מאמר תורני עדי חתימה ועדי מסירה

עדי חתימה ועדי מסירה​

חלק ראשון של המאמר (המאמר מחולק ל2, החלק המצורף עוסק בבסיס הסוגייא ובשיטת הריף ושא"ר, החלק השני יעסוק בע"ה בשיטת תוס') אשמח להארות והערות. ישר כחכם!

פתיחה

נחלקו התנאים מהו הדבר שיוצר וכורת את השטר, דעת רבי מאיר שעדי החתימה הם אלו שכורתים את השטר, ודעת רבי אלעזר שעדי מסירה הם אלו שכורתים[1]

הגמרא בדף ד. מביאה שהלכה כרבי אלעזר לעניין גיטין. בנוגע להלכה בשאר שטרות נחלקו האמוראים בדף פו: וכפי שנראה בהמשך בעז"ה. במאמר זה נשתדל להתמקד במחלוקתם של תוספות והרי"ף.

הרי"ף והתוספות נחלקו בשתי נקודות עיקריות: א. בגמ' בדף פו: מובאת מחלוקת אמוראים האם להלכה פוסקים כרבי אלעזר דווקא בגיטין או גם בשאר שטרות. ונחלקו הרי"ף והתוס' כמו מי נפסק למעשה. דעת תוס' שהלכה כר"א בכל השטרות, ודעת הרי"ף שהלכה כר"א דווקא לעניין גיטין. ב. נחלקו תוספות והרי"ף, האם רבי אלעזר סובר שרק עדי מסירה כורתים, או שגם עדי מסירה כורתים. תוס' סוברים, שלפי רבי אלעזר רק עדי המסירה כורתים את השטר, ואילו עדי החתימה אינם מועילים כלל (וכן דעת הרא"ש ורבינו אפרים). אולם הרי"ף סובר, שרבי אלעזר בא להוסיף על דברי רבי מאיר ולומר שגם עדי מסירה כורתים, ואפשר לגרש או ע"י עדי חתימה או ע"י עדי מסירה.

שיטת תוספות

דברי תוס' מחולקים לשניים, בתחילה תוס' מביאים הוכחות לכך שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, ולאחר מכן עוסקים תוס' בשאלה האם לפי רבי אלעזר רק עדי מסירה כורתים או לא.

תוס' מביאים שלוש הוכחות לכך שפוסקים כרבי אלעזר אף בשאר שטרות:

א. כפי שכתבנו קודם, בגמ' בדף פו: נחלקו האמוראים האם פוסקים להלכה כרבי אלעזר גם בשאר שטרות[2]. דעת רב שהלכה כרבי אלעזר דווקא בגיטין, ודעת שמואל שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות. תוס' כותבים, שמסוגייה זו עולה שהלכה כרבי אלעזר אף בשאר שטרות, מכיוון שקיימא לן ש'רב ושמואל הלכה כשמואל'.

הרש"ש והקרבן נתנאל מעירים על דברי תוס' אלו, שהרי כל מה שנאמר 'רב שמואל הלכה כשמואל' זה דווקא כאשר ישנה מחלוקת של שמואל עם רב, אך כאשר שמואל נחלק עם רבי יוחנן הכלל הוא שהלכה כרבי יוחנן. וכ"ש בגמרא בדף פו:, שריב"ל סובר כשיטת רב (הלכה כר"א בגיטין), וקיימא לן ריו"ח וריב"ל הלכה כריב"ל.

ב. הגמרא בסנהדרין (כח:) מביאה מקרה של שטר מתנה שהיו חתומים עליו שני גיסים כעדים, וכשבאה שאלה זו לפני רב יוסף אמר להם ששטר זה כשר מכיוון שקיימא לן הלכה כרבי יוסי, והכוונה היא לשיטת רבי יוסי שמובאת במשנה שם שגיסים אינם בכלל הקרובים הפסולים לעדות. אלא שהקשה עליו אביי, שאולי מה שנאמר 'הלכה כרבי יוסי' הכוונה לשיטת רבי יוסי בברייתא שגיסים פסולים לעדות. ושוב אמר רב יוסף ששטר זה כשר, מכיוון שקיימא לן הלכה כרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, ודחה אביי, שבמקרה זה השטר הוא 'מזוייף מתוכו', וגם רבי אלעזר מודה שמזוייף מתוכו פסול.

מגמרא זו הביאו תוס' ראיה לדבריהם שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, שהרי שם מדובר בשטר מתנה, ואעפ"כ רואים שרב יוסף ואביי (שהם בתראי) סוברים כמו רבי אלעזר.

הר"ן דוחה ראיה זו ומבאר, שבאמת רב יוסף סובר שם שהלכה כמו רבי יוסי המובא במשנה (שגיסים כשרים), וכשאביי הקשה עליו הוא אמר לו, שעדיין ניתן להכשיר שטר זה, מכיוון שיש לצרף כאן את שיטת רבי אלעזר הסובר שעדי מסירה כרתי. ממילא לא ניתן מגמרא זו להוכיח שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות.

ג. ראיה שלישית לדברי תוס' היא משטרא פרסאה. בדף יא. מובא, ששטר של ערכאות הגויים (שחתומים בו שני עדים גויים) שמסרוהו בפני שני עדים יהודים - כשר. ומוכיחים מכך תוס' שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, שהרי במקרה זה מדובר על שאר שטרות ולמרות זאת רואים שעדי מסירה מועילים.

אולם הרמב"ן דוחה ראיה זו ואומר, שישנו חילוק בין שטרי קניין לשטרי ראיה, וכל מה שנחלקו ר"מ ור"א זה דווקא בשטרי קניין - שנחלקו מה יוצר את השטר. אולם בשטרי ראיה שכל המטרה היא ראיה בעלמא, יתכן שאין מחלוקת וגם לרבי מאיר מועילים גם עדי מסירה, מפני שסוף סוף יש מדבריהם הוכחה שהייתה הלוואה[3].

תוספות סוברים שלפי רבי אלעזר רק עדי מסירה כורתים. ואם אין עדי מסירה בשעת נתינת הגט אין האישה מגורשת, ואפי' אם יש עדי חתימה.

תוס' מוכיחים את דבריהם מהמשנה בגיטין (פו:). במשנה מבואר, ששנים ששלחו גט עם שליח ושמותיהם ושמות נשותיהם שווים, והתערבבו שני הגיטים לשליח והוא אינו יודע מה הגט של כל אחת, שהדין במקרה כזה הוא שהשליח נותן את שני הגיטין לזו ואת שניהם לזו.

ובגמרא שם מבואר, שלכאורה משנה זו מתאימה רק לשיטת רבי מאיר, שהרי לפי רבי אלעזר בעינן עדי מסירה, ומכיוון שבמקרה זו אין העדים יודעים באיזה גט האישה מתגרשת, יש פגם ב'לשמה' ולכן גט זה פסול[4].

מכל מקום, מוכח שלפי רבי אלעזר בעינן דווקא עדי מסירה, שהרי אם אפשר או עדי מסירה או עדי חתימה המשנה מתיישבת גם לשיטתו (ואם לר"מ הגט כשר גם לשיטתו יהיה כשר).

הרמב"ן בספר הזכות דוחה ראיה זו ומבאר, שבהו"א חשבה הגמרא, שכמו שלר"מ בעינן שהחתימה תהיה לשמה כך לר"א בעינן שהמסירה תהיה לשמה. וכמו שלפי ר"מ תמיד צריך חתימה לשמה, כך לפי רבי אלעזר תמיד צריך מסירה לשמה. דהיינו, לפי רבי אלעזר מה שיוצר את השטר צריך להיות לשמה, והתורה לא נתנה דבריה לשיעורים וחילקה בין המקרים, ולכן גם אם יש עדי חתימה מ"מ המסירה צריכה להיות לשמה.

רבינו אפרים (הו"ד בר"ן) מביא ראיה נוספת לשיטת תוס', שמכך שנאמר בגמרא 'ר"א אומר עדי מסירה כרתי' ולא 'אף עדי מסירה כרתי', משמע שלפי רבי אלעזר צריך דווקא עדי מסירה, ועדי חתימה לא מועילים.

אולם הרמב"ן דוחה דקדוק זה ואומר, שאם היה נאמר בגמ' 'אף עד"מ כרתי', היינו חושבים שיהיה צריך גם עדי מסירה וגם עדי חתימה (ובהמשך אי"ה נביא לכך ישוב נוסף מהסברו של הר"ן ברי"ף).

שיטת הרי"ף

דעת הרי"ף היא, שלפי רבי אלעזר גם עדי חתימה מועילים וגם עדי מסירה מועילים, וגם לפי רבי אלעזר, היכן שיש עדי חתימה לא צריך כלל עדי מסירה. והרי"ף מביא לכך שתי הוכחות:

א. בגמ' מובאים דברי רב שאומר, שאם האישה נשאת ע"פ גט שיש בו חתימת עד אחד וכת"י סופר - הגט פסול והוולד ממזר. מצד שני רב אמר שהלכה כרבי אלעזר בגיטין. ממילא, לא יתכן לומר שרב דיבר על מקרה שיש עדי מסירה (כי הלכה כר"א שעד"מ מועילים), ואין סברא לומר שחתימת העד וכת"י גורמים לפסול גם כשיש עדי מסירה.

אלא על כרחך, רב דיבר על מקרה שיש רק עדי חתימה, וכל הטעם שגט זה פסול הוא מכיוון שחתום עליו רק עד אחד, אך באמת אם יהיו שני עדים שחתומים על השטר יהיה הגט כשר. ממילא מוכח, שלפי רבי אלעזר אפשר או עדי חתימה או עדי מסירה, שהרי מצד אחד רב פסק כרבי אלעזר, ומצד שני מדבריו מוכח שעדי חתימה מועילים.

הראב"ד בהשגותיו על הרי"ף דוחה ראיה זו, שמה שאמר רב שעד אחד וכת"י הוולד ממזר זה רק בדעת תנא קמא (ר"מ), אבל באמת הוא אינו סובר כך. ומה שאמר הלכה כרבי אלעזר זוהי דעתו.

הרמב"ן דוחה את דחייתו משתי סיבות: א. אם באמת רב לא סובר כך, היה לגמרא להקשות ולומר 'ומי סבירא ליה לרב הכי? והא אמר רב וכו' ', ולתרץ שבאמת רב לא סובר כך. ומכך שלא נתפרש כך בגמרא מוכח שגם רב בעצמו סובר כך. ב. מהגמרא משמע שרב מסכים עם ת"ק, שבגמ' נאמר: "זימנין אמר רב תצא, זימנין אמר רב לא תצא, הא כיצד? יש לה בנים - לא תצא, אין לה בנים - תצא". משמע שרב פסק כת"ק להלכה, אז איך יתכן שרב פסק גם כר"מ וגם כר"א? אלא על כרחך שר"א מודה לר"מ שגם עדי חתימה כרתי.

אולם הרי"ף עצמו הציע דחייה לדבריו בשם רב האי גאון, שלעולם רב דיבר על מקרה שיש בו עדי מסירה, והטעם שבכל זאת הגט פסול הוא, שמכיוון שיש שם עד אחד הגט נחשב כמזוייף מתוכו ולכן פסול.

ב. עוד הביא הרי"ף, שמדברי רבי אלעזר משמע כדבריו. שהרי רבי אלעזר אמר במשנה (פו:) שהטעם שתיקנו שיהיו עדי חתימה הוא מפני תיקון העולם. ובגמרא בדף לו: פירשו שהחשש הוא שמא העדי מסירה ימותו או ילכו למדינת הים ואז יבוא הבעל ויערער ולא תהיה תשובה כנגדו.

ממילא, אם אנו אומרים שעדי חתימה מועילים לבדם ולא צריך בדווקא עדי מסירה, מובן למה תיקנו שהעדים יחתמו. אולם אם נאמר כשיטת תוספות שרק עדי מסירה מועילים, מה יועילו העדי חתימה? הרי לכאורה אין להם שום כוח מבחינת ההוכחה!

תוספות ורבינו אפרים מתרצים קושייה זו ואומרים, שבמקרה כזה אנו אומרים 'מסתמא בהכשר נעשה'. כלומר, מכיוון שיש עדים שחתומים על הגט, אנו אומרים שמסתמא היו גם עדי מסירה והגט נעשה בהכשר.

אולם הר"ן הקשה על תירוץ זה, שהרי במשנה כתוב 'כותבין גט לבעל אע"פ שאין אשתו עמו' (וכן ה"ה לשאר שטרות). ומוכח מכך, שהימצאות העדי חתימה לא מחייבת תמיד גם עדי מסירה. וגם על הבעל לא ניתן לסמוך ולומר שמסתמא מסר עם עדים, מפני שאין כל האנשים מגרשים בבי"ד ולכן אינם יודעים שצריך עדי מסירה. ממילא הדרא קושייה לדוכתא, שהרי אי אפשר לומר 'מסתמא בהכשר נעשה'[5].

הרמב"ן הוסיף להקשות על תירוץ זה, שלפי דברי תוס' אם בא הבעל וערער מדוע אין משגיחים בו? הרי אפילו מפני חשש לשמה שסתם ספרי דדייני מגמר גמירי - אעפ"כ חוששים לכשרות הגט, ובנידון דידן שאין הדבר מסור אלא לבעל כ"ש שנצטרך לחוש![6] (הרחבה בעניין מסתמא בהכשר נעשה - בדף נפרד).

החתם סופר כתב לתרץ קושיות אלו וביאר, שקושיית הר"ן נכונה רק לפי שיטת הרי"ף שפוסק בשאר שטרות כרבי מאיר (שעדי חתימה כרתי), שמחמת כן יש לחשוש שמא אנשים יעשו כמו הרגילות שלהם בשאר שטרות ולא יביאו עדי מסירה. אולם לפי תוס' שסוברים שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, אין חשש שיבואו לידי טעות, שהרי זה דין ידוע שצריך עדי מסירה בנתינת השטר, ובצירוף העדי חתימה שיש בשטר אנו אומרים שמסתמא עשה כמו הרגילות שלו בשאר שטרות והביא עדי מסירה לנתינת הגט[7].

והוסיף החת"ס, שלפי דברים אלו מיושבת קושיית הפני יהושע. הפני יהושע הקשה, מדוע תוספות הקדימו ואמרו שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, ורק אח"כ כתבו ש'לפיכך צריך להיזהר שיהיו עדי מסירה בגיטין' (ובפרט שיש להבין מה הפירוש ב'לפיכך'? מה הקשר בין תחילת דברי תוס' להמשך דבריהם?)?

אלא שעל פי המבואר לעיל כתב החת"ס, שמכיוון שהלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, מובן מדוע לא חוששים לטעות. כלומר, לעולם לפי רבי אלעזר עדי חתימה לא מועילים לאשווי שטרא, ומה שנאמר במקרה הנ"ל שעדי חתימה יועילו במקרים מסוימים, הוא מחמת שאנו אומרים 'מסתמא בהכשר נעשה' ואין לחשוש לטעות (כיוון שאנשים יודעים דין זה). וזהו הטעם שתוס' אמרו 'לפיכך', שדווקא מחמת שפוסקים כר"א מובנים דבריהם בעניין זה.

הר"ן הקשה על תוספות, שלפי שיטתם שרבי אלעזר אומר רק עדי מסירה כרתי, כיוון שעדי חתימה פסולים בגיטין היאך נכשירם בשאר שטרות? אלא על כרחך שרבי אלעזר בא להקל ולומר, שגם עדי חתימה וגם עדי מסירה כשרים. ופוסקים להקל כמותו רק לעניין גיטין, אך בנוגע לשאר שטרות של קניין שצריכים את השטר לזמן ארוך (ואינם כמו גט שעיקרו לגרש לפי שעה), אין פוסקים כמותו להקל, מכיוון שחוששים שהעדים לא יזכרו את פרטי המעשה.

ביישוב דברי תוספות כתב התורת גיטין, שתוס' הולכים לשיטתם שהלכה כר"א בכל השטרות, ולפי זה עדי חתימה לא מועילים לא בגיטין ולא בשטרות. ע"פ זה ביאר התורת גיטין את מה שכתבו תוספות 'לפיכך', שמכוח זה שתוספות פסקו הלכה כרבי אלעזר בכל השטרות, הם יכלו לומר שלפי שיטתו רק עדי מסירה כרתי.

ביאור שיטת הרי"ף

הרי"ף בסיום דבריו כותב, שמה שכתב שלפי רבי אלעזר אפשר או עדי מסירה או עדי חתימה, הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה צריך עדי מסירה שהם העיקר.

והקשה על כך הרא"ש: "לא ידענא מאי עיקר וטפל שייך במידי דאורייתא, כיוון דסגי בעדי חתימה או בעדי מסירה, אמאי בעינן לכתחילה בעדי מסירה? ולמה הן עיקר יותר מעדי חתימה?". כלומר, אם עדי חתימה כשרים - זה עד הסוף, ומה פשר החילוק בין דיעבד ללכתחילה?

בביאור דברי הרי"ף ישנם 2 דרכי הבנה, דרכו של הר"ן ודרכו של הרמב"ן. ותחילה נעסוק בדרכו של הר"ן.

הבנת הר"ן בדברי הרי"ף והביאורים בדבריו

כתב הר"ן: "אבל מה שנראה לי בזה, דר"א סבירא ליה דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי. והיינו דאמרינן בכל דוכתא דר"א סבירא ליה דעדי מסירה כרתי, ולא אמרינן 'אף' עדי מסירה. ומיהו, מאי דמודה ר"א דעדי חתימה מהני, היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים, בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר. ומעתה, מה שמודה רבי אלעזר שגט החתום בעדים כורת אע"פ שלא ניתן בעדי מסירה, כמו שמוכיחות כל אותן ראיות שכתבתי למעלה, לאו משום דס"ל דעדי חתימה כרתי, אלא שהמסירה כורתת מכיוון שיש עדים על עיקר הדבר, דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה, שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו, ובידוע שהבעל מסרו לה, ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה".

הר"ן מבאר, שגם לפי הרי"ף בשיטת רבי אלעזר, רק עדי מסירה כורתים ועדי חתימה אינם מועילים כלל. ומה שלפי רבי אלעזר גם עדי חתימה מועילים, היינו מחמת שהוא סובר שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים, בין שהעדים מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר.

כלומר, אם יש בשטר עדי חתימה שמעידים שהשטר נעשה בכשרות, וכעת השטר יוצא מתחת ידי האישה, וודאי שהגט עבר מידו לידה והיתה מסירה, וכביכול עדי החתימה העידו אף על המסירה. ממילא, נחשב הדבר כאילו היו כאן עדי מסירה. אמנם, אף על פי כן לכתחילה צריך שתהיה עדות על המסירה ממש, ולא להסתמך על הראיה בגלל עדי החתימה, מכיוון שזו ראיה חלשה יותר.

בנוסף, ע"פ דברי הר"ן מיושבת קושיית רבינו אפרים, שהטעם שרבי אלעזר לא אמר 'אף' עדי מסירה כרתי, הוא מחמת שגם לפי הרי"ף רק עדי המסירה כורתים. אלא שמכל מקום ישנם שני אופנים של עדי מסירה: א. עדי מסירה ממש (שזה לכתחילה, עדי מסירה שרואים). ב. עדי חתימה שחשובים עדי מסירה, שכביכול הם מעידים על המסירה (שזה בדיעבד, עדי מסירה שיודעים).

הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"א הלכה ט"ז) פוסק: "חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עדי מסירה פסולין - הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרין והרי הגט יוצא מתחת ידיה. ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול". ונראה לדקדק מדבריו שאף הוא הבין כדברי הר"ן, שהרי הרמב"ם כתב בטעם שהגט כשר, שהוא מפני שעדי החתימה כשרים והגט יוצא מתחת ידה, ומשמע שדווקא מחמת כן הגט כשר.

והנה, בהסבר דברי הר"ן כיצד נחשבים עדי החתימה כעדי מסירה, ישנם 3 דרכי הבנה - הבנת הקצות, הבנת הנתיבות והבנת ר' חיים ואחרונים נוספים.

הבנת הקצות

הקצות בסי' מ"ב (ס"ק א') עוסק במספר הלכות הקשורות לענייני שטרות. בהמשך דבריו עוסק הקצות בדברי הר"ן שהובאו לעיל, וכותב שם בתוך דבריו: "כיוון דאתינן עלה מתורת עדי מסירה, דאנן סהדי שמסר לו הבעל דין... לר"א דסבירא ליה עדי מסירה כרתי, ומועיל בו עדי חתימה משום תורת עדי מסירה - כיוון דאנן סהדי שמידו בא לידה".

מדברים אלו מבואר, שהקצות למד בר"ן שיש אנן סהדי על המסירה, וזה נחשב כאילו יש עדי מסירה ממש. וביאור דבריו הוא, שהרי הצורך בעדי מסירה הוא כדי שנדע שהשטר נמסר, ואם כן, כשיש עדי חתימה אנו כבר יודעים שהבעל ציווה לחתום, ולאחר מכן כשאנו רואים את הגט בידה אנו מבינים ממילא שמסר לה, וא"כ יש לנו ידיעה על המסירה (ועיין שערי עיון שהרחיב בזה ואכ"מ).

על הבנתו זאת חזר הקצות גם ב'אבני מילואים' (סימן ל"א ס"ק ד') וכתב: "וכבר כתבנו בזה בקצוה"ח סימן מ"ב סק"א מדברי הר"ן הנזכר דמהני בקידושין וגיטין עדות בידיעה בלא ראיה, דהא הגט ניתן לה בלא עדים אלא מחמת אנן סהדי שהבעל נתן לה הגט הווה ליה עדות בידיעה".

על הבנת הקצות בר"ן ישנם מספר קושיות:

א. קושייה ראשונה מסברא, שהרי אף אם יש אנן סהדי שהגט הגיע מיד הבעל ליד האישה. סוף סוף מניין לנו שמסר אותו כהלכה? אולי הוציאתו מתחת ידו, או שמא הניחו על גבי קרקע ואמר לה טלי, וכדומה מהאופנים שבהם הגירושין פוסלים.

ב. עוד קשה, שהר"ן לא מזכיר בכלל שיש אנן סהדי, אלא רק אומר שהעדי חתימה הם כעדי מסירה!^[8]

הבנת הנתיבות

הנתיבות בסי' מ"ה (סק"ג) כתב להבין את דברי הש"ך שסובר, שאם חתמו עדים פסולים לאחר שחתמו עדים כשרים על השטר - מצטרפים הפסולים לפוסלו, ושלא כדברי הריב"ש. ותמה שם הנתיבות, שהרי דברי הריב"ש הם סברא גדולה - שהרי לא נצטרפו הכשרים עם הפסולים כלל, ומה בכך שהפסולים התכוונו לעדות, כיוון שהכשרים לא נצטרפו עמהם וכבר נתכשר השטר (שהוי כנחקרה עדותן בבי"ד משעת החתימה של העדים הכשרים), שוב אין כוח לפסולים לפסול את השטר אחר שהוכשר!

וביאר הנתיבות, ששטר שונה כיוון דקי"ל עדי מסירה כרתי, והביא את דברי הר"ן אצלינו, וכתב: "הרי מבואר מדברי הר"ן דעדי חתימה בשעת חתימה לא מעידים כלל, דהא כותבין הגט לאיש ושטר חוב ללווה, ועדיין ליכא מסירה, ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה. והא דאמרינן 'עדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותן בבי"ד', על כרחך לא הוי כנחקרה עד שעת מסירה, ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה דאז נגמר הדבר, דקודם מסירה עדיין לא נגמר הדבר ואין העדים מגידין מאומה, שאין להם מה להגיד כלל, וא"כ בשעת מסירה הוי אז כשעת מסירה והגדה, והבעל דבר מצרפן בשעת מסירה כשמוסר לה בעדים החתומים כשיש ביניהם קרוב או פסול ולהכי נתבטל העדות".

על פי דברים אלו ביאר גם את שיטת הש"ך: "ונראה דאפילו למ"ד עדי חתימה כרתי, מ"מ לא נגמר הגדתן עד שעת המסירה, דקודם המסירה אין ממש בשטרא... ולפי"ז אתי שפיר דברי הש"ך, דשוב לא שייך לומר שכבר נתכשר השטר בשעת חתימת הכשרים, דקודם המסירה עדיין לא נתכשר השטר".

כלומר, הנתיבות מסביר, שמכיוון שגם למ"ד עדי חתימה כרתי מ"מ לא נגמרת הגדתן עד שעת המסירה, מפני שקודם המסירה אין בשטר כלום. ממילא מובנים דברי הש"ך, מפני שיותר לא שייך לומר 'כבר נתכשר השטר בשעת חתימת הכשרים' - מחמת שכל זמן שלא נעשתה המסירה עדיין לא נתכשר השטר.

מכל המבואר עולה, שלפי הבנת הנתיבות בדברי הר"ן עדי החתימה הם ממש עדי המסירה. על הבנה זו חזר הנתיבות בסי' מ"ו (ס"ק י"ט) ובסי' נ"ב (ס"ק א'), ומכוח זה חידש, שאם העדים נפסלו לאחר שחתמו וקודם שמסרו את השטר - לא מועילה עדותם, שהרי עדותם לא נגמרה עד שעת המסירה.

והשיג עליו הקצות במשובב נתיבות (לשיטתו בהבנת דברי הר"ן), שלא עדי החתימה עצמם הם עדי המסירה, אלא יש אנן סהדי - אנו העדים, וממילא אף אם נפסלו העדים לאחר חתימתם אין בכך כלום.

מכל מקום עולה, שהנתיבות למד בר"ן שעדי החתימה מעידים על מעשה הגירושין עצמו. וכפי שכתב (סי' מ"ו ס"ק כ"ו): "אם כן חתימתן שבשטר הוי כמעידים על המעשה שפלוני חייב לפלוני, דהיינו שמעידים בחתימתן שראו הקניין או המסירה".

גם על הבנת הנתיבות בדברי הר"ן ישנם מספר קשיים:

א. צ"ע על הסבר הנתיבות, שהרי הר"ן כתב: "עדי חתימה כעדי מסירה", ומשמע שאינם ממש עדי המסירה, ולא כדברי הנתיבות שעדי החתימה הם הם עדי המסירה (וע"ע בשערי עיון שהקשה קושייה נוספת מלשון הר"ן).

ב. עוד קשה, שלפי הנתיבות, עדי החתימה מעידים ממש בשעת המסירה על המסירה, וזה דבר שלכאורה אי אפשר להבינו. ואף אם נראה בשטר עדות על עצם הגירושין, מ"מ לא הם המעידים על המסירה ישירות אלא השטר (כפי שנראה לקמן בדעת הגר"ח), ולפי"ז לא משנה שנפסלו לאחר חתימתם, סו"ס השטר והחתימה נעשו בכשרות ואין סברא לפסול את הגט.

ג. בדברי הנתיבות ישנה סתירה, מצד אחד כפי שכתבנו קודם, הנתיבות הבין בר"ן שעדי החתימה הם הם עדי המסירה. מצד שני, בסימן מ"ג (ס"ק ו') כתב הנתיבות: "דהא בכל שטר העדים אין מעידין על ההלוואה, רק כיון שמעידין שנכתב בציווי הלווה אנן עדי מסירה אנן, כמ"ש הפוסקים מטעם דהאיך בא ליד המלווה ועל כרחך מסרו לו, ולהעיד שנכתב בציווי הלווה מהני אפי' מפי כתבם כמ"ש בסו"ס ל"ט (ס"ק י"ג), ועל המסירה אנן סהדי". ולפי דבריו שם, העדים לא מעידים על עצם ההלוואה או הגירושין, אלא יש אנן סהדי שהיתה מסירה, וזה כהבנת הקצות לעיל.

הסבר האחרונים בדברי הר"ן

האחרונים (ר' חיים, קהילות יעקב ועוד) מביאים ביאור נוסף בדברי הר"ן.

ר' חיים בחידושים על הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג הלכה ד') כותב: "דהרי כל עדי חתימה אינם יודעים כלל מגוף הגירושין וקידושין, וליכא רק הגדתן שמעידין על הגירושין וקידושין, או על השטר, ובעל כרחך צריך לומר, דזהו גזירת הכתוב, דהגדתן שבשטר משויא ליה לשטרא וחשיבא גם עדות ראיה על גוף המעשה של הגירושין וקידושין וכדומה".

מבואר בדבריו, שאע"פ שהעדים אינם רואים את מעשה הגירושין עצמו, וא"כ היאך יכולים לכאורה להעיד שנתגרשה, מכל מקום זה עצמו גזירת הכתוב בשטרות - שהשטר מעיד על מה שכתוב בתוכו. דהיינו, העדים מעידים על דעת המתחייב (הבעל) שציווה לכתוב את השטר, וכאשר השטר נמצא ביד האישה (המקבל) נחשב שהם יודעים שהיתה מסירה, ואע"פ שהם לא ראו ממש את המסירה כך הוא הדין בשטרות - שהעדים מעידים על דעת המתחייב, וכשהשטר נמצא בידי המקבל נחשבים הם כעדים על המסירה.

ואי"ז כדברי הנתיבות שעדי החתימה עצמם מעידים על המסירה, אלא עדי החתימה מעידים על השטר, והשטר מעיד על כל הכתוב בו כולל הגירושין עצמם. ממילא לפי ר' חיים, לא יהיה חיסרון אם אחד מהעדים נפסל בין החתימה למסירה.

עפי"ז מובנת גם לשון הר"ן שעדי חתימה כעדי מסירה, שבאמת אין עדותם על המסירה עצמה כפירוש הנתיבות, אלא עדי החתימה רק עושים את השטר בחתימתם, הם מעידים על עשיית השטר, ובזה עצמו נעשה השטר, והשטר הוא העדי מסירה, שכך מקובל בשטרות שכאשר השטר יוצא מתחת ידי המקבל נחשב שהשטר מעיד על מסירתו, ואם כן השטר הוא העדי מסירה.

כפירושו של ר' חיים כתב גם הקהילות יעקב (סי' ד'): "ויש לפרש באופן אחר, שבאמת העדים מעידים שכל מה שכתוב הוא אמת, והווה ליה עדות על הגירושין, אע"פ שעדיין לא נתגרשה מ"מ זהו גזירת הכתוב בשטרות שהעדים יכולים להעיד בחתימתן על מה שלא היה עדיין, כל היכא שהמתחייב מצווה להם לחתום, ואמנם אין נאמנות לעדות זו אלא אחר שיהא השטר ביד מי שנתחייב לו. וכך הוא הדין של עדי שטר שמעידים על הדבר שיהיה חל לאחר המסירה ויכולין להעיד על זה טרם שהיה, ובלבד שיהא מדעת המתחייב, וקבלת עדותן לא יהא אלא אחר שיהא השטר ביד המקבל. ונמצא שעכ"פ העדי חתימה עצמן מעידין ממש על הגירושין, והיינו שלכשיהיה השטר בידה היא מגורשת, ומשום הכי מחשבי שפיר העדי חתימה גם עדי מסירה, דהיינו עדים על חלות הגירושין ולא רק עדים על כשרות השטר".

והוסיף: "מיהו גם לדרך זה פשיטא דלא מחשבא חתימת העדים עדות על המסירה אלא בצירוף האנן סהדי וההוכחה דשטרא בידי מאי בעי, דאם לא כן ליכא עדות כלל על המסירה, שהרי העדי חתימה חותמים קודם המסירה".

וכתב עוד, שהנפקא מינה בין פירוש זה לבין פירושו של הקצות, היא לעניין שליח שהגט בידו, שהשאלה היא, האם תפיסת הגט נחשבת כאילו העדי חתימה מעידים שהבעל מסרו לו ועשאו שליח או לא.

לפי פירוש הקצות בדברי הר"ן שהעד"ח מועילים מטעם אנן סהדי (כלומר, שמכח העדי חתימה אנו יודעים שהגט היה ביד הבעל והבעל כתבו, וממילא היכן שהוא בידי האישה אנן סהדי שמסרו לה לגירושין, דאם לא כן מאי בעי הגט בידה), אם כן גם במקרה של שליח, כאשר רואים את הגט בידי השליח, אנן סהדי שהבעל מסרו לו והאמינו על השליחות, דאם לא כן גיטא בידיה מאי בעי.

אולם אם נפרש כפירוש הקה"י, שעדי החתימה הם בעצם העדי מסירה, מכיוון שבחתימתם הם מעידים בפירוש שמה שכתוב בשטר הוא אמת, ובשטר כתוב שהיא מגורשת, אלא שאין עדותן זו ניתנה להתקבל ולהאמין רק לאחר שיהא הגט בידה, מ"מ מכיוון שעצם עדותן היא על האישה שנתגרשה לכן הם נחשבים כמעידים על הגירושין. אמנם, דברים אלו שייכים דווקא לגבי אישה, אך לעניין שליח שהגט תחת ידו, אין לו עדות על השליחות, כיוון שבגט לא כתוב כלל את עניין השליחות. ממילא, לא שייך לומר שתפיסת הגט ביד השליח נחשבת כאילו עדי החתימה מעידים שהבעל מסרו לו ועשאו שליח.

שיטת הרמב"ן בהבנת דברי הרי"ף

הרמב"ן בספר הזכות מבאר את דברי הרי"ף כפשוטן, שלפי הרי"ף בשיטת ר"א גם עדי חתימה כרתי וגם עדי מסירה כרתי. והטעם שלכתחילה צריך עדי מסירה, הוא מפני שלכתחילה יש יתרון בעדי מסירה על פני עדי חתימה, שבעדי מסירה אי"צ לשמור את השטר. ומחמת כך לכתחילה בעינן עדי מסירה שהם העיקר, מפני שאז אין צריך לשמור את השטר מן העכברים ולקיימו בבי"ד.

ולכאורה הבנה זו היא הפך ממה שהיינו חושבים, בפשטות היינו חושבים שעדי חתימה זה יותר טוב מפני שזה מחזיק מעמד יותר טוב לתווך ארוך, בשונה מעדי מסירה שיכולים ללכת למדינת הים או למות. אולם הרמב"ן מחדש שעדי מסירה הם יותר טובים, ויותר חוששים שמא השטר יאבד וכדו'. עפי"ז מבאר הרמב"ן למה נאמר בגמרא עד"מ כרתי (ולא 'אף') - מפני שכך צריך להיות לכתחילה.

אלא שיש להקשות על דברי הרמב"ן, שהרי במשנה נאמר 'שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם', ומשמע מכך שתיקון העולם - השימור היותר טוב לשטר הוא דווקא בעדי חתימה! אלא כפי שכתבנו קודם נראה לומר, שבכל אופן ישנו חשש לאיבוד הראיה - בעדי חתימה חוששים לאיבוד השטר, ובעדי מסירה חוששים למיתת העדים או להליכתם למקום רחוק. ויתכן שהחשש היותר גדול הוא דווקא בעדי חתימה, אלא שמ"מ בכדי להיות במצב יותר טוב תקנו שיהיה גם עדי חתימה לסלק יותר חששות.

קושיא על הרי"ף

הגמ' בדף ג. מסתפקת מיהו התנא שמצריך גם כתיבה לשמה וגם חתימה לשמה. ומבארת הגמרא, שזה לא לפי ר"א, מכיוון שלר"א עדי מסירה כרתי, ואם כן, אם יש עדי מסירה לא צריך עדי חתימה וק"ו שהחתימה לא צריכה להיות לשמה.

אלא, שלפי הרי"ף בדעת ר"א שגם עדי חתימה כורתים, ולשיטתו אפשר או עד"ח או עד"מ, לכאורה יהיה ניתן לומר, שמה שכתוב במשנה שצריך עדי חתימה זה במקרה שאין עדי מסירה, ועדי החתימה מחליפים את עדי המסירה. דהיינו, לפי הרי"ף לכאורה אפשר ליישב את קושיית הגמרא בפשיטות ולומר, שבמשנה מדובר על שני מקרים, מקרה אחד שיש רק עד"ח (ואז צריך לומר בפנ"ח), ומקרה שני שיש רק עד"מ (ואז צריך לומר בפנ"כ).

ויש בזה ג' דרכים בראשונים:

א. הרמב"ן (בחידושים, דף ג:) בתירוצו הראשון כותב, שגם אם יש חתימה היא לא צריכה להיות לשמה, ומה שנאמר בתורה שצריך להיות לשמה זה לא על החתימה אלא על כתיבת הגט[9] ממילא קשה מיהו התנא שמצריך שגם עדי החתימה יחתמו לשמה וגם עדי המסירה יהיו לשמה[10].

אלא שהרמב"ן דחה תירוץ זה, שהרי הגמרא אומרת במסקנה שמשנתינו היא לפי ר"א, שמודה שהיכן שיש עד"ח צריך שיהיו לשמה כדי שלא יהיה מזוייף מתוכו (כלומר, מעיקר הדין אי"צ עדי חתימה, אך אם בכ"ז יש עד"ח צריכים לחתום לשמה). ולפי התירוץ הנ"ל, אם כשמסתמכים על עדי החתימה לא בעינן לשמה ק"ו שלא יחשב השטר מזויף מתוכו כשיש עדי מסירה[11]

ב. הרמב"ן בתירוצו השני מבאר, שקושיית הגמרא היא מדוע תקנו לומר בפני נחתם. דהיינו, בתחילת דף ג. מבואר שהשליח צריך למסור את הגט לאישה בפני שניים או שלושה עדים, וממילא יוצא שבמעמד הנתינה יש עדי מסירה, ואם כן, מדוע צריך לומר בפנ"ח? הרי כיוון שיש כאן עדי מסירה תו לא צריך מידי.

ג. הריטב"א מבאר בשם ר"י הלוי, שגם לפי רבי אלעזר כאשר מסתמכים על עדי החתימה צריך רק חתימה לשמה ולא כתיבה.

סיכום בקצרה להלכה

נחלקו הרי"ף ותוס' האם לפי ר"א במקום שיש עדי חתימה צריך גם עדי מסירה או לא, לפי תוס' צריך שיהיו עדי מסירה, ועדי חתימה אינם מועילים כלל, ולפי הרי"ף אפשר או עדי מסירה או עדי חתימה. ובדברי הרי"ף ישנם שני ביאורים: א. הר"ן ביאר שרק עדי מסירה כרתי, אלא שעדי החתימה הם כעדי המסירה. ב. הרמב"ן הסביר בדעת הרי"ף, שר"א מיקל וסובר שאפשר או עד"ח או עד"מ.

---

[1]. מקור המחלוקת הוא במשנה בדף פו. "ג' גיטין פסולין ואם נישאת הוולד כשר, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. הרי אלו ג' גיטין פסולין ואם נישאת הוולד כשר. רבי אלעזר אומר, אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים - כשר, וגובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם".
[2]. הגמ' בדף ד. מביאה, שקיימא לן שהלכה כרבי אלעזר לעניין גיטין (והכוונה למה שנתפרש בדף פו:). ומכאן רצה הרמב"ן להביא סיעתא לכך שהלכה כרבי אלעזר דווקא בגיטין ולא בשאר שטרות. אולם תוספות מסבירים שאין הכוונה 'בגיטין ולא בשטרות', אלא הגמרא נקטה כך מכיוון שהיא עסקה בדיני גיטין, אך לעולם ה"ה שפוסקים כר"א אף בשאר שטרות.
[3]. ישנם שני סוגי שטרות - שטרי ראיה ושטרי קניין. במשנה כתוב בדעת רבי אלעזר, שמה שאין צריך חתימה לשמה הוא מחמת 'שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם', ומוכח מכך שר"מ ור"א נחלקו רק לגבי שטר קניין, אך לגבי הראיה שבדבר סומכים על חתימת העדים שבשטר. ועוד, שאם לפי ר"א שטר ראיה היה צריך עדי מסירה שיעידו עליו, אז מה בעצם תועלת השטר? הרי העדים כבר יעידו (אולם יתכן שזה נועד למקרה שהעדים לא יזכרו את פרטי המקרה).
[4]. אמנם למסקנה תירצה הגמרא, שכתיבה בעי לשמה אך נתינה לא בעי לשמה (ומ"מ ההוכחה מההו"א עדיין קיימת).
[5]. והרמב"ן הוסיף על זה: "ומשום חזקה זו שתאמר בעדי מסירה בא לידו, נעשה מעשה ונוציא ממון? והלא אין הולכין בממון אחר הרוב, וכ"ש אחר חזקה, וכ"ש אחר דבר רעוע וקלוש כזה".
[6]. הרמב"ן הוסיף, שלכאורה לפי דברי תוס' אפילו גט שכתוב בכת"י ואין עליו עדים (שאין אנו יודעים אם מסרו לה בפני עדים), אם יש עדים שראו אותו בידו של בעל (שאז אי אפשר לומר שהיא זייפתו) יהיה כשר. שוודאי שהבעל מסר לה, ומסתמא ידע שצריך גם עדי מסירה, ונתן את הגט לידה בעדי מסירה. ובפשטות ניתן לומר בשיטת תוס', שבאמת אה"נ בשני ציורים אלו אי"צ עדי חתימה (דבגמ' אין מקור להצריך עד"ח). אלא שהבנה זו נסתרת מדברי הרא"ש בסו"ס ז' בפרק המגרש (ע"ש ואכ"מ).
וביאר בשערי עיון, שמה שאמרו הראשונים 'מסתמא בהכשר נעשה' אי"ז סתם אומדנא, ובאמת א"א להכשיר אשת איש על סמך אומדנא בלבד. אלא, ששטר עם עד"ח יש בו גם עדות על המסירה (כדברי ר' חיים שיש גזיה"כ בשטרות שהשטר מעיד על הכתוב בו). לכן, בהתחלה צריך אומדנא שמסתמא בהכשר נעשה, ואז, ע"י שיש אומדנא אנו אומרים שיש לפנינו שטר, וכעת השטר הוא זה שמעיד על הגירושין. אך באמת אומדנא לבד אינה מספיקה להוות ראיה על הגירושין, שאין להתיר א"א לעלמא על סמך אומדנא.
ממילא לא קשה קושיית הרמב"ן, שאע"פ ששטר שכתוב בכת"י הוא שטר שמעיד על הגירושין (אע"פ שאין בו עדים מ"מ כיוון שיש בו דין שטר - השטר בעצמו מעיד), מ"מ מכיוון שחכמים פסלו שטר זה, אז מדרבנן אין שטר שמעיד על הגירושין ויש רק אומדנא בעלמא, ואומדנא אינה מספיקה להתיר אשת איש לעלמא. ובזה מתורצת קושיית הרמב"ן משטר שכתוב בכת"י, שאמנם הרמב"ן צודק שגם בשטר כת"י שיוצא מתחת ידי האישה יש אומדנא שהבעל מסר לה אותו, אולם לא די בכך לדעת תוספות, מכיוון שיש צורך בשטר שיעיד על כך. ומחמת ששטר בכת"י פסול מדרבנן, ממילא אין את הראיה של השטר ולא אמרינן 'מסתמא בהכשר נעשה' (ועיי"ש שע"פ יסוד זה יישב את כל קושיות הרמב"ן).
[7]. וכן נראה לדקדק בדברי הר"ן שכתב בקושייתו על תוס' 'וכי כל עמי הארץ יודעין שהלכה כרבי אלעזר בגיטין'? דהיינו, מסביר הר"ן, שהטעם שאי אפשר לסמוך שהבעל יעשה בכשרות הוא מחמת שזה דין מיוחד רק בגט שעדי מסירה כרתי, ולכן אין כולם יודעים אותו ועלולים לטעות.
[8]. עוד הקשה בשערי עיון, שהרי הר"ן כתב שעדי החתימה הם כעדי מסירה וכאילו הם עצמם מעידים על המסירה, ואילו לפי הקצות עדי החתימה הם רק ההיכי תימצי שיהיה כאן אנן סהדי, והאנן סהדי הוא זה שפועל לעשות את השטר.
[9]. "ואע"ג דהיכא דאיכא עדי חתימה לר' אלעזר עדי חתימה כרתי, מיהו לא בעינן (חתימה) לשמה, דהאי דכתב רחמנא וכתב לה לשמה אכתיבת גט קאי, דאחתימת עדים ליכא למימר, כיון שאם רצו אינם חותמים והכי מוכח בפ' בתרא" (לשון הרמב"ן).
[10]. ביאור זה מובן במיוחד לפי שיטת הר"ן, שהרי לשיטתו מכח עדי החתימה אנו יודעים שהיתה מסירה (ותו לא), ולכן, מכיוון שעיקר המסירה לא צריכה להיות לשמה, כך גם עדי החתימה לא צריכים לחתום לשמה.
[11]. כל זה שייך רק לפי הרמב"ן שר"א סובר שאפשר או עד"ח או עד"מ. אך לפי הר"ן שמטרת העדים היא להעיד על המסירה (עדי החתימה הם כעד"מ), א"כ לכאורה לא שייך כלל מזוייף מתוכו! ונראה לתרץ ע"פ דברי הריטב"א: "שהתורה אכל כתיבה שבגט הקפידה שיהא לשמה, כיוון דעדי חתימה צריכי, דהא מגרש בהו". דהיינו ר"א למד, שמה שנאמר 'וכתב' הכוונה שכל מה שכותבים בגט ונצרך - נכלל בחיוב 'לשמה', ולכן אם צריך עדי חתימה אז צריך שיהיה לשמה.

 

[דבר היושר]

נהנתי מאוד.
יישר כוח.

 

[פסיק פומיה]

הרב @מילין יקירין
יישר כוחך חיילך לאורייתא.
תמצות נפלא מיישר דרכים ומיישב הדורים,
בהני חמירי
סוגיות הכובשות מוח ולב, דורשות ליבון אחר ליבון ניפוי אחר ניפוי, ולעולם בעמוד והחזר.
דבריך סולת נקיה, מדבש נעמו.
העלת בי זכרונות הימים עת ספסלי הישיבה חבשנו בלהט התנצחנו ועדי מסירה ליבנו
המשך בדרכך השכילנו דעה אלפנו בינה

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב נצר תאנה יאכל פריה, למה נמשלו דברי תורה כתאנה - מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם" (עירובין, נד ע"א).​