר לנהוג כך, היא מחשבת איוולת… משום שאין כל קשר בין הדברים.

ההיפך הוא הנכון. דמותו הסמכותית של ההורה יכולה לקבל חוסן נוסף, כאשר הוא אינו מאבד שליטה, והוא עדיין נוהג כאב או כאם ראויים לשמם. יתירה מזאת, יצירת הגבולות החדשים אל מול הבן המורד לשעתו, יכולה להתבצע רק כאשר המעמדות ברורים לחלוטין. אני עדיין ההורה שלך, בעל הבית הזה שאתה חוסה בצילו – על כל המשתמע מכך. יחד עם זאת, אני נוהג בך מנהג של חביבות כראוי להורה ובן.

החינוך הבטוח של שאר הילדים, יצליח רק כאשר הם יבינו, שהחינוך אותו חפץ ההורה להעניק להם, אינו נובע ממקום חשוך וצר, אלא ממקום של אמונה אמיתית בצדקת הדרך, שאינה מתערערת גם כאשר היא עומדת במבחנים קשים. הילדים יראו את האמפתיה האנושית המופגנת למול הבן המתקשה, הם לא ירצו לחקות אותו – אלא אותך, ההורה החם והמבין. ההערכה תהיה שמורה אליך. והיה אם כן… הצלחת להעביר נכון את יסוד היסודות של החינוך – הדוגמה האישית.

יחד עם זאת, אם ישנם דברים שאינם משתמעים לשני פנים, מותר ואף חובה, לשרטט באופן ברור את הגבולות. כל ילד שפונה מעם עמו ותורתו, מבין בשכלו, שבכל מה שנוגע למקום שהיה – יש כללים וחוקים. אתה, ההורה, תהיה הראשון שתלמד אותו את הדברים הללו, גם אם זה לא נעים לו – כאן לא מתלבשים כך, כאן לא מביאים את זה ואת זה… והרשימה ארוכה. בכל מקום בעולם – אנשים שמבינים זה את זה, יכולים להתוות את הקווים הברורים והבלתי עבירים. אין סיבה שזה לא יתקיים גם אצלנו.

הקבלה הרחבה של הבן ה'אובד', אסור שתנבע מתוך פחד לאבד אותו יותר, אלא מתוך אהבה אמיתית, לבני – בנו של הקב"ה. הורה המקרב מתוך יראה או מחוסר ברירה משדר זיוף מרחיק. ככל שההתקרבות תהיה יותר אמיתית וכנה, ההשפעה החיובית תהיה בעלת סיכוי יותר גדול. האמת המדהימה הזאת עובדת בכל מקום, ובכל טווח… וברבות הימים, יעיד הצאצא שלך שמה שקשר אותו אליך ואל מורשתך, היו עבותות איתנים ביותר, קוראים להם – עבותות אהבה.​

 

[הייליג]

למען השם... איך מעירים אותם בבוקר?!...​

שאלה:​

"שלום לכבוד הרב, כל שבוע אני נהנה מחדש להקשיב לשיחה. ההנאה מתגברת כשאני מיישם את הדברים, ורואה שזה גם מצליח... אני יכול להביא לדוגמא את שולחן השבת. מאז שהורדנו את הלחץ והכללים, ומי שרוצה להשתתף, שיבוא ויהנה - פתאום כל הילדים באים מיוזמתם, שרים מיוזמתם, פשוט מעין עולם הבא... אולי יש לך גם טיפים איך לגרום לילדים לקום ולהתכונן מהר כל בוקר?"​

תשובה:​

תודה על המשוב לתשובות שענינו אותך, נקוה שה' יתן לנו את הכח להמשיך הלאה.

אתה ממשיך ושואל, אוקיי, סגרנו את הפינה של שולחן שבת, ומה עם להעיר אותם בבוקר.

ואני שומע את ה'אוף' הגדול ממטלות חינוך שלא נגמרות לעולם. אז בוא ונלמד יחד את הענין, אולי נוכל לפתור אותו ולדייק יותר.

קימה בבוקר היא תמיד דבר קשה ודורש התמסרות, ולא רק לילדים. היכולת שלנו לקום בשעה מוגדרת מראש כרוכה, לא אחת, בגילוי אחריות בוגרת מצידנו לחיים התובעניים שלנו. השאלה שלנו היא לא כל כך על עצם הקימה, כמו איך מחדירים את האחריות בילדים שזה עתה נמצאים במפתן החיים.

ההתמודדות שלנו עם ילדים טרוטי עיניים בבקרים קרים, היא מגוחכת לפעמים, כי אנו רוצים שהילד יקום בעוד שהוא רוצה דווקא לא לקום, ניגוד האינטרסים גורם לנו לתהות – איך נמצא דרך, שהילדים יחושו באחריות שלהם לחיים, למה הם לא מבינים שכבר מאוחר? למה זה לא אכפת להם?

הסיכון הגדול בכל מהומת הבוקר הזאת, הוא שהילדים עלולים לשנוא את הבקרים העמוסים, ואת מה שהם מייצגים. הורים חכמים מנסים את כוחם ביצירת אווירה נחמדה בבוקר העמוס, לא רק "תקום תקום", אלא הזמנה לשעת איכות של שתיית כוס שוקו חם עם מילים טובות. הכעס והרוגזה של "אלף פעמים כבר הערתי אותך… עצלן שכמותך…" לא משרתים את המטרה שלכם, אתם לא תרצו שהילדים יחושו את נחת זרועכם במשך כל יום הלימודים.

הנכון יותר הוא, להפוך את הצורך בשינה למשני בסולם ההעדפות. כאשר המיטה והשמיכה מעניקים נעימות יתירה מאשר השהייה במחיצתכם, הרי שעדיף להתכרבל בפוך החם מאשר להתרוצץ בבית מלא כעס, גם אם הכוונה ממש לטובה.

לצד הטיפול באווירה חמימה ונעימה, יש לדאוג ששעות השינה תספקנה לילד. לא נכון לבקש ממישהו שלא ישן כל צרכו – לקום, כאשר המושגים שלו בנטילת אחריות נמוכים למדי. כבר בשעות הערב המוקדמות, על ההורה החכם להקדים תרופה לקושי. הרי ברור שכל שעה של איחור בשעות השינה, מעצימה את הקושי בקימה מוקדמת.

לא שיש בכך חידוש כלשהו, אבל המודעות מתחילה באמת אצל ההורים… הורה שרוצה שהילד יקום מוקדם, הוא לכל היותר, רוצה שקט בגזרה, אין מקום לילדים ישנים בשעות שלפני הצהרים. אבל הורה שנמצא בערב לצד הילדים, מעודד אותם לשינה מוקדמת – כי מחר יהיה לנו יותר קל… הדיבורים אודות הקשר הכי-מובן הזה בין השכיבה לקימה – חודרים עמוק לתודעה, וגורמים לו לסלוח על ה"הפרעה" בשעה מוקדמת.

ילדים שמתרגלים לקום מוקדם, עושים את זה בחדווה מסוימת. הם נהנים להיות הראשונים בבית. אם הם רעננים ומלאי חיות, שעות הבוקר הבריאות ממלאות אותם הנאת נעורים מסוימת, אבל יש עוד נקודה שצריך לקחת בחשבון – הדוגמה האישית.

הרי לא יתכן לבקש מילדים שיחשיבו את שעות הבוקר, כשבבית שוררת אוירה של תנומה, גם אם יש לה אלפי צידוקים צודקים. אסור שיהיה בבית שקט של ישנים, ורק מוישי חייב לקום… כמו כן בערב, כשהולכים לישון, גם אם ברור שלהורים יש צרכים משלהם, והם מאחרים ללכת לישון, הם בכל זאת חייבים ליצור מצב של שקט מוחלט, וחושך בכל רחבי הבית – כדי שהשינה של הילדים תבוא ברקע המתאים לה.

גם שיחות מוטיבציה תורמות הרבה לכך. לא הטפות מוסר בשעת בוקר, שהיא לא כשירה לקבלת מסרים, אלא בזמן נינוח, כשהעניינים רגועים, יוצרים שיחה שמרביתה שבחים ועידודים על הקיים והמושג, אולי אפילו הפתעה קטנטונת – כי קמת מוקדם היום.

מה שאנו צריכים לזכור – כל דבר אפשר להנחיל ולחנך, אם הדבר נעשה בעקביות, במסירות ובנחישות.​

 

[הייליג]

הבן שלנו? גנב?!​

שאלה:​

"נקלענו למצב לא נעים. הבן שלנו, בן ה-6 נתפש בגניבה ואנחנו מבקשים לדעת כיצד עלינו להתמודד עם סיטואציה מביכה זו. מה עלינו לומר לו וכיצד עלינו להגיב, בחומרה או בסלחנות?"

​

תשובה:​

לפני התשובה, חשוב שתקשיב לשאלת לבך,

וזכור שציינת שמדובר בילד בן שש!

התפישה הנכונה של המצב, היא שהילד אינו גַּנָּב!

מה שאתם רואים כ'גניבה' נתפס אחרת אצל הילד. אם תגדירו אותו כ"גנב", תיכנסו למערבולת של גנב ושוטר, שההשלכה שלה תהיה תפירת תפקיד ה"גנב" לנצח על הילד [זה נכון, אגב, לגבי כל תיוג].

עליכם לדעת כי ילד צעיר בודק גבולות, הבדיקה כוללת גם "לקיחה מה שלא שלי". כתגובה, עליכם להציב גבולות בלי הגדרות לא נכונות ואף מזיקות.

יתירה מזו, גניבה של ילדים לא מבטאת בהכרח תאבון לכסף או לחפץ מסוים, אלא לעיתים היא נובעת מהצורך בביטחון, שמתעורר כאשר מונעים בעדו מלפרוץ גבולות.

גישה נוספת יכולה לראות את ה'גניבה' כמילוי יצר הסקרנות הטבעי, לראות ולבחון: "מה מסתתר מאחורי האיסור לגנוב". זה בדרך כלל סוג הגניבה של ילד בגיל צעיר מאד, שמתחיל לבדוק את עצמאותו. ערכם של החפצים הגנובים פעוט, הגניבה נעשית באופן אימפולסיבי, ללא תכנון, והילד אפילו מצפה שייתפס. הוא תוהה: מה יקרה אם… איך יגיבו אבא ואמא? האם הם באמת מתכוונים שאסור לגנוב? האם זה יזעזע אותם? כך עומד הזאטוט ובודק את הוריו. האם באמת אסור לגנוב או שזו איזושהי אמירה סתמית שלא ממש מתכוונים אליה ברצינות?!… "הבהלה" של ההורים מ"הגנב החדש בעיר" עשויה לקלקל את ההזדמנות להראות לו את חומרת המעשה.

בהתאם לגישה הבריאה הזאת, עלינו להתייחס לגניבות שכאלו, בדרך שתועיל להבא.

א. מאחר ומדובר בהצבת גבולות (וזה נכון לגבי כל דבר), ממילא אין מקום לשיחות מוסר על רוע הגניבה וכו'. הילד לא שם! הוא נמצא במקום של "לראות מה יקרה אם אעבור על הכללים", לכן, שיחות לא מועילות ואפילו משדרות חולשה, כי כשמישהו עובר על "קו אדום" לא מסבירים עם פסוקים ומקראות, אלא אומרים לו בביטחה: "עד כאן"! לא מקובל עלי שאתה לוקח חפץ השייך למישהו אחר!

ב. החפץ חייב להיות מוחזר לבעליו, כדי שהילד לא יחווה את הרווח שבהעשרת רכושו על ידי דרך קלה זו, אך דבר זה אמור להיעשות ללא השפלת הילד ותוך כדי שמירה על כבודו. כך אנו מצילים אותו מההתרגלות לחיי עושק, תהיה סיבתם אשר תהיה.

סיבה נוספת לגניבות אצל ילדים בגילאים צעירים, יכולה להיות הצורך בתשומת לב. גניבה מסוג זה תהיה בד"כ בתוך המשפחה, תתגלה בקלות, הילד יודה בגניבה לאחר שידחקו בו מעט, ולעתים אף יתפאר במעשה ויחזור עליו – במידה ותשומת הלב לה זכה הודות למעשהו לא הייתה מספיקה. תשומת לב, אף אם היא שלילית, עדיפה לו על פני התעלמות. בדרך כלל, ילד, במצב כזה מביא בכוונה לכך שיתפסו אותו.

חשוב כמובן גם כאן להתייחס בחומרה לפריצת הגבול. אך יש לקחת בחשבון את צרכיו ואת המסר שהוא מבקש לשדר.

מלבד הרצון לתשומת לב, יכולות גניבות להיות ביטוי לקשיים רגשיים נוספים – תחושות בדידות, קיפוח, נקמה ופחיתות ערך. אם נגנבו החפצים מילד אחר במשפחה או מחבר, ייתכן שהמטרה של הילד היא לפגוע באותו בן משפחה או החבר, מעין נקמה או שאיפה "לנצח" אותו משום שקשה להתחרות בו.

אם אין קשר בין הגניבות לבין האדם ממנו נגנבו החפצים, על ההורים לשאול את עצמם מה אומר להם הילד במעשה זה. אלו צרכים שלו לא באו על סיפוקם? כשלהורים אין מענה לכך, או כשהם מנסים להבין את האיתות כפי הבנתם ומנסים לתת את הדעת למה שעומד מאחורי המעשה, ובכל זאת הגניבות נמשכות – יש לבקש עזרה מקצועית. זאת עלינו לזכור תמיד – עונש לא יפתור צרכים רגשיים.​

 

[הייליג]

'אבות ובנים' - איך זה עובד?!​

שאלה:​

"הלימוד המשותף שלי עם בני בשבת, הופך לסיוט, אני מנסה לבחון אותו על הנלמד במשך השבוע, והוא נרגז ונרגן, איזה פיתרון יש לתופעה מרגיזה זו?"​

תשובה:​

שלום לך, יקירי.

כמה טוב לנגוע בנושא הזה.

משהו שיכול כל כך לתגמל, וכל כך להרוס.

בוא ונחשוב ביחד.

השעה שבה יושבים אבות ובנים באווירה קרובה ואינטימית, יכולה להיות הנקודה המרכזית בחיבור ביניהם – אם היא נעשית בדרך הנכונה והמועילה, והיא יכולה להיות אסון של ממש, כאשר ההורה עושה את הטעות הקריטית של השעה.

מהי מטרת הלימוד של האב עם הילד? כשאבא מגיע בגישה של "לבחון את הילד", זה לא בריא וגם לא משרת שום מטרה. גישה כזו שבאה להכאיב למי שלא למד, אין לצפות שהשוהה בה יגלה זיק של הנאה או דומה לה. אם אתה מעוניין להכאיב – אז אל תצפה למשהו אחר חוץ מכאב. ואם ה'מבחן' בא בשביל לדרבן את הנער ללמוד ביתר שאת, הרי שכאן דרושה פיקחות מסוימת, איך להשתמש בכח המניע ולא בכח המסרס.

המפגש המותיר את הילד תוהה ומבולבל, יגרום לו לשנוא את המפגשים האלו, וגרוע יותר, לשנוא את תכני המפגש – שהוא לימוד התורה! כח המניע ללמוד יותר, מבוסס על החדרת העונג שבלימוד, ההנאה שבידע… זקיפות הקומה של מי שנמצא בעניינים.

איך עושים זאת? נסה אבא יקר, לראות את השעה הזאת, כשעה של "ביחד", רגעי קסם של חוויה משותפת, בהם אמנם אתם חוזרים על התכנים שנלמדו. הידיעות של הילד או העדרם החלקי, עולות על פני השטח גם בלי שתהפוך את השעה לסיוט וגיהנום. אם אפשר למצוא אשם בשעה שהפכה למשהו לא נעים – זה רק האבא! שגם אם היו לו לבטח כוונות טובות, הוא לא השכיל ליצוק לשעה הזאת את האופי המיוחד שלה.

כאשר ילד מתחמם בחומו האוהב של האבא, שלא בדיוק זועף ושוצף על מחדלים כאלו או אחרים, אלא ממקד את שביעות רצונו המובלט בהישגים. ולא רק באותה שעה, אלא הקול המהדהד בחלל הבית: אמא! איזה כיף ללמוד עם מוישי… אני ממש מתמלא נחת, הבחור הזה יגדל לתלמיד חכם… אם יש כח מניע ללמוד יותר טוב ולדעת את הנלמד – זהו הכח הזה.

הילד שלך זקוק לך! הוא רוצה באהבתך, אל תמיר אותה באימון לתחרות ותאוות הישג. למד איתו כי הוא אהוב ורצוי גם כשהחומר נשכח ממנו, בזדון או במשוגה… בשעת מפגש זו עלינו להרבות במשפטים המבטאים זאת, לדוגמא: "בוא נלמד ביחד את המילים היפות והנעימות של הגמרא… אולי נגלה משהו חדש? אולי נדע יותר טוב?!" ככה, "אנחנו", בלשון רבים. לא אבא הבוחן את בנו, אלא אבא שלומד "ביחד" עם בנו, אבא שפניו קורנות בעת לימוד התורה, יותיר אחריו אסוציאציה חיובית בהקשר של הדפים הגדולים והענקיים הללו.

אין אדם בעולם, קטן כגדול, שלא שואף לקרבה ואהבה, אם שני אלו יינתנו לו – הוא יתן הרבה יותר, הוא יהיה מוכן להתאמץ שבוע שלם, להקשיב, לסכם, לחזור… רק כדי לרכוש עוד פיסת גן עדן בדמות אותה שעה שווה, בה האב יסביר פנים אליו ויתעניין בעולם הקטן שלו ובסיפורים הקטנים שלו מהחיידר.

אם וכאשר הילד לא לומד, לא רוצה, לא מוכן… נדרשת זהירות יתירה, לא לקחת את הסירוב הזה למקומות קלים של האשמה או אכזבה. כדאי להבטיח לו, בשלב מוקדם זה, את השעה הנעימה של ה'ביחד', גם בלי הלימוד. לא! אבא לא מוותר על הלימוד, אלא שאבא לא מוכן לוותר בכלל על השהייה ביחד עם הילד. הוא עשוי לקלוט את החוויה האוהבת הזאת, ובמשך הזמן, לבו יהיה פתוח לקלוט את אהבת התורה והתמדתה.

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום – זה המדריך לכל אבא שרוצה להחדיר בבנו ידיעת והתמדת התורה. על ידי הנועם ונתיבות של שלום מחבר, תוכל להביאו אל ארמון התורה והשגתה. אמור לו זאת בפירוש – אנו לומדים יחד תורה, לא בשביל הפתק של יום ראשון, אלא בגלל שאנו אוהבים את התורה. ככה לומדים אבות ובנים.

יקירי, במילים קצרות:

השעה השבועית של הלימוד יחד עם הבן היא שעת המבחן שלך!

בהצלחה!​

 

[הייליג]

המחנך פגע בי…​

שאלה:​

"הבן שלנו הגיע מהתלמוד תורה בוכה, פגוע. המחנך פגע בו... מה התפקיד שלנו בסיטואציה כזאת? להיות בעדו? בעד המחנך? נראה שמה שלא נעשה אנחנו עלולים לעלות על מוקשים. מה עושים?"​

תשובה:​

נגעת בעצב כואב במיוחד, והדילמה מתעצמת, שאינך יודע אפילו מה האינטרס שלך ברגע התגובה.

אבל לפני שאנו מגיבים, אנו צריכים להקשיב לגישה הנכונה שבלבנו כלפי המתרחש.

נראה, שהגישה הנכונה צריכה להיות זו:

להרגיש את הכאב של הילד, גם בלי להצדיק את מעשיו או לנקוט עמדה בסוגיה.

אתה יכול להיות איתו ולא בעדו, ובעצם, לתת לו את הכל.

כדי להבין את מה שעובר על הילד, עלינו לצאת מתפקיד ה"שופט" ולהיכנס למעגל החיים של הילד. הוא, הזאטוט, נמצא בחברה אחרת מאשר בבית, שם הוא מתמודד עם דברים אחרים. יתכן שקשה לו בחיים החברתיים והוא מתמודד עם סוגיות מורכבות בחיים הקטנטנים שלו. שם אין לו מי שיתמוך בו, שם הוא נמצא לבד.

יתכן שהוא אמנם חטא כלפי החברה שלו, יתכן שהוא עשה מעשה בלתי הגון, והמופקד על חינוכו החליט לנקוט קו מסוים למענו. יתכן וההוא שגה ויתכן שלא. אחת היא לנו מה היא האמת, העיקר החשוב שצריך לזכור הוא, שהילד הקט, עם נפשו הרגישה – מרגיש עצוב ופגוע. יש הורים, שרחמיהם נכמרים, והם בוחרים להשמיץ את הרב, מי הוא בכלל… מה הוא מבין בחינוך? אל תשים לב אליו! מלבד הנזק החינוכי שבגישה זו, הילד אינו יוצא מסופק, הוא חש שהוא נקלע כאן לדיון אודות מעמדו החוקי של המחנך, ולא זה מה שמכאיב לו כעת… אף אחד לא מסוגל להתייחס לכאב כמו שהוא?

גם המתייחסים להיפך, טועים. יש את ההורים המצדיקים באופן אוטומטי וחרדתי את הרב. התגובה המיידית שלהם רושפת אש – מה כבר עשית? תתנהג טוב ותראה שהוא לא יתנכל אליך! וכו'. השגיאה כאן חדה ובולטת, למה לדון על מעשים רעים עם ילד שלבו פצוע ושותת? האם אתם מכירים רצון טוב כלשהו, שנבנה על ידי התעלמות מכאב חד וצורב?

מכירים את האבא שלוקח את בנו לרופא שינים, שיטפל בחורים ובשברים של שיני החלב? כמה כאב וכמה סבל חווה ילד במרפאה? האם שם הוא המקום להוכיחו על זלזולו בצחצוח שינים? שמא האב יאמר לו: תראה, מוישי, זה מגיע לך, אתה בכלל לא יכול לבכות כעת, כי אתה הבאת את זה על עצמך… וכי הבכי נובע מצדק או אי צדק? הבכי נובע מכאב!

התחושה של הורים שהם חייבים לנקוט עמדה – היא שגויה לחלוטין. כאשר מגיע הילד מבית הספר, ודמעתו על לחיו, הצעד הראשון הוא לגשת אל הכאב ואל התחושה. לתשאל את הבוכה – מה כואב לך? לשקף את המציאות המכאיבה ולתת לה ביטוי. חדל מלחנך את הכאוב… הוא לא קשוב כעת לתוכחה. המקום שלך כתומך ומשתתף בסבל שהוא חווה – חשוב לאין ערוך.

ילד שמרגיש שמבינים אותו, שנמצאים בשבילו במקומות שדוחקים אותו – יהיה פנוי, כשוך הסערה, להקשיב גם להסברים כיצד למנוע תקריות כאלו בעתיד. המתנה שאתם נותנים לו בסבלנות שלכם – לא תסולא בפז. בהיותכם שם, אתם מאריכים את הנוכחות שלכם בחייו, ואחר כך תהיה לכם בודאי הזדמנות להתוות יחד אתו את הקו המצליח, איך שורדים התנהגויות שונות בחיים.

אלו הם המוקשים! גם אם אנו סבורים שהמחנך שגה – ככלות הכל, זאת אפשרות – ניתן לדלג על המלים היוקדות שאנו מבקשים להשליך לעבר האיש. ושוב, לזכור את הילד… את מצבו… את תחושתו… שהם אמורים להיות בראש מעיינינו. אחת היא לנו אם המחנך הוא איש חינוך מוצלח או שמא מעל הפעם בתפקידו. הילד יהיה מוכן אפילו לסלוח למחנך – אם אכן צרכיו הנפשיים ימולאו בהצלחה על ידכם.​

 

[הייליג]

אוי, שולחן שבת…​

שאלה:​

"שולחן השבת בביתנו רחוק מלהיות נעים, בדיוק בזמן שכולם מתכנסים - מתחוללות המהומות. אנחנו, ההורים, מוצאים את עצמנו גוערים ומעירים לילדים, והנעימות של השבת מופרת. איך נוכל לשמר את הטעם הטוב של השבת למרות החיכוכים הללו?"​

תשובה:​

הרצון החזק שלנו ליצור אווירה שבתית רצינית, עלול להיות הפרדוקס הגדול שמחסל מראש את האפשרות להעביר את הנעימות של השבת לדור הבא. מדוע?

התגובות הנזעמות שלנו על התנהגותם של הילדים, שמקורן ללא ספק ברצון טוב – שגויות לחלוטין! דווקא השבת, יכולה להעביר מסר שונה לילדים, שההורים, שכה עסוקים, ולפעמים גם כועסים – מתנהגים באורח מנוגד למדי למה שהם מכירים… האיפוק שתגלו, הסלחנות הדי גורפת, תגרום להם להרים גבה, ומכח אותה הפתעה – להפנים כי השבת היא 'משהו אחר'.

הדחיפות שלנו להוכיח ולחנך דווקא כעת, ליד שולחן השבת, באה על חשבון התפקיד המיוחד שלנו בשולחן שבת. משום שאחרי הכל, מי יכול להתענג וליהנות לאחר שננזף? אז אם החלטתם ששולחן שבת אמור להיות חוויה משפחתית, רוחנית ואיכותית. הניחו כעת לתפקיד ההורה של יום חול, והמירוהו ב"אבא של שבת"…

קשה לומר להורים – אל תכעסו, אל תוכיחו, אל תנזפו… "בוא אלי לשולחן שבת ותבין" – יגידו. אך דווקא כאן טמונה הטעות. המוכרחות שלנו לגעור נוצרת דווקא מתוך האווירה שיצרנו… זוכרים את ליל הסדר? לא קל לכם יותר אז? האווירה המרוממת תורמת למסובים הצעירים רוח אחרת, נינוחה ומתחברת.

האווירה הזאת היא הרקע לשולחן שבת מרומם. אם המסובים, במקרה זה הם הילדים שלכם, מכירים בכם מין נינוחות לא מוכרת, אחרת, מחוייכת ומפויסת – הם חשים בה, ונשאבים גם הם לתוכה. הילד שלא ויתר לאחיו, וגרם לכעס הגדול הזה, לא יכול לעשות זאת עוד, כאשר יום הויתורים הגדול הגיע, כשהאבא ויתר כבר כמה פעמים על גערות שגרתיות, ופניו קורנות למרות הרעש, המהומה ושבירת הכלים.

ככל שההפתעה תהיה מרשימה ביותר, כך היא תגרום לילדים להדבק באווירה הקדושה והנינוחה. יתירה מזאת, הרווח הגדול הוא, שהילדים לומדים להכיר בנו, ההורים, חלק נוסף, שאנו מאד רוצים שיכירו: אנחנו באמת יכולים להיות נחמדים, איננו כה עסוקים וזועפים כפי שאולי הם רגילים לראות אותנו…

התהליך הזה הוא מעגל קסמים שחג ונע סביב עצמו. ההורים מתאמצים ליצור אווירה שבתית, המאמץ קצת מלחיץ את הזאטוטים, הם מגיבים כמו שלחוצים מגיבים, ואז אנחנו מגיבים באי שביעות רצון 'בולטת'. יש להניח שגם הילד המפריע לא יוצא מרוצה מכדור השלג המתגלגל במדרון.

אולי אפשר אחרת?

ייתכן שאם המעגל הזה היה מתרחש בכיוון שונה, הייתם מגלים שהייה מרתקת בחברת הצאצאים התובעניים שלכם. המעגל יכול להתחיל ממקום נינוח, בו אתם רגועים ולא מתאמצים ליצור כלום, אלא זורמים בנחת עם האווירה. אתם סלחניים יותר, אתם רואים את הכל באור שקט ורך, אור של שבת… יש להניח, שבאווירה כזאת, הילדים לא יהיו כעוסים יתר על המידה, אתם פתאום תראו אותם קורנים ויפים, אתם תגיבו בהנאה ובמחמאה של אמת, והילדים? יזכרו את השבתות הללו לעולם.

הכלל הזה תקף בכל פינה בחינוך, אדם לחוץ אינו יכול לחנך! מי שחייב להוכיח מושלמות כלשהי, ינוע במהירות אל ההיפך ממנה. היכולת לפעול והשפיע על הבית, מתחילה בנינוחות שיש בה שלווה והשלמה.​

 

[הייליג]

מה אכפת לך איך אני לבוש?​

שאלה:​

"השבוע בני המתבגר 'התקיל' אותי בשאלה שמעולם לא התמודדתי איתה באמת: מדוע ללכת רק בשחור לבן? מה עומד מאחורי המדים החרדיים? אשמח לשמוע את תשובתך."​

תשובה:​

הרשה לי, מענדי, להסיט את תשומת ליבך דווקא לזווית אחרת. זאת לא שאלתו, אך היא זו הניבטת מאחוריה. האם הילד שלם עם השתייכותו האישית לציבור המאמינים? האם הילד מקבל את העניינים העקרוניים באמת בכל ליבו? אם התשובה חיובית, השאלה שלו, גם אם היא ברמה של התנגדות, לא מדאיגה כל כך ובהסבר מספק היא תיפטר. אם התשובה שלילית – ההיתפסות שלו לאופי הביגוד נובעת מתחושת חוסר השתייכות כללית ועמוקה יותר ובמקרה כזה, כמובן, עזוב את הבגדים והתעסק בעיקר.

הקדמה נוספת לתשובה, היא הדרך בה עלינו להעביר את ההסבר. וכאן אנו מגיעים ליסוד מאוד חשוב מיסודות החינוך. כדי להעביר את המסר הנכון ולפעול את הפעולה הרצויה בעיניך אתה נדרש לשני תנאים מוקדמים. האחד, עליך להיות באמת בטוח בצדקת המסר. השני, העבר את המסר בנחת ובשלוה, נטול אמוציות מיותרות, ללא רגשות וחרדות העלולות להחליש את יכולותיך. כך, תוכל להעביר מסר בריא.

כעת, כמה מילים על גוף השאלה – הביגוד. העובדה שקהילת עובדי השם נבדלים משאר העולם המערבי גם בבגדיהם, אינה המצאה חדשה, והאמת? היא גם לא משהו 'חרדי' דווקא. כבר בגמרא אנו יכולים לקרוא על מאבק דמים על "ערקתא דמסאנא" – שרוך אדום של נעל, ביחס לשעת השמד. גם אם ברמה ההלכתית איננו נכללים בהלכה הזו, אבל את המנהג הכללי אנו בהחלט יכולים ללמוד.

אך בואו נהיה חכמים: הלבוש הוא ביטוי לזהות, הוא בשום אופן לא בא במקומה! גם אם הילד שלך מתחבר לסגנון ביגוד אחר, הוא לא בהכרח פוזל, ועדיין לא חייבים לתייג אותו כפורק עול מלכות שמים… לכן, בואו נמיר את הדו שיח עם הילד משיחה על בגדים לשיחה על מהות. במקום להתחיל לדבר בפאתוס על הסודות הגבוהים הנפלאים הקיימים בכל פריט לבוש יהודי, נתווה את קווי המתאר של גאוות היחידה. אמור לילד: במקום לחפש אחר האחראי לאופנה ה'לא מוצלחת', בוא נראה מה תכל'ס אנו מרוויחים מסוג הלבוש שלנו, המעיד עלינו כי אנו מאמינים במי שאמר והיה העולם ובתורתו.

כאשר מכנסיים שחורים וחולצה לבנה הופכים מריצוי ההורים למדים של חיילים – זה מתחיל להיות אהוב. אם מצליחים להחדיר לילד את התובנה הפנימית הזו, כי אנו אנשי קודש ואין זה משנה אם הלבוש הינו ליטאי או חסידי או אחר – העיקר, שאנו מתוייגים כשומרי דת משה וישראל, הרי שהרווחנו. לא הרווחנו רק את השתייכות לעדת המאמינים, אלא הרווחנו מדליה יוקרתית שתעיד בפני כל הרואה אותה – זה איש דתי, זה ירא את אלוקיו.

התהליך הזה, צריך להתבצע בזהירות מופלגת, כי לעיתים העיסוק בבגדים הוא כה עיקרי, עד שמעבירים מסר שונה, צורם, אשר גורם לילדך לזקוף גבה ולתהות על הנכונות של המסר שלך. הנכון הוא, להעביר את המסר האחר – אנו מעוניינים ורוצים להעיד על עצמנו כנושאי דגל התורה והיהדות. לזה כל נער ונערה יהיו מוכנים.

גדולים יהיו ההורים, אם יזכו להחדיר בילדם, כי לא אכפת להם משינוי שיבליט אי השתייכות לחצר או לקהילה מסויימת, ומבחינתם כל עוד הבגדים עומדים בסטנדרט של בני תורה אציליים, כל ויתור בא בחשבון, מלבד הויתור על מהות הקשר שלנו עם המאמינים בתורת אמת.​

 

[הייליג]

למה ללמוד?!​

​

שאלה:​

ילדי שאל אותי, למה אני צריך ללמוד את שור שנגח את הפרה, מה זה קשור אלי? ובכלל, מהי מהות לימוד התורה בדורנו, כשיש הרבה הלכות שאינן מעשיות? האם תוכל לכתוב תשובה לשאלות אלו?"
[מאת: חנוך]​

תשובה:​

לפני שננסה להתוות את הקו של התשובה, כדאי לדעת, ששאלות אלו אינן שאלות 'רעות', אלא עלינו לעודד אותן ולענות עליהן בדרך ברורה ולא מתחמקת. זהו הזמן לנטוע בלב השואל את חשיבות לימוד התורה בהשקפה הנכונה של רבותינו.

ילד ששואל על הלימוד כי הוא קשה לו מבחינה לימודית, הוא פשוט לא אוהב את הלימוד הזה, וצריך לחפש דרך נאותה איך להביא את הלימוד ללבו, ולבדוק האם מלמדים אותו בדרך שהוא מסוגל ליהנות מהלימוד ומחדוות הידע. אבל ילד שבאמת לא מבין למה אנו צריכים ללמוד דברים שבחיי היומיום אינם באים לפתחנו, עלינו להסביר לו מהו ענין לימוד התורה בכלל, ואיך אנו מבצעים זאת בפרט.

ללימוד התורה יש שני חלקים, יש את החלק של ידיעת התורה ויש את החלק של לימוד התורה. בידיעת התורה יש את החלק של ידיעת ההלכות, לדעת את המעשה אשר נעשה, ויש גם את החלק של הדבקות בנותן התורה. כאשר אני יודע את החכמה האלוקית, הרי שמוחי ודעתי דבוקים בחכמתו ודעתו של מי שאמר והיה העולם.

צריך לומר לילדים, בכל הזדמנות, הן בשעת הלימוד המשותף, והן בשיחות אישיות או משפחתיות, שאנו לא לומדים תורה רק כדי לדעת מה שכתוב בה… אנו לומדים תורה כי היא מקור העולם, היא שורש הבריאה, היא הדבר היחיד שאיתו אנו יכולים להתקשר אל קדושת הבורא יתברך. לשם כך צריך להתחיל מההתחלה – לספר ולהבהיר שהעולם לא נברא סתם, וקדמה לו תורה שהיא התכנית והיא המטרה.

כאשר ילד מפנים את המקום של התורה בחייו, הוא מסוגל להבין אף יותר ממבוגר את מעלת התורה וקדושתה. אנו גם לא לומדים בשביל הישגים, לא כדי שהמורה בתלמוד תורה יהיה מרוצה, אלא בגלל שאנו עושים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

מלבד זאת, צריך לבאר לילד את כח הקדושה של התורה כמכוננת בנו דעת תורה. גם אם אני לומד הלכה השייכת לזמנים אחרים שיבואו או שהיו, הרי שהחשיבה התורנית שוכנת קבע בלבי, אני חושב אחרת משאר בני תמותה. בלימודי את התורה קבלתי נתח שכלי מרומם, שעמו אני חי חיים אחרים, מרוממים ואיכותיים, החיים שלי הם חיים של קדושה ודבקות הבורא – למדתי תורה.

הרעיון הזה להפריד את התורה מחובות בית הספר, הוא חשוב ביותר… הסלידה הטבעית של "תינוק הבורח מבית הספר" יכולה להרחיק את האדם מהתורה למשך שנים. בהופעת האסוציאציה הלא נעימה של לימוד קשה ומפרך תופיע ההתנתקות הרגשית הרוצה לפרוק עול… אנחנו צריכים ליצור את ההיפך הגמור, את תחושת הרוממות של לימוד התורה, את הרגש של "קרבת אלקים" שחש העמל בתורה האמיתי.

המתנה שקבלו הורים – 'חינוך' – היא לא פשוטה, אבל היא גם ישימה לחלוטין. בשונה מהשפעה אחרת – השפעה על הילדים היא עצומת עומק! כל דבר וכל ענין שתרצה להעביר ללבם, זה יעבור בצורה זו או אחרת, אם תדע להעביר אותם נכון.​

 

[הייליג]

בית של תורה​

​

שאלה:​

"בתי לומדת בסמינר שבו מלמדים רבות על "בית של תורה". לעיתים אני מבחין שבעיניה קיימת סתירה בין המציאות שאני עובד לפרנסתי ובין החינוך שהיא מקבלת בסמינר. האם זו אכן סתירה?"
​

תשובה:​

המושג "בית של תורה" אינו קיים דווקא בבית שהאב חובש את ספסלי בית המדרש מבוקר ועד ערב, בקביעות. למרות שהזוכה לעשות זאת בהחלט מקרין מהוד תורתו, על בניו ובנותיו, אף על פי כן, גם מי שעמל לפרנסתו, יכול לכונן "בית של תורה" מהודר ומפואר.

בדרך כלל בית של תורה אמיתי, הוא בעקרון בית השייך לתורה, בית שהדבר הכי חשוב בסולם ערכיו הוא תורה ורק תורה.

לכן אנחנו רואים אנשים שונים שעובדים, ואפילו באותה עבודה, האחד נותר כשהיה – 'בן תורה' אמיתי, ואילו השני מאבד את התואר הזה, ונטמע בעולם של 'עובדים'… ולכאורה מה ההבדל? ולמה זה משנה בכלל? הרי בשורה התחתונה שניהם עובדים ולא לומדים.

ההבדל נעוץ בשאלה האם התפישה מול העבודה היא עקרונית, או שמא היא כורח מציאות החיים. אם אדם עובד כי אין לו משהו נוסף אחר לעשות בחיים – הרי הוא איש עבודה. אבל אם הוא עובד, בגלל שהוא צריך את הכסף למחייתו, והוא אינו הופך את העבודה לאידיאולוגיה, הרי שניתן לכנותו, בן תורה שעובד.

וזה משנה מאוד, כי אבא שעובד ועובד, אפילו כמעט כל שעות היום, אבל ליבו ונפשו קשורים בתורה, הוא מקרין בכך שהדבר החשוב ביותר בחיים, זוהי התורה. גם יציאתו לעבודה, מלווה עם כרך גמרא בידו כאומר: אני בעצם אוהב ללמוד, אבל מה לעשות, צריך לעבוד. אף שהדברים הללו לא נאמרים בפירוש, אבל אם הם משודרים, מוקרנים באווירה של הבית, הרי שהבית הזה הוא "בית של תורה".

לרשותו של האבא עומדות שעות רבות, של ימי שישי וערבי חג, של שבתות וימים טובים, כדי להשלים את החסר וכדי להבהיר בלב הצאצאים, כי השאיפה ל"בית של תורה" עומדת בעינה. בכך הוא מסביר (לא בדרך מתנצלת!) את עובדת היותו איש עובד, כצורך ולא כאידאל. גם אם אנו אומרים תמיד כי הדוגמא האישית היא המכוננת, במקרה הזה, שאנו מדברים על בית של תורה, אנו מתכוונים לבית שהגדלים בו יודעים ומפנימים כי אין דבר יותר יקר מן התורה. הבת שלומדת בסמינר ומקשיבה להרצאות המעודדות הקמת בית בישראל המושתת על אדני התורה, לא תראה בכך סתירה אם היא תגלה את החביבות לתורה אצל אבא שלה, חביבות התואמת לחביבות של הלומדים בהיכלי התורה בקביעות.

ובחכמה ינהג האב, אם יפתח את הנושא בבית ויספר על אהבתו ושאיפתו הכמוסה ללמוד תורה, כבאותם זמנים קדומים בהם הפרנסה לא עמדה בדרכו. גם ההרגשה כי ההתעסקות המועדפת על האב היא לימוד התורה, מסייעת להבחנה מהו העיקר בחיים, ומהו הטפל, במיוחד אם הוא יוסיף ויסביר מהי הסיבה שיהודים יקרים מקדישים את החיים שלהם לתורה וזונחים עיסוקים אחרים.

זאת דוגמא אישית משודרגת להפליא, כי כאן הועבר מסר נשמתי המשרטט את הכמיהה עתיקת היומין לחינוך יהודי אותנטי.​

 

[הייליג]

למה 'להם' מותר?! - - -​

שאלה:​

"איך צריך לחנך את הילדים ביחס לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות? הילד החכם שואל "למה להם מותר?", מה עלינו להשיב לו?"
​

תשובה:​

ידוע המאמר "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", ובמיוחד נכון הדבר אם מדובר בהרבה מן האור. יש להניח, שהורה המגלה אחריות יהודית, והוא מגביר את ההשפעה הרוחנית החיובית – בכך בלבד הוא מחזק את חומת העמידות של הילד לעתיד, בפני הרוחות המנסות לערער את יציבותו הרוחנית של האדם.

וכשם שכוחה של השפעה זו יפה כדי להטמיע תכנים חיוביים, כך בכוחה לחנך למבט נכון ומשקיף על החיים היהודיים. הילד שמקבל מהוריו השפעה רוחנית חיובית, ערכית ונעימה, אינו זקוק לקללות ולגידופי מחץ כדי לדעת שדרכו היא הנכונה. ההשוואה הבלתי נמנעת שהוא יעשה בנפשו, בין הוריו המחונכים והמחנכים לאהבת הבריות ולנימוס מופלג, תגדיל את החומה הבצורה בינו לבין החוץ… מטבע הדברים, הוא ישאף להידמות דווקא למה שנראה בעיניו חיובי ונכון, והוא ימאס באורח חיים שונה, למרות שהוא לא גדל על ברכי הביטויים הלשוניים נוטפי החריפות.

כל זה הוא באופן של לכתחילה. אך כאשר הילד שואל, ואנו נזקקים לענות לו, גם כאן אסור שתבוא תשובה מעורפלת ומגמתית. אם נאמר לו שכל החילונים הם רעים ומושחתים, הוא עשוי ביום מן הימים לגלות יהודי חילוני בעל מדות טובות, ובלבו הוא יערער, בצדק, על קביעתכם. אך כאשר אתם תשברו את אזנו אודות הזכות הגדולה של ההשתייכות לקהל עדת ישורון, שלומי אמוני ישראל האמונים עלי תורת אמת… ומי שלא זכה – הוא חסר את האור הגדול הזה בהכרח, הרי שלא נזקקתם להבליט את הרוע, ונגעתם בנקודת הטוב – לה זכינו. ואגב, גם אותו יהודי רחוק, באופן פוטנציאלי שייך לכל הדברים הטובים שהתברכנו בהם, כך שגם נגיף ההתנשאות אינו קיים בתשובה זו. אנו לא יותר טובים – הקב"ה יותר טוב!

צריך להסיט את נושא ההתעניינות הרדודה במגזרים ובשוני שבהם, וללכת על בטוח… לא ההשתייכות לקבוצה מסוימת עושה את האדם יותר טוב, אלא הקרבה שלו לאלוקים! אם ילד שואל על חילוני – למה הוא נוסע בשבת? אחרי שענינו לו את התשובה הבנאלית שהוא לא למד בחיידר והוא פשוט לא יודע (מה שנכון…), צריך להגיד לילד את האמת היותר עמוקה: הנה יהודי, עם נשמה קדושה, אם רק יכיר את מי שאמר והיה העולם – איזו שבת תהיה לו! אה! גיוואלד… כאן הוספנו מימד של שייכות, של 'ערבות', כלומר, אחינו הוא, אלא שבינתיים הוא נמצא בחוץ.

ברור, שהניסוח המעודן הזה, לא בא ממקום של התייפייפות ושידור שכולם שווים… אם הוא בא ממקום אמיתי שבלב, הוא משדר את האמת התורנית הצרופה. הוא מבליט את הערך במקום את העדרו. זאת הזדמנות נוספת לנטוע בלבנו ובלב צאצאינו אהבה לתורה הקדושה ולמצוותיה. ובנימה עקיפה ניתן להוסיף, כי אב שילדו אינו שומע מפיו מחאות שונות, חדשים לבקרים על קבוצות שונות מאתנו, שבתוך היהדות החרדית וכו', עשוי להיות יותר בר סמכא בעיני ילדיו אודות מה שנעשה בחוץ… זו לא דמות האיש השונא "את כל מה שזז"… זה אבא יהודי הקרוב אל ה' בקירבה אמיתית ונשמתית.​

 

[הייליג]

​

המוסר הכפול​

שאלה:​

"לצורך פרנסתי אני מחובר לרשת המקוונת, אך כיון שילדיי מתחנכים שאינטרנט אסור, זה יוצר בביתנו דילמה חינוכית חריפה. הילדים רואים מודעות רחוב וחוברות הסברה אודות האיסור בגלישה לא בטוחה וכו', והם שואלים: "אבא, למה לנו יש אינטרנט?"​

תשובה:​

במידה וברמת העיקרון אין ההשקפה הרבנית סותרת את של ההורים, והתמיהה היא רק במציאות הנראית לעין, ניתן להסביר את הדברים בדרך ברורה ומסודרת ולא בהצטדקות ותירוצי התחמקות.

כלומר, אם אמנם ההורים מחזיקים את האינטרנט בבית לצורך עבודה לבד, ואף עשו חסימה או שאר הגנות מפני מה שלא טוב באינטרנט, הרי שיתכן וגם אם הם היו שואלים דעת תורה, היו נענים בחיוב. ומצוה עליהם להודיע לילדים את ההבדל בין האינטרנט שעדיין אסור, לבין מה שהם עושים – שזה בגבול המותר והנצרך.

לפני תהליך ההסברה, כדאי לשבת עם הילדים, שההורים לא יעמדו בפוזה של ילד שנתפס כשידו במגירת הכסף… אלא כאבא בוגר שאמור להתמודד עם טענת הילד על מוסר כפול שהאבא משדר לו. האבא והאמא יושבים עם הילדים, מנסים להסביר לילדים למה באמת הרבנים פסקו שאינטרנט זה דבר אסור… ("לפי דעתו של בן – אביו מלמדו"). מהו שורש הרע של גלישה חופשית ומהו תפקידנו כיהודים יראי שמים למול התכונות החיוביות הנצרכות לנו בהתחברות לרשת לצורך פרנסה ועבודה, ולחדד את החילוק בין האסור למותר עד שישקוט הלב הקטן והמתפלא.

יש הרבה הורים שעושים גם חייץ והבדלה טכניים, כגון חדר עבודה מסוים, או פינה של עבודה – גלויה לכל, כולם רואים את האבא באתר הרלוונטי בלבד, ובסיום העבודה – המחשב מכובה. ואין כאן לא בילוי ולא סקרנות. כך שהאבא לא נתפס אצל ילדיו כ"אחד בפה ואחד בלב". במשפחות אחרות, יש כאלו הנזהרים שלא לתת לניסיון לעבור על מפתן הקן החמים שלהם. "את העבודה אנחנו עושים בחוץ" – הם אומרים. כאן אני למען המשפחה. אבל גם הם חייבים להסביר לבניהם ולבנותיהם – מהו ענינו של עולם כזה – המלא ניסיונות שבריריים ותחומי פעילות אפורים למדי.

בנימה אישית, זכרתי ימים מקדם, כשמורי הגר"ש ואזנר (שהיה גם רבו של אבי) יצא חוצץ נגד ערבי שירה בסגנון מסוים, ואף אסרו על מכירת כלי נגינה בבני ברק וכו'. והנה אחותי (הכשרה שבבנות) הייתה לומדת שיעורי אקורדיון… ואנוכי, רוח קנאות לבשה בי והחלטתי לעצור את האיסור בפועל ממש… או אז ניגש אבי מורי אל מרן שליט"א (זי"ע), ונענה בחיוב – שבאופן הזה, ובמקרה המסוים – לא חל האיסור הכללי ההוא. הנה, כך צריך לנהוג – אנו מראים לילדים שאנו עושים מה שהתורה מצוה עלינו, ואם מציאות מסוימת נראית כסותרת את החינוך… ניגש למורה הוראה, כבכל דבר וענין ונקבל את דעת ה'!

כמה יפה היה, אם האבא היה יכול לקחת את הילד ששאל אל הרב ולהציג בפניו את השאלה הזאת, לאוזני הילד: ילמדנו רבנו, כיון שאני נזקק לאינטרנט למען פרנסתי – מה עלי לעשות? תשובת הרב שתקויים במלואה, תעשה את העבודה הכי טוב שאפשר. עלינו לדעת, כי אסור לחנך ילדים בסתירות… אם בחרנו להם חינוך דתי/חרדי עלינו לנהוג כך, ללא כחל וסרק. המושג היהודי "ועשית ככל אשר יורוך" הוא יסוד היסודות של החינוך היהודי המוצלח.
​

 

[הייליג]

עונש נכון…​

שאלה:​

"לאחרונה אני מוצא את עצמי מאיים בעונש על ילדי ואחר כך אני מוותר. כל המעמד שלי בעיניהם נראה רופס... הם אפילו לא ממצמצים כשאני מאיים בעונש כלשהו, יודעים שאבא יוותר מהר, מה עושים?"
​

תשובה:​

שים לב...

אתה מדבר על העונש כתגובת של 'אין ברירה' שלך, וכתוצאה מכך אינך עומד ביעד המדאי גבוה שהצבת לעצמך.

עלינו להבין מהות עונש בחינוך.

הרי העונש הוא דבר מאד קשה ליישום בדרך הנכונה. לפעמים אנו רואים את העונש כנקמה על מעשה רע שנעשה, ויש ואנו משלים את עצמנו שאנו עושים את הדבר הנכון, כי אנו מחנכים את הילד. יש לנו אפילו מילה מכובסת: סיבה ותוצאה… הילד ידע שעל דבר רע הוא משלם בעונש.

צריך לדעת, כי העונש, אם הוא לא טוב, הוא פועל את הפעולה ההפוכה, הוא גורם לחינוך שיתקלקל ולא יבוא על תיקונו. ולכן קורה, שכאשר שוככת חמת המעניש הוא מסוגל גם לוותר על העונש הזה, ולהציג את החוק שלו ככלי ריק, מלא בושה וכלימה.

הסיבה שקשה לנו לעמוד מאחורי העונש, היא כי אנו 'יצרנו' אותו מתוך התרגשות רגעית, לא הייתה לנו התנהלות מסודרת ועקרונית. לכן כשההתרגשות שלנו פגה – העונש אבד את קסמו ונראה כבר לא ראוי.

לכן כדאי שלא לצאת למסע העונש כשאיננו מגדירים יעד והישג. גם אם אנו מאד כועסים, לא בוער שום דבר, יש זמן לחשוב ולעשות הכל גם אחר כך. וכך מתוך ישוב הדעת, ואחר שיחה נוקבת עם הנענש – אנו מחליטים אם להעניש או לא.

ברוב המקרים, איננו רוצים להעניש כבר. וזה גם כי לא בדיוק החינוך עומד בראש מעיינינו למרבה הפלא, אנחנו רוצים נחת. אנחנו מבקשים שקט. ולכן אנו נוקטים בצעד הכי דרסטי שאמור, לפי השקפתנו, כעת בשעת הזעם, ליצור את הדבר הנכון ביותר, שיזרז את ההחלטה של החניך להיכנע. אך כאשר אין מקום למשא ומתן אנו לא רוצים כבר להעניש, למה לעורר שוב?

מי שחושב על חינוך של ילד, מסוגל להעניש בשיא האהבה ובפסגת השקט שכבר הושג. לא שהעונש הוא דבר חיוני תמיד, אבל אין הבדל בין קודם לאחר כך. אם הוחלט לעשות משהו שיכאיב, וכאשר אתה רגוע אתה לא מוצא מקום לעמוד מאחורי ההחלטה, אולי יש להרהר שוב על נכונות הצדק שבעונש?

ויש עוד נקודה. אם אנו חושבים על העניין בצורה רגועה – אנו מקבלים כוח לחנך גם בלי עונש, אנו פונים יותר ללב, לכל הדברים הנכונים שהילד יכול להיות שותף אליהם. שיחה מעמיקה מחדירה הרבה יותר מאשר עונש. לעונש יש אמנם תפקיד מסוים, אם הוא נעשה מתוך אהבה והבנה. כלומר, אני מונע איזה דבר נחשק מהילד, אחרי ששנינו מגיעים להבנה, שלמרות רצוננו הגדול אנו מוכרחים לעשות את הצעד המכאיב הזה.

לילד לא כל כך אכפת העונש, כמו אי הצדק שנעשה (לדעתו). אך אם העונש יבוא 'אחרי' ההסבר הקצר והקולע, בלי התגוננות והתנצלות מצד האבא, ישאר אפילו טעם טוב בלב הילד, ואז כבר לא תצטרך לוותר ולהיכנע. כאן מתרחש תהליך חינוכי ממדרגה ראשונה, ואין שום סיבה לחזור בך או לבטל החלטה.

לכן צריך לזכור לפני הפרחת הצהרות ואיומים, כי אם לא נוכל לעמוד בכך – נעמיד את הסמכות שלנו באור מגוחך, לכן לפני הכל… לקחת את הזמן, להירגע מעט, ואז מקיימים התייעצות הורית מיושבת, או אז ניצולים מהכלל הידוע: בא לכלל כעס – בא לכלל טעות!​

 

[הייליג]

עזרה בבית​

​

שאלה:​

"במשפחתנו ברוכת הילדים, מתעורר מדי פעם ויכוח מי יעשה מה. הילדים נדרשים להושיט יד לעזרה והם לא ממש מעוניינים בכך. הדברים האלו מעייפים אותנו כהורים, ואנו רוצים לנצל פינה זו ולשאול: איך מחנכים את הילדים לעזרה ולרצון טוב לעזור?"

​

תשובה:​

ראשית, עצם הויכוח על התפקידים, למרות שהוא לגיטימי ומובן לגמרי, מעיד על חוסר בהירות במטלות של הבית בעיני הילדים. נוצר מצב האומר, שיש הבדל בין באי הבית – יש כאלו שנושאים בעול, ויש שפטורים הימנו. ההתמקדות צריכה לבוא בכיוון הזה.

זה לא סוד, שאנשים אינם אוהבים לעבוד! אין כך בעיה מהותית מעבר לטבעו העצל של האדם שואף המנוחה. רק דבר אחד ויחיד יכול לדרבן את האדם להתרומם מרבצו ולהתחיל לפעול: המניע… לכל אחד מניע משלו, למה הוא קם בבוקר, ומדוע הוא עמל כל כך… לעולם לא נמצא אדם שפוי שיעבוד סתם כך… גם מי שעבודתו היא חייו ובריאותו, הרי שהם – החיים והבריאות שלו – המניע של הפעילות שלו.

כאשר עצם העובדה שאמא ביקשה – אינו מניע מספק, הרי שנכשלנו כבר בתחילת הדרך. אך כיון שמדובר בנערים רכים בשנות הבניין שלהם, עלינו לחדול מלשפוט אותם על אי כיבוד האב או האם, ולמצוא את הדרך היעילה שתגרום להם להתרגל לעזור בבית.

למה אנחנו מנקים את הבית? למה אנחנו מטפחים ומייפים אותו? רק סיבה אחת יש לכך – הוא שלנו! אנו חשים שבכך אנו מהנים את עצמנו בלבד, ולא עושים טובה לאף אחד. מאותה סיבה יעזרו גם הילדים, אך ורק כאשר הם יחושו שהבית הזה הוא שלהם, שהם שותפים פעילים לאותה סוגיה שנקראת עבודה בבית.

צריך להחליף את המושג של "עזרה בבית", למושג של "שיתוף בבית". אם יכונסו כל הילדים, וידונו באורח חפשי ובוגר על השיתוף בבית, ועל כך שמי שמרים יד לפעילות השוטפת אינו עבד או "פראייר" של אף אחד, אלא עושה את חלקו בשותפות – הגישה תשתנה, וגם יהיה להם יותר קל לעבוד.

כשהאווירה בבית תשתנה, יושביו יהיו שמחים יותר, ויהיה להם יותר קל לצאת מהקטנוניות של "אני כבר עשיתי הוא עוד לא עשה"… היצירתיות של ההורים לא צריכה להתמקד רק בכפיית הנהלים הברורים, אלא יותר ויותר ביצירת האווירה המשתפת, השמחה והאוהבת.

אנו אוהבים את הבית שלנו לכן אנו מנקים אותו. אנו שמחים לשהות במשפחתנו לכן אנו מורידים מהשולחן… ככל שהאמרות הללו לא תהיינה סיסמאות בלבד אלא דרך חיים, יחליפו ניצני ההבנה את הויכוחים העקרים שלא נגמרים. בבית שלנו שמחים לעזור… ידווחו הילדים בעצמם.

האמת היא שבכל עסק שבעולם, יש הבדל בין מנהלים היודעים להפוך את העובדים לשותפים, לבין אלו שעושים במו התנהגותם את הפועלים לנתינים ממורמרים. את הרווח יקצרו רק אלו הראשונים, המבינים, כי בני אדם, ללא הבדל של מעמד… לא אוהבים להיות רמוסים ונכנעים. אנשים אוהבים להרגיש שותפים – זה סוד ההצלחה.

גם בבית, העסק המשפחתי הגדול הזה, אפשר להצליח יותר, הרבה יותר, אם הילדים ייהנו מהשותפות… ירגישו שהמטבח הוא שלהם, שהסלון הוא חלק מהם, וצרכי הבית הגדולים והקטנים הם צרכיהם ממש. אפשר להשתמש בתורנות, מותר לעשות מבצעים, ניתן גם לגעור מעט בשעת הצורך… אבל אסור לשכוח את העיקר – צריך לנטוע תחושת שייכות ושותפות.​