חיי שרה פרפראות לפרשת חיי שרה שחנני השי"ת (1 צופה)

[געגועים]

וְלִבְכֹּתָהּ

בהדר זקנים מבעלי התוס': לפיכך כ"ף דלבכתה קטנה, לפי שחסרו מימיה כ' שנה ממה שחי בן בנה, שהוא חי קמ"ז והיא חיתה קכ"ז, חסרו כ' מימיה לפי שמסרה דין על אברהם נענשה.

ובחומש תורה שלמה מביא בשם תלמיד הרוקח: ולבכתה כ"ף קטנה, יעקב חי כ' שנה יותר משרה, והוא נקרא על שמה ישראל כי שרית, כי שרה נקברה במערה תחילה ויעקב באחרונה, לכן הכ"ף קטנה. עכ"ל.

הרי לנו שיעקב אבינו היה בבחי' שרה אמינו, ולכן מצינו במדרש ששרה אמינו ויעקב אבינו שתיהם אמרו את הלשון: "מה אנא מוביד סברי מן בריי" (פרשה כ"ג סי' ג', פרשה ס"ח סי' ב'), לפי ששתיהם היו באותה בחינה, ולכן יש בפרשת וירא שהוא סוף שנות חייה של שרה אמינו, קמ"ז פסוקים, כמנין שנות חיי יעקב אבינו.​

 

[געגועים]

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת

בש"ך על התורה (גימטריות): עפרון בגימטריא עפר נאה. סתם ולא פירש.

ובפי' התורה לר"י החסיד: עפרון בגימ' עפר נאה, שהיה בחלקו.

ואפשר בהקדים מ"ש על אמרם (ב"ר נח, ח) עשרה פעמים כתיב "בני חת" כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות, ומבארים מקחו של צדיק היינו תיקון של חטא אדם הראשון, שהתחיל התיקון במערה כמ"ש בזוה"ק ויקם שדה עפרון שהיה לאדם וחוה תקומה.

ואפשר שגם עפרון אע"פ שהיה רע עין, סוף כל סוף גם הוא היה בבחי' מברר מקחו של צדיק בזה שמכר לו את המערה, וזהו ועפרון יושב בתוך בני חת, שגם הוא בירר מקחו של צדיק כמותם.

ואי' בספר גלגולי נשמות שעפרון נתגלגל בארונה שמכר לדוד המלך את מקום בית המקדש, אפשר שגם שם היה המשך לתיקון חטא אדם הראשון לברר מקחו של צדיק, ודוד המלך תיקן חטא אדם הראשון כדאי', ואי' עקבו של אדם הראשון היה מאיר כגלגל חמה, וזה נרמז בגימטריא עפר נאה, שעל ידי עפרון נתברר מקחו של צדיק לתקן אדה"ר שכתיב בו כי עפר אתה ואל עפר תשוב, שישוב להיות נאה כמו קודם החטא.

וגם בית המקדש נקרא יפה נוף משוש כל הארץ, וגם זה נרמז בעפר נאה, שהמשך התיקון היה בבנין בית המקדש. וזה כוונת רש"י בכסף מלא וכן דוד אמר לארונה בכסף מלא, כי גם במכירת מערת המכפלה וגם במכירת בית המקדש היה תיקון לחטא אדה"ר שיהיה "מלא" בשלימות.

מלא בגי' אדם וחוה.​

 

[געגועים]

וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל

ברש"י: בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה.

דרך רמז "להשיאו" (מלשון הנחש השיאני) לשכנעו לשאת אשה, כי יצחק היה במקום גבוה ולא היה לו שייכות לגשמיות, והיה צריך לשכנעו להתגשם קצת כדי לשאת אשה.

ועל דרך שביאר ר' אברהם בן הרמב"ם הטעם למה לא שלח אברהם את יצחק בעצמו לשאת לו אשה: "מפני הצניעות הנטועה אפילו בפחות שבתלמידיהם והבושת מזיכרון הנישואין, ובכן היה אברהם ירא וכו' ויתבייש יצחק מלשוחח עמו בענין הנישואין".​

 

[געגועים]

בכתב סופר: וה' ברך את אברהם בכל, במדרש, מובא בספר ישמח משה, בכל זה אליעזר, דכתיב המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו ז"ל אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, והוא פלא וכו'. עיי"ש.

ואפשר לבאר ע"פ מה שכתב המקובל ר"א אזולאי ז"ל בספר בעלי ברית אברם (בהגהה): ואברהם זקן, לא בא הכתוב להודיענו שהיה זקן, שהרי ארבעים שנה קודם ידענו זה, דכתיב ואברהם ושרה זקנים, אמנם הכוונה באומרו זקן כמו זקני ישראל, רצונו לומר חכם גדול יותר מדאי, שנתחכם על ידי ספר יצירה שנתן לו האל יתברך, וזהו אומרו וה' ברך את בגימטריא תרנ"ה, וכן ספר יצירה בגימטריא תרנ"ה, ונתחכם בו נ"ב שנים שנתעסק בו משנת פ"ז עד שנת ק"מ, והיינו בכל בגימטריא, ובזה היה זקן, וזכה אליעזר ליקרא זקן ביתו כמשרז"ל שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, והיינו ע"י שלמדו ספר יצירה, כי חכמת אדם תאיר פניו, והיינו עבדו זקן ביתו בגימטריא ספר יצירה, ובזאת החכמה זכה וקפצה לו הארץ כאומרו ואבוא היום אל העין, והזכיר את השם ופרח באויר הוא ועשר גמלים כדרז"ל במדרש אבכיר הובא בילקוט והוא עומד על הגמלים על העין וכו', עיי"ש.

ובזה מובן המדרש פליאה שאברהם נתברך באליעזר זקן ביתו המושל בכל אשר לו, וע"י שלימדו חכמת ספר יצירה זכה שקפצה לו הארץ וניצל מלבן ועי"ז יכל לעשות שליחותו, ומכאן אמרו אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שהרי מתוך שלימדו ספר יצירה השתמש בו לעת הצורך כדי לקיים שליחותו בשלימות.​

 

[געגועים]

אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי, בדרך צחות ע"פ הגמרא בברכות (סא.) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וכו' וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ ולא לפני האיש, ואולי לא תאבה ללכת אחרי אלא תלך לפני, כי לא תדע את ההלכה, כי לא יהיה זה לכבודה שהעבד הולך לפני הגבירה.​

 

[געגועים]

וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ

בפי' רבינו אפרים "עשרה גמלים" כנגד י' נסיונות, א"ל אברהם קח עמך י' גמלים ויזכור לי זכות י' נסיונות וכו' וז"ש וכל טוב אדוניו בידו, הון אדוניו לא נאמר אלא טוב, לרמוז על י' נסיונות.

ובזוהר הקדוש בפרשה (קכז: במדה"נ): וברזא דעשרה נהיג לכלא וכו' דעלמא בעשרה אתברו וכו' וחד עלאה על כולא בריך הוא וכו' מה כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכו' אבל וכל טוב אדוניו בידו מהו, א"ל הוא שמיה דמארי' וכו'. שפי' ענין עשרה גמלים כנגד י' ספירות שבהם בריאת והנהגת העולם, וזהו מגמלי אדוניו הרמז כלפי מעלה.

משמע מכל הנ"ל שיש שייכות בין עשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו לי' ספירות, היינו כי עשרה נסיונות היו כנגד י' ספירות.

בידו אותיות ביו"ד - נסיונות, ספירות.​

 

[געגועים]

וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה

ברש"י: וירץ, למה רץ ועל מה רץ, ויהי כראות את הנזם וכו'.

ואפשר לתרץ בדרך רמז למה רץ ועל מה רץ, כי לבן הוא בלעם, ובלעם רצה לתת לישראל את התורה, כדאי' במדרש הגדול בפרשת בלק: שניו יחרק ונמס זה בלעם, שהיה סבור שעל ידו יצאו ישראל ממצרים ועל ידו תינתן תורה לישראל, וכיון שלא עלת בידו ולא השגיחו בו ישראל ולא סיפנוהו, מיד נתקנא בישראל וחרק שניו, והיה מתחמד לקללם.

ולכן כראותו את הצמידים על ידיה שמרמזים על הלוחות כמ"ש רש"י וּשְׁנֵי צְמִידִים רמז לשני לוחות מצומדות, מיד כעס ורץ החוצה.​

 

[געגועים]

וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל

בתפארת שלמה: ידוע דברי חז"ל (תרגום יונתן, ילקוט שמעוני רמז ק"ט) שהיו נותנים סם המות במאכלו, לכן אמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, הנ"ל לרמז בזה וכו', באמת הם לא נתנו כלום סם בתוך מאכלם, אך המאכל שלהם היה לפני העבד הזה כמו סם המות, יען כי הוא היה רגיל לאכול משולחנו של אברהם אבינו, ושרה אמנו היא המכינה ומבשלת המאכל מצד הקדושה וכל טועמיה חיים זכו, לכן כאשר בא העבד אל בית לבן ובתואל היה ירא לנפשו ממאכלם לבל יטמטם לבו לזאת לא רצה לאכול עד אשר ידבר דברי תורה וכו'. עיי"ש.

ולפי"ז צריך לומר שבתואל לא מת מהמאכל, שהרי לא היה שם סם המות, אלא בא מלאך והמיתו כדברי רש"י, ולא כתרגום יונתן.​

 

[געגועים]

וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי וכו' וַיִּתֶּן לוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ

אפשר לרמז על פי מ"ש בזוה"ק לקמן וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק שנתן לו את הכח והזכייה לראות את שרה אמו אחר פטירתה,

וכן כאן ויתן לו את כל אשר לו קאי על תחילת הפסוק ותלד "שרה", שנתן לו לראות את שרה.

 

[געגועים]

הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה'

אפשר לרמז בהקדים מ"ש בש"ך על התורה דבר חידוש, שרבקה היא ממש נשמת שרה, שחזרה למלאות חסרונה ברבקה, שנאמר ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ממש. [וכנראה כוונתו שנרמז ברש"י ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו כלומר והרי היא שרה אמו].

ואמרו במדרש רבה (מח, כ) ויאמר לא כי צחקת, מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח אם אשה אלא עם אותה הצדקת, ששרה אמינו היא האשה היחידה שהקב"ה דיבר עמה. וזה נרמז כאן "היא האשה" - היחידה - "אשר הוכיח" אותה ה' ואמר לה לא כי צחקת, ורבקה הרי היא שרה.​

 

[געגועים]

וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס

במדרש שתים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר.

זה נרמז בתיבת צעיף ובתרגום עֵיפָא, ובארמית עִיף הכוונה כפול (רש"י ברכות נו.), היינו תאומים.