בראשית פרפראות לפרשת בראשית שחנני השי"ת (7 צופים)

[געגועים]

בְּרֵאשִׁית, ידוע שיש שייכות לתחילת התורה עם סופה, בבחינת נעוץ סופה בתחילתה (ספר יצירה),
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וכו' לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל - בְּרֵאשִׁית, וברש"י: ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו וכו' לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם וכו',

והנה במסכת סוכה (מט.) אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן, שיתין מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השיתין, כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום, מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקב''ה. תנא דבי ר' ישמעאל בראשית אל תיקרי בראשית אלא ברא שית. ולקמן (שם עמוד ב') דרשו עוד דרשה על הפסוק חמוקי ירכיך, תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה כירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, ופירש"י: רב ענן דרש לקרא "כמו חלאים" בלוחות שהיו מאבנים טובות וכו' "מעשה ידי אמן" והלוחות מעשה אלקים.

הרי שדרשו ב' דרשות על אותו פסוק, א' לגבי השיתין ואחד לגבי הלוחות, ששניהם מעשה ידי אמן, וב' הדרשות נרמזות בתחילת התורה וסופה בבחי' נעוץ סופה בתחילתה, סופה מדבר על הלוחות ותחילתה מדבר על השיתין.​

 

[געגועים]

יְהִי אוֹר, במדרש רבה חמש פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה וכו', ומקשה במדרש למה בפסוק וירא אלקים את האור שהוא כנגד ספר ויקרא כתיב כי טוב, לפי שהוא מלא הלכות רבות, והלא גם ספר משנה תורה מלא הלכות רבות, ומתרץ שגם במשנה תורה נרמז תוספת דכתיב ויקרא אלקים לאור "יום" הרי שהוסיף גם תיבת יום.

ולפי"ז נרמז ז' פעמים מעלת האור דהיינו (יהי) "אור", (ויהי) "אור", (את) "האור", (כי) "טוב", (בין) "האור", (ל)"אור", "יום", כנגד ז' ספרי תורה, כמו שאמרו (שבת קטז. וברש"י) שספר במדבר נחלק לג' ספרים.

והנה תמצא שז' לשונות הנ"ל אור, אור, האור, טוב, האור, אור, יום בגי' שמע ישראל י"י אלקינו י"י אחד, שבקבלת עול מלכות שמים משיגים מתיקות האור, על דרך "ומתוק האור" (קהלת יא, ז).​

 

[געגועים]

הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל ר"ת בגי' כ"א, שכ"א שעות היו שתי המאורות שוין בגודלם וכבודם, כדאי' בתרגום יונתן וַהֲווֹן שָׁוִין בְּאִיקְרֵהוֹן עֶשְרִין וְחַד שָׁעִין.

 

[געגועים]

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ

במדרש רבה: כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש, "מרי יתבני בית מקדשא", "מרי מתי יתבני בית מקדשא".

דהיינו שדורש "וכל שיח" כל השיח והתפילה של ישראל הוא על "השדה" שזה בית המקדש.

ואפשר עוד על דרך זה, "השדה" מרמז לשבת קודש, חקל תפוחין, "וכל שיח" של ישראל אינו אלא על השבת קודש, שמתגעגעים לשבת קודש, ואומרים "מרי מתי ייתי שבתא".​

 

[געגועים]

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

חז"ל (סוכה יא:) למדו מפסוק זה [למ"ד כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו] מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

ולפי"ז המשך הפסוק "והשקה את כל פני האדמה" מרמז לשיטת חכמים שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת (שם כז:), וזהו והשקה את כל פני האדמה, שכל יושבי פני האדמה יכולין לישב בסוכה אחת.

וגם רמז שבחג נידונין על המים (ר"ה טז.).

ואד בגי' י' א', מרמז שחללה של סוכה צריכה להיות עשרה לבר מסככה (סוכה ה:).​

 

[געגועים]

ואד יעלה מן הארץ, בתרגום יונתן וַעֲנַן יְקָרָא הֲוָה נָחִית מִתְּחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרָא

ולכן למדו חז"ל מפסוק זה להלכות סוכה, שהוא זכר לענני כבוד, כי גם הענן הזה היה ענן כבוד מתחת כסא הכבוד.

ורמז לדבר, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה בגי' לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם.

 

[געגועים]

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וכו'

בפי' רבינו אפרים: ונהר יוצא מעדן זה יעקב, להשקות את הגן ר"ת לאה, [ומשם יפרד] והיה לארבעה ראשים הם ד' אימהות, ד' דגלים, להשקות את הגן אלו ישראל, שנאמר (שה"ש ד יב) גן נעול אחותי כלה. עכ"ל.

ולפי"ז פישון וגיחון הן לאה ורחל, על דרך שדרשו במדרש ויקרא רבה פ' אמור ענף עץ עבות זו לאה מה הדס זה רחוש בעלים כך היתה לאה רחושה בבנים, וערבי נחל זו רחל מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין כך רחל מתה לפני אחותה, וכן כאן פישון מלשון ופשו פרשיו כמ"ש במדרש מלשון ריבוי שהיה ללאה הרבה בנים, וגיחון מלשון על גחונך תלך שזה השפלה שמתה לפני אחותה.

ועל פישון נאמר אשר שם הזהב, ואמרו במדרש אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, והשייכות ללאה הוא לפי שהיתה הוגה יומם ולילה בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שהיה חקוק לה על טבלא של זהב עד שהיו עיניה רכות מזהרורית של זהב, כדאי' במושב זקנים פ' יתרו.

[ואי' כשנכנסו ישראל לארץ ישראל יצאה בת קול ואמרה תורה צוה לנו וכו', והענין בזה הוא לפי שישראל נכנסו לארץ ישראל בבחי' לאה, כדאי' מהאריז"ל לתור את הארץ ר"ת לאה].

ובפסוק הנ"ל היתה לאה הוגה יומם ולילה לפי שאין תורה כתורת ארץ ישראל, וזהו וזהב הארץ ההיא טוב, שהיתה הוגה בטבלא של זהב.

ואפשר לרמז באופן אחר, ונהר יוצא מעדן זה יצחק, שיצא מגן עדן [כדאי' בראשונים בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה], להשקות את הגן זה יעקב, ומשם יפרד - לאחר שנפרד מאביו - והיה לארבעה ראשים - הן ארבע נשותיו. עוד אפשר ונהר זה יצחק שהיה סגי נהור, יוצא מעדן זה אברהם.​

 

[געגועים]

וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת

במדרש רבה והנהר הרביעי הוא פרת זו אדום וכו' על שם סופה פורה דרכתי לבדי.

פרת בגי' דרכתי לבדי.

 

[געגועים]

נַעֲשֶׂה אָדָם

בפי' רבינו אפרים נעשה אותיות ע' שנה, רמז למלאכים שיחיה אדם הראשון אלף פחות ע' שנה.

ואמרו חז"ל (פרקי דר"א פרק י"ט) שאדם הראשון נתן ע' שנה משנותיו לדוד המלך, ובמדרש רבה (יט, ח) אדם הראשון מניח לבניו שבעים שנה, הדא הוא דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

בפשטות "מניח לבניו" הכוונה לכל בני אנוש, שסתם חייהם יהיו שבעים שנה, כמו שמסיים הה"ד ימי שנותינו וכו', אבל דרך רמז הכוונה למ"ש בספר חסד לאברהם (עין יעקב נהר נח) שאדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה ול"ג יום והניח לדוד ע' שנה ול"ג יום, ודוד הניח ל"ב יום מימיו לתינוק המשיח שנולד ביום החורבן (איכ"ר פרשה א סי' נא), וזה הכוונה במדרש מניח לבניו הם דוד ותינוק המשיח, וזהו נעשה אדם שהוא ר"ת אדם דוד משיח, כידוע.​

 

[געגועים]

אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, בתרגום: אֶעְבֵּד לֵהּ סְמַךְ לְקִבְלֵהּ

מרמז לאמרם בבראשית רבה (פרשה י"ז סי' ו') ויסגור בשר, מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך, כיון שנבראת חוה נברא שטן עמה.

וזהו אעבד ליה סמ"ך.

סמ"ך בגי' סטן (עם הכולל).

 

[געגועים]

וַיְצַו ה' אלקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וכו'

בפשטות הציווי קאי על המשך דבריו וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ.

ובדרך רמז מרמז למה שכתבו האחרונים (או"ח סי' רכה סעי' ז) בשם הירושלמי (קידושין פ"ד הי"ב) שמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה, ועתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל.

וזהו שצוה מכל עץ הגן אכול תאכל.​

 

[געגועים]

וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת

במדרש תנחומא (אות י) שבת נעל בפניו, דכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כשם שלימד שבת זכות על אדם הראשון כך לימד על קין.

זה רמז למה שאי' בילקוט ראובני שיש נשמה יתירה מצד הבל ויש נשמה יתירה מצד קין.

 

[געגועים]

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'

אי' בספר שבט מוסר (פרק ל"ד) וטוב לומר קודם שיתפלל עשר פעמים פסוק ונח מצא חן בעיני ה', ומועיל מאד לחן, והוא בדוק ומנוסה, וכן בכל דבר שאדם עושה.
ואפשר דווקא עשרה פעמים לעורר את העשר ספירות, וזהו בעיני הוי"ה, שבשם הוי"ה רמוז עשר ספירות, כנודע.​