פרפראות לפרשת בשלח שחנני השי"ת (1 צופה)

[געגועים]

וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב מרמז כאשר תהפוך את תיבת לְבַב למפרע יהיה אותיות בבל, כי כל הגלויות והגאולות נכללו בגלות וגאולת מצרים, כנודע.​

 

[געגועים]

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, בני ישראל דייקא, ישראל סבא, יצאים ביד רמה שזה בחי' של יעקב אבינו ע"ה, [היד הגדולה זה בחי' אאע"ה, והיד החזקה זה בחינת יצחק אבינו ע"ה, ויד רמה זה בחי' של יעקב אבינו עליו השלום, כדאי'], ולכן מתרגם בתרגום בְּיָד רָמָה בְּרֵישׁ גְלִי, שזה בחי' שם יִשְׂרָאֵל - לִי רֹאשׁ.​

 

[געגועים]

וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת בגי' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה (עם הכולל), רמז לדברי הבעל הטורים: וינהגהו בכבדות על שאמר תכבד העבודה.​

 

[געגועים]

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, כתב בספר מגן אברהם (טריסק): שעל ידי השירה נתגלה כתר מלכותו יתברך בעולם, וכמו כן בכל שנה ושנה בעת שקוראים השירה נתגלה הכתר מלכות וכו' עיי"ש. ואי' שבשביל לומר את השירה היו צריכים בני ישראל להגיע לתכלית הענוה והשפלות. ואפשר לפי שכתר הוא מידת "אין" כדאי' בזוה"ק, לכן ע"י הענוה והשפלות זכו לומר שירה ולגלות כתר מלכותו יתברך בעולם שהוא מידת "אין". וזה יכול להיות טעם לשבח למ"ש בפי' רבינו אפרים מבעלי התוספות: מאז ישיר עד סוף השירה תמצא כל א"ב בהתחלת התיבות, חוץ מן הד', שלא תמצא ד' בהתחלת שום תיבה, עיי"ש. ואפשר כי ד' מרמז על דל (שבת קד.) ושפל בעיני עצמו, לכן נעלם אות ד' בהתחלת התיבות כי הוא נחבא אל הכלים, ולו נאה לומר שירה. עָזִּי וזמרת (עם הניקוד של עָזִּי, קמ"ץ דוגמת י' ו' וחירי"ק דוגמת י' כנודע) בגי' כתר חכמה ובינה, כי על ידי השירה נתגלה כתר מלכותו יתברך בעולם.​

 

[געגועים]

תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי, כאן נרמז מ"ש בספר ברית הלוי לר"ש אלקבץ ז"ל על הגדה של פסח (פרק תשיעי): כי פרעה הרשע הוא קין אשר הרג את הבל, ועודנו מחזיק ברשעתו ויבקש להרוג את משה, ואי אפשר ללקות כי אם על ידי משה, והטעם בזה וישם ה' לקין אות, והיתה אות יו"ד בבשר ידו וכו', והטעם בזה כי לכלב המת הזה היה בטחון באות הניתנת לו, ונהפוך הוא כי היתה האות ההיא סימן לעשר מכות, באופן כי לא הועיל לו האות, אדרבה היתה סימן מפלתו. וכעין זה מובא בש"ך על התורה. וזהו תורישמו ידי אותיות יד י', דהיינו בכח האות יו"ד שעל בשר ידי.​

 

[געגועים]

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת, כתב בבית ישראל (גור) שהמחולות הללו של שירת הים מחלו למפרע על המחולות שעשו אח"כ בחטא העגל. ואפשר לרמז כי השירה הזאת נכתבת אריח על גבי לבינה ר"ת עגל.​

 

[געגועים]

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וחמשים אותיות יום חמש, שיצאו ממצרים ביום חמישי.

 

[געגועים]

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ.

בתרגום יונתן: וְיֵמַר פַּרְעה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי יִשְרָאֵל דְּמִשְׁתַּיְירוּן בְּמִצְרַיִם.

ובמדרש שכל טוב: ורבותינו דרשו ואמר פרעה לבני ישראל לדתן ולאבירם שנשארו במצרים ובאו עם פרעה, ואח"כ כשראו הים נבקע לבני ישראל, מיד תהו בלבם ונתערבו עם אחיהם בני ישראל.

יש לבאר למה קרא להם בתואר המכובד הזה "בני ישראל", וכן לקמן בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה, כתב בבאר מים חיים: מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים, והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו, נקרע הים עליהם לבד.

וכן כתב הבאר מים חיים בפ' קרח: גם השתרר, פירוש כי השררה שייך גם אלינו, והוא ע"ד מחז"ל שעליהם לבד נבקע הים אחרי צאת ישראל ממנו, שהם איחרו לבוא עבור רשעתם, ונבקע בשבילם, שלזה יאמר הכתוב כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגומר ובני ישראל הלכו ביבשה וגומר, פירוש גם אחר שכבר בא סוס פרעה בים הלכו בני ישראל ביבשה, והם דתן ואבירם שנבקע עבורם. עכ"ל. הרי שגם כאן קרא להם בתואר "בני ישראל", הלוא דבר הוא.

וכן לקמן קרא להם בתואר 'בני ישראל' בפסוק וילונו וכו' ויאמרו אלהם בני ישראל פי' באור החיים הקדוש: ואולי שהם הרשומים ברשע הוא דתן ואבירם.

ויתבאר לפי מש"כ בבעל הטורים במה שאמר ראובן ליעקב את שני בני תמית אלו דתן ואבירם, ויעקב אמר עליו בכור שוטה הוא זה, בניו ולא בני, הרי שיעקב אבינו החשיב את דתן ואבירם כבניו, ולכן קבלו את התואר "בני ישראל" דהיינו בניו של ישראל סבא, [על דרך שדרשו חז"ל בפסוק וירא ישראל הוא ישראל סבא].

לבני ישראל נבכים בגי' זה לדתן ואבירם.
​

 

[געגועים]

המפרשים מקשים סתירה בדברי רש"י שכאן כותב שאמרו שירה על הים ביום הז' ליציאת מצרים ובפרשת שלח כותב שאמרו שירה ביום הח'.

י"ל לפי המדרש שמביא רבינו בחיי בפ' יתרו (יט, יז) שביום שעברו את הים עמדה חמה למשה.
ובסדר הדורות מביא בשמו שיום שעברו על הים היה ארוך ג' ימים שהוא ל"ו שעות.
א"כ שפיר אמרו שירה על הים ביום ז' וביום ח'.​

 

[געגועים]

כתב בספר תוספות שבת (סי' שכ"ד סקי"ז) טעם שמשליכין מזונות לצפרים בשבת שירה לפי דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה על הים.

יש לומר שהגדלות הוא שכל בעלי החיים כאשר ראו הפלא של קריעת ים סוף היו עסוקים בהנאת עצמם מהמחזה, אבל העופות מיד זכרו את הבורא לשבח אותו על הפלא הגדול, ולכן מגיע להם שכר על כך. וזה מרומז בר"ת תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא - עֺפֺת, שהעופות זכרו את עושה הפלא.

והנה אי' בפרק שירה יונה אומרת כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף וכו'. אשירה לה' כי גאה גאה סוס בגי' סוס עגור אצפצף.​

 

[געגועים]

בסמיכות עַבְדּוֹ אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נרמז מה שאי' במדרש ויושע ששמו של שר מצרים היה עוזא,
עבדו אז ישיר משה ובני ישראל אותיות עוזא שר בידי - משה ובני ישראל, שעוזא השר נמסר בידם.

 

[געגועים]

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל, בפי' רבינו אפרים ר"ת ה' אלפי"ן נגד ה' כלי זין שהוציאו עמהם וכו'.

אולי מרמז מה שאי' במכילתא ובקהלת רבה (א, ל) 'אמר אויב' היה ראוי להיות תחילת השירה ולמה נכתב כאן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

ולכן נרמז אלפי"ן לרמז שהיה ראוי להיות בפסוק א'.

 

[געגועים]

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה וכו' וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה

כי לצדיקים ירד מן סמוך לביתם, ונשיאי ישראל ראו את המן הכפול ראשונים לפני כולם ולכן דוקא הם באו להגיד למשה.

 

[געגועים]

לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת

בילקוט שמעוני בשם מדרש אבכיר: וישובו ויחנו לפני פי החירות, כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אמר הקב"ה זו היא הבטחה שהבטחתי לו, יחזרו לאחוריהם, שכל כסף וזהב שכנס יוסף היה נתון בבעל צפון, וכשחזרו נטלוהו שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף.

י"ל רכוש גדול היינו רכוש של אדם גדול, הוא יוסף הצדיק.

והחיד"א ז"ל מביא בשם ספר ברית מנוחה שבני ישראל ראו שם בפי החירות את צורת יצחק עומד ומתחנן לפני בוראו על פדות בניו עכ"ל.

לִפְנֵי מלשון פנים, שראו שם דמות פני יצחק.

אולי יתבאר עפימ"ש החיד"א ז"ל בשם ס' עיר בנימין בשם האריז"ל דיוסף נתעברה בו נשמת יצחק אבינו, לכן ראו צורת יצחק דוקא שם היכן שהטמין יוסף את הרכוש, ופי החירות היה דמות זכר ונקבה כדאי' במכילתא ובתרגום יונתן, וכן יצחק היתה לו נשמה דנוקבא ואח"כ קיבל נשמה דדכורא, זה לעומת זה.​

 

[געגועים]

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל

בפי' רבינו אפרים וחמשים עלו אותיות ושמחים עלו.

אפשר להוסיף וחמשים בגי' זה בְּשָׂמִים, מרמז לדברי הזוה"ק שבנ"י היו שבורים מחמת הגלות ופיזר הקב"ה ריח רפואה וגם שמעו שירת מלאכי השרת וחיתה נפשם ושמחו.​

 

[געגועים]

אי' ברוקח ובפי' רבינו אפרים מאז ישיר עד סוף השירה תמצא כל א"ב בהתחלת התיבות חוץ מאות ד' שלא תמצא ד' בהתחלת שום תיבה.

י"ל ד' מרמז על דבורה הנביאה, דאי' בספר גלגולי נשמות כי בזמן שאמרו ישראל שירה על הים לא היתה צפורה עמהם, והיתה מצטערת על כך הרבה, וזכתה שנתגלגלה בדבורה הנביאה שאמרה שירה.

ולכן לא תמצא ד' בהתחלת שום תיבה לרמז שצפורה חסרה שם ולא אמרה שירה עם הנשים, וזכתה לומר שירה בהיותה דבורה.

ונרמז במסורה שמביא הבעל הטורים אשירה לה', ואידך בשירת דבורה אנכי אשירה, ולהנ"ל מרמז שזכתה לומר שירה כמו משה ובני ישראל על הים.​

 

[געגועים]

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל, בפי' רבינו אפרים ר"ת ה' אלפי"ן נגד ה' כלי זין שהוציאו עמהם וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

ואפשר לבאר בהקדים מ"ש בשם האריז"ל אמר אויב אותיות איוב, שאיוב יעץ לפרעה לבוז את כספם של ישראל כדאי' בזוה"ק פ' בא,
וזה מה שטען איוב (בבא בתרא טז.) נתחלף לך בין איוב לאויב.

ובמדרש רבה (פרשה כג סי' ט): עשרה מכות לקו המצרים באצבע וכו' ועל הים לקו חמשים מכות שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה, והיד חמש אצבעות, וה' פעמים י' הרי נ', וכן אתה מוצא באיוב שבאו עליו חמשים מכות, שנאמר חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי.

ולכן נרמז חמש אלפי"ן בראשי התיבות אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל, לרמז על חמש אצבעות שלקה בהן איוב.

וכתב בספר דן ידין את יה' ויאמינו בה' ר"ת איוב, ולהנ"ל לכן נסמך את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים - וייראו העם את יה' ויאמינו בה', שגם איוב לקה ביד הגדולה.

ואולי לכן אמרו (ב"ב טו:) כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, שהיה זה תיקון על מה שייעץ לפרעה לבוז ממונם של ישראל ולחלק שלל. שלל בגי' פרוטה מאיוב.​