- הודעות
- 1,936
- תודות
- 5,165
- נקודות
- 475
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בנקבו שם יומת (כד טז)
במשנה סנהדרין נו. מבואר שכאשר באים עדים להעיד על המגדף, אינם מזכירים מיד בפירוש את שם המפורש, אלא אומרים בכינוי, "יכה יוסי את יוסי". אבל אי אפשר לגמור את הדין על עדות זו, ולכן בשעת גמר דין מוציאין כל אדם לחוץ, והדיינים אומרים לגדול שבעדים אמור בפירוש מה ששמעת, והוא אומר, והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים בגדיהם וכו', עי"ש. והקשו האחרונים למה לי כל החרדה הזאת, לדעת רבינו תם בתוס' יבמות לא: דעדים יכולים לשלוח עדותם בכתב לבי"ד, א"כ יכתבו העדים את עדותם בלשון מפורשת, דבזה אין איסור גידוף כלל.
ובספר משפטי אביעזרי לרבי אביעזרי זליג אוירבך זצ"ל [תלמיד מהר"י אייבשיץ זצ"ל] חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ב, כתב ליישב ע"פ דברי המרדכי ביבמות סי' י"ז שכל דברי ר"ת הם רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. אמנם התוס' לא הזכירו חילוק זה, ולכאורה משמע שדעתם בדעת ר"ת שגם בדיני נפשות מהני עדות מפי כתבם, וצ"ע.
ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' ע"ט כתב להקשות כעי"ז לשיטת הריטב"א במכות ו: דגם לשיטת רש"י דהשולח עדותו לבי"ד עדותו פסולה, אם כתב עדותו ובא עם הכתב לבי"ד ואומר אני מעיד מה שכתוב כאן, זה נחשב "מפיהם" ומהני לכו"ע. א"כ יכתבו העדיף את הגידוף ויאמרו כך אנו מעידים. ותירץ שם דכתיבה כדיבור ולא הרווחנו כלום דבכתיבה עצמה יחשב כמגדף. אמנם ידועה מחלוקת הפוסקים בזה האם כתיבה כדיבור בכל עניני התורה הצריכים דיבור, וצ"ע.
ונראה לתרץ דבאמת קשה טעם הדבר שהותר לעדים לומר את לשון הגידוף, הרי בזה הם עצמם מגדפים, ונראה מדברי התוס' יו"ט דהוי היתר מיוחד ע"מ להרוג את המגדף, כיון דאי אפשר בלאו הכי, א"כ גלי רחמנא בדין הריגת המגדף שמותר לעדים לומר כן, וכמו שמוחקים את השם לסוטה, עי"ש. ובמנ"ח מצוה ע' כתב שאם העידו בשקר חייבים משום מגדף, דההיתר רק כאשר מעידין כדין, וכן הביא שם בשם ספר משנת חכמים סי' י"ג צפנת פענח אות ו' וספר סדר משנה הלכות ע"ז פ"ב ה"ח. ולפי"ז באמת קשה, למה לי היתר זה, הוי לן לעשות באופן שאין בו כלל קללה.
אמנם בפשוטו אי"ז גידוף גמור, דהא אינו מתכוין לומר שהוא מגדף, רק לספר דברי המגדף בתורת סיפור דברים בעלמא, ובלא כוונת גידוף אי"ז מגדף, ועי' חידושי הר"ן סנהדרין שם. ולפי"ז כל החרדה הזו אינה משום שיש לעדים "דין" של מגדף, אלא משום דאין זה כבוד שמים, ומצד הכבוד שמים אין חילוק בין אמירה לבין כתיבה, דגם להסוברים דכתיבה אינה כדיבור ולכן אין חיוב על גידוף בכתיבה, מ"מ הכא אין הנידון על חיוב מגדף, וחילול ה' וחסרון כבוד שמים יש בכתיבה כמו בדיבור, ועל כן אין שום תועלת בכתיבה.
וידידי הרב משה רובין שליט"א אמר ליישב, דהרי גם אליבא דר"ת, אלם פסול להגדת עדות, מפני שאינו ראוי להגדה בפה, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וא"כ אילו היה אסור להם לומר בפה והיינו מחייבים אותם לשלוח עדותם בכתב, שוב לא היו ראויים להגדה, ולכן מוכרחין להתיר להם לומר בפה, ויש לפלפל בזה דדוקא אלם שאינו ראוי בגופו הוי פסול הגוף, ועי' קצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט.
בנקבו שם יומת (כד טז)
במשנה סנהדרין נו. מבואר שכאשר באים עדים להעיד על המגדף, אינם מזכירים מיד בפירוש את שם המפורש, אלא אומרים בכינוי, "יכה יוסי את יוסי". אבל אי אפשר לגמור את הדין על עדות זו, ולכן בשעת גמר דין מוציאין כל אדם לחוץ, והדיינים אומרים לגדול שבעדים אמור בפירוש מה ששמעת, והוא אומר, והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים בגדיהם וכו', עי"ש. והקשו האחרונים למה לי כל החרדה הזאת, לדעת רבינו תם בתוס' יבמות לא: דעדים יכולים לשלוח עדותם בכתב לבי"ד, א"כ יכתבו העדים את עדותם בלשון מפורשת, דבזה אין איסור גידוף כלל.
ובספר משפטי אביעזרי לרבי אביעזרי זליג אוירבך זצ"ל [תלמיד מהר"י אייבשיץ זצ"ל] חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ב, כתב ליישב ע"פ דברי המרדכי ביבמות סי' י"ז שכל דברי ר"ת הם רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. אמנם התוס' לא הזכירו חילוק זה, ולכאורה משמע שדעתם בדעת ר"ת שגם בדיני נפשות מהני עדות מפי כתבם, וצ"ע.
ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' ע"ט כתב להקשות כעי"ז לשיטת הריטב"א במכות ו: דגם לשיטת רש"י דהשולח עדותו לבי"ד עדותו פסולה, אם כתב עדותו ובא עם הכתב לבי"ד ואומר אני מעיד מה שכתוב כאן, זה נחשב "מפיהם" ומהני לכו"ע. א"כ יכתבו העדיף את הגידוף ויאמרו כך אנו מעידים. ותירץ שם דכתיבה כדיבור ולא הרווחנו כלום דבכתיבה עצמה יחשב כמגדף. אמנם ידועה מחלוקת הפוסקים בזה האם כתיבה כדיבור בכל עניני התורה הצריכים דיבור, וצ"ע.
ונראה לתרץ דבאמת קשה טעם הדבר שהותר לעדים לומר את לשון הגידוף, הרי בזה הם עצמם מגדפים, ונראה מדברי התוס' יו"ט דהוי היתר מיוחד ע"מ להרוג את המגדף, כיון דאי אפשר בלאו הכי, א"כ גלי רחמנא בדין הריגת המגדף שמותר לעדים לומר כן, וכמו שמוחקים את השם לסוטה, עי"ש. ובמנ"ח מצוה ע' כתב שאם העידו בשקר חייבים משום מגדף, דההיתר רק כאשר מעידין כדין, וכן הביא שם בשם ספר משנת חכמים סי' י"ג צפנת פענח אות ו' וספר סדר משנה הלכות ע"ז פ"ב ה"ח. ולפי"ז באמת קשה, למה לי היתר זה, הוי לן לעשות באופן שאין בו כלל קללה.
אמנם בפשוטו אי"ז גידוף גמור, דהא אינו מתכוין לומר שהוא מגדף, רק לספר דברי המגדף בתורת סיפור דברים בעלמא, ובלא כוונת גידוף אי"ז מגדף, ועי' חידושי הר"ן סנהדרין שם. ולפי"ז כל החרדה הזו אינה משום שיש לעדים "דין" של מגדף, אלא משום דאין זה כבוד שמים, ומצד הכבוד שמים אין חילוק בין אמירה לבין כתיבה, דגם להסוברים דכתיבה אינה כדיבור ולכן אין חיוב על גידוף בכתיבה, מ"מ הכא אין הנידון על חיוב מגדף, וחילול ה' וחסרון כבוד שמים יש בכתיבה כמו בדיבור, ועל כן אין שום תועלת בכתיבה.
וידידי הרב משה רובין שליט"א אמר ליישב, דהרי גם אליבא דר"ת, אלם פסול להגדת עדות, מפני שאינו ראוי להגדה בפה, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וא"כ אילו היה אסור להם לומר בפה והיינו מחייבים אותם לשלוח עדותם בכתב, שוב לא היו ראויים להגדה, ולכן מוכרחין להתיר להם לומר בפה, ויש לפלפל בזה דדוקא אלם שאינו ראוי בגופו הוי פסול הגוף, ועי' קצוה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט.