מעשיות מתוך ספר "נחלת אבות" לרבינו יוסף משאש ז"ל

[געגועים]

דוד המלך

ועוד ראיתי על ספר זה שנים, מעשה באדם אחד בימי המלך דוד שנסע מירושלים לשילה על ימים מספר, ובחזרתו מצא כי ביתו נשדדה ע"י שודדים מחוט ועד שרוך נעל, ויקבול לפני השופטים והשוטרים, וישיבוהו נחקור ונדרוש אחר השודדים, וכאשר נמצא אותם נוציא בלעם מפיהם ונענישם. האיש לא השקיטו אותו דברים אלו, ויקבול לפני המלך דוד, ויאמר לו: כתוב על ספר כל הנשדד ממך, וכל דבר פגום תרשום עליו שהוא פגום, ויעש כן האיש ויבא את הספר לפני המלך, וילך לו, והמלך קרא את הספר וימצא כתוב אבן שואבת פגומה פגם קטן בסופה, ובאותם הימים היתה אבן השואבת דבר יקר המציאות, אז הכריז המלך כל הנמצאת אתו אבן השואבת יביאה אל המלך ויקח משקלה זהב טהור, והעמיד ממונה על זה בשער המלך, ובתוך ג' ימים הובאו ג' אבנים שואבות מג' בני אדם, ויובאו האנשים והאבנים לפני המלך, וימצא אצל אחד מהם אבן פגומה פגם קטן בסופה, וישאלהו מאין באה לך זאת האבן, ויבהל האיש מהשאלה ונתכרכמו פניו, ויתן עליו המלך בקולו תן תודה מהר, וגם השנים בשמעם דברי המלך באימה נבהלו ואחזתם רעדה, ויביטו שלשתם זה בזה, והמלך הרעים עליהם בקולו התודו רשעים על עונכם, ויודו על חטאתם כי כבדה מאד, כי הם שדדו את בית האיש ועוד בתים אחרים, וחלקו את השלל, ויוציא המלך בלעם מפיהם ויענשם עונש הראוי להם. ועל זה כתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. וזכה לכל זה בשביל שלמד תורה לשמה, כמ"ש במזמורי תהלותיו בכמה מקומות, ובפרט בתמניא אפי.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ו' דרוש תפג)​

 

[געגועים]

רב המנונא סבא

וענין רב המנונא סבא שנתפס למלכות נמצא בספר מעשיות כתב יד בלשון ערבית וזה העתקו לעברית.

רב המנונא סבא היה בבבל ראש ישיבה גדולה ועמו היו עשרים רישי דוכנא שהיו עוזרים על ידו בישיבה ופעם אחת נתעוררה מלחמה בין יושבי בבל ובין מלכות פרס והיה רעב כבד מאד בבבל ומפני המהומות ורעב ברחו היהודים ונתפזרו לכל רוח ועמהם גם המורים ותלמידיהם וחבריו של רב המנונא מהם ריש דדורנא ורב המנונא בראשם ברחו גם הם ובאו לארץ ישראל ונכנסו לכפר חטייא ונכנסו לפונדק אחד של גויים כי לא נמצאו ישראל באותו כפר באותו זמן והגוי בעל הפונדק השכיר להם בית אחת שהיתה רעועה ונוטה ליפול כי חשב שיש עמהם כסף רב ואמר כי יום או יומים שישבו בה תפול עליהם וימותו ויקח הוא כל כספם והם לא ידעו שהבית רעועה ונכנסו בתוכה. והנה סמוך לאותו פונדק היה ארמון גדול ורחב ידיים שהיו יושבים בו שלשת אלפים גבורים מגבורי הרומיים ושר צבא גדול עליהם ונתן להם צו מרומי לבוא פתאום לעיר לוד ולהרוג כל היהודים שיש בה ולקחת כל רכושם ויהודי לוד שמעו מכל זה ושלחו יחידים לראש החיל ובידם מנחה גדולה לקדם פני הרעה. וראש החיל בראותו כי ידעו היהודים מזה עשה במרמה וקבלם בסבר פנים יפות ואמר להם כי ישובו למקומם עם מנחתם עד שיסע הוא לשם ללוד, עם עשרה או עשרים אנשי חיל ואז יקח מידם את המנחה והיהודים האמינו בו וחזרו להם עם מנחתם ויען נתאחרו בעסקם זה עד הלילה לכן נכנסו ללון בכפר חטייא בסמוך ולא מצאו מקום ובעל הפונדק הארור הכניסם להבית אשר רב המנונא וחבריו לנים בה ויספרו זה לזה סבת ביאתם לאותו כפר. ויאמר להם רב המנונא דעו לכם בני כי שר החיל רמה אתכם כי הוא חשב לבוא עליכם הוא וכל חילו פתאום וכאשר ראה שיש לכם ידיעה עשה בערמה להשקיט לבכם ואחר עבור ימים אחדים יוציא מחשבתו לפועל ויבוא עליכם עוד פתאום. ואך יען יש ביניכם צדיקים ובר יוחאי בראשם לכן המקום ב"ה עושה עמכם נסים ונפלאות בלילה הזה ויאמרו לו מה הם הנפלאות ויאמר להם בבקר עיניכם תראינה ועתה בני שבו באימה ונעסוק באורייתא ויאמרו לו טוב הדבר וישבו ויעסקו בתורה עד חצות לילה. ויהי בחצי הלילה נשב רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים ויגע בארבע פנות הארמון ויפול בפעם אחת על כל צבא הרומיים וימותו כולם לא נמלט איש וגם כל הפונדק שהיו לנים בו נפל על יושביו לא נמלט מהם אחד זולת הבית שהיו לנים הם בה נשאר לפליטה והם בשומעם קול הנפילה נפלה עליהם אימתה ופחד כי לא ידעו מה יש ורב המנונא הודיעם מעשה ה' ויקדו וישתחוו ויודו לה'. עם הבקר אור והם יצאו מהבית ופנו כליהם ותפול הבית עד היסוד בה ויברכו את ה' וילכו עד הארמון וימצאוהו תל עפר ויוסיפו עוד להלל את ה' ויתנו את המנחה אשר הביאו לשר החיל לרב המנונא וחבריו כי היו עניים באותה שעה ויתפרדו זה מזה רב המנונא וחבריו נסעו לילך לטבריה ואנשי לוד חזרו למקומם והגידו לאנשי עירם ויודו לה' חסדו ואמנם הרבו אומר ודברים וספרו הרבה בשבח רב המנונא וחבריו כי בזכותם עשה הקב"ה עמהם נפלאות ונתגלגלו הדברים מפה לפה עד שהגיעו לאוזני השלטונות והם הודיעו את הקיסר ואז שלח חיל לתור ולחפש אחר רב המנונא כי חשבו אותם שהם חלילה מכשפים ועל ידי כשפיהם נעשה כל מה שנעשה. וכן היה, מצאו אנשי חיל בטבריה ותפשו אותם להביאם לרומא אל הקיסר והמקום ב"ה נתנם לחן ולחסד בעיני תופשיהם ונהגו בהם כבוד במאכל ובמשתה ובשינה ובכל דבר הצריך להם עד שהגיעום להיכל הקיסר והוא האכזר הכניסם לבית אחת שם בהיכלו והניחם בלי מאכל ומשתה ג' ימים וג' לילות עד שנאספו שריו ויועציו הגדולים האכזרים שעלה סכומם ארבעה וחמשה פרדשכי וישבו בבית אחת בסמוכה להבית שהיו רב המנונא וחבריו אסורים שם והתחילו להתיעץ ביניהם איך יחקרו את הדבר ובאיזה מיתה קשה ימיתום. ואך המקום ב"ה שלח את עבדו אליהו זכו"ל והוא בא והפיל את הבית על השרים והיועצים האכזרים ומתו כולם מיתה משונה ואת רב המנונא וחבריו הבריח לבקעת אונו בסוף גבול ארץ ישראל והזמין להם לחם ומים להשיב את נפשם ויאכלו אכול ושבוע והותר ויקומו וילכו לשוב לבבל. ויהי הם הולכים ויאמרו החברים לרב המנונא רבי הנה המקום ב"ה עשה עמנו נסים ונפלאות גדולות ועתה הנה הדרך לבבל רחוקה מהלך שלשת ימים בזריזות גדולה והנה אין בידנו צידה לדרכנו הרחוקה וכל הדרך הדרושה לנו היא ציה ושממה לא עשב ולא דשא גם מים אין, האם נגוע ברעב ובצמא ח"ו? גם כל מה נכסים בדרך במתנת חנם מאחינו נשאר הכל בטבריה ואנחנו אם יצילנו ה' מהדרך הנה נכנס בידיים ריקות לביתנו ויאנחו מאד וישאו קולם ויבכו. ויאמר להם רב המנונא לא טוב אתם עושים בני בזה כי הנה עיניכם הרואות את מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו ואיך אחר כל הניסים יסתיר פניו ממנו חלילה הלא כולנו זכאי קשוט אנו ועד עתה אין בנו חלילה חטא שיגרום לנו הסתרת פנים. אכן בני בטחו בה' כי ידו לא תקצר מהזמין לנו צידה וימלא ידינו מברכותינו רק בטחו בו בכל לב. ואז כל החברים ידעו כי חטאו בלשונם ויתודו את חטאתם לפני ה' ויבטחו בו וילכו לדרכם. ויהי הם הולכים ותך השמש על ראשם ויביטו אנה ואנה לראות איזה אילן או שן סלע לנוח מעט בצלו ולא מצאו כי כל המקום מישור וארץ ציה. ויוסיפו עוד ללכת ויראו מרחוק הר גבוה וילכו במרוצה עד הגיעם אצלו וילכו סביבו וימצאו מערה גדולה ורחבה ובה יושבים חמשה לסטים מזוינים פרסיים ויקומו עליהם להרגם ואך בהיותם הם מרובים א"ך טוב והם בבליים גבורים וחזקים קדמו הם ותפסו את הלסטים והרגום בחרבותם. ויכנסו לתוך המערה וימצאו שם שלל גדול זהב וכסף ובגדים ולחם ופירות ומגדים ונאדות מים וחמאה וחלב וביצים אשר שללו מכל עובר ושב והטמינו תוך המערה ויאכלו וישתו וינוחו שם ויברכו את ה' ויודו את חסדו אשר הגדיל עמהם ואח"כ נתנו הכל בשקים וישאו אל שכמם ויקומו וילכו ישר עד עיר בבל וימצאו את בני ביתם בעירום ובחוסר כל וילבישום וינעילום מהשלל ויקהילו עוד את תלמידיהם ויעסקו בתורה מתוך רוחה, גם הארץ שקטה ממלחמה. וכתבו לחכמי טבריה אודות ממונם שהפקידו בעיר לשלחו להם, ושלחוהו להם, והוסיפו עוד לעסוק בצדקה וחסד, והקיסר בראותו מעשה ה' הגדול הנעשה בארמונו, כי מתו שריו ויועציו, והוא נצול בדרך נס כי יצא להטיל מים באותו רגע, וראה כי רב המנונא וחבריו לא נמצאו תחת המפולת, ידע כי נצולו וברחו, אז ביטל גזרותיו על יושבי לוד, והתחיל להטיב לישראל, ע"כ.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש)​

 

[געגועים]

רבי חנינא בן חכינאי

רבי חנינא בן חכינאי הוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות. ומעשה שהיה כך היה, כאשר ראיתי זה כמה בספר אחד, והוא כי בזמן אנדריינוס שחיק עצמות גזרו על ישראל שלא יעסקו בתורה, והיה ר' חנינא בן חכינאי ראש ישיבה בישיבה הגדולה שביבנה, וכששמע את הגזירה חשב לברוח למלכות פרס, אחזיו ליה בחלמיה, אם חמת המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, אמר וחלומות שוא ידברו. אתא אליהו, א"ל רבי, גזרה נגזרה עליך ליהרג על קדושת ה' געה בבכיה, ואמר, רבש"ע מהתלמידים הרבים אשר לי, יש בהם שמונים תלמידים הצריכים עוד חמש שנים של למוד, כאשר גלוי הכל לפניך. רבש"ע בכן המתן לי חמש שנים שאלמדם תורה וקיים גזירתך. יצאת בת קול ואמרה לו, חנינא נתקבלה תפלתך לפני המקום, עשה כאשר עם לבבך. מיד לקח עמו תלמיד אחד חריף וחזק, והלכו שניהם ליער אחד רחוק מהעיר לתור ולחפש מקום סתר להסתתר בו הוא ותלמידיו השמונים לעסוק בתורה באותן החמש שנים. הלך ומצא מערה גדולה ורחבת ידים הרבה בהר אחד סמוך ליער, עבד בה עם אותו תלמיד חדש ימים, הרחיבה והשוה כותליה וקרקעיתה וסיידה בסיד וחזר ליבנה, ושלח את שמונים תלמידיו לשם בסתר שנים שנים והוליכו מצעות וצידה וכל דבר הצריך, וישבו שם. והיה מלמד אותם תורה יומם ולילה, ובכל יום חמישי בשבת, היה שולח ליבנה ששה מהתלמידים, וקונים לאחיהם את הצריך, וחוזרים בלילה שנים שנים, ומביאים את אשר הכינו. אחר שתי שנים הרגישו בהם האויבים, ובאו עליהם להרגם, וגרה בהם הקב"ה אריות מהיער וטרפום והדיקו עצמותיהם. כשנשארו חמשה ימים לתשלום החמש שנים, קרא לתלמידיו ואמר להם, בני עתה הנה קניתם שלימותכם בתורה ובחכמה אין מחסור דבר, ודעו לכם בני, כי הוא נגזרה עליו גזרה ליהרג על קדושת שמו הגדול זה חמש שנים, גזרה שאין לה בטול ורק בשביל ללמד אתכם תורה המתינו לו מן השמים חמש שנים אלו, ונשארו בהם עתה רק חמשה ימים וצריך ליפרד מהם, לבוא אל ביתו לצוותם על עבודת האלהים, וליפרד מהם בשעה שיגזרו עליו מן השמים למסור את נפשו על קדושת האל, ואתם בני שבו לכם פה ועסקו בתורה עד עת בטול הגזירה ואל תפחדו משום דבר, כי הנה מלאך ה' סביב לכם לחלצכם מכל רע. וכשמוע תלמידיו את דבריו געו כלם בבכיה, ועמדו כולם בתפלה לפני הקב"ה לבטל מעליו הגזרה, ותפשו את רבם והקיפוהו שלא יפרד מהם, אתא אליהו זכו"ל א"ל בני כבר נגזרה הגזרה ואין להשיב, בכן הניחו לו ליפרד מכם, ואתם שבו פה ועסקו בתורה עד תום הגזרה, וה' צבאות יגין עליכם, ואז רפו ממנו ידיהם ויברכם, ויצא מאתם, ויבא לביתו ליבנה וידבר אתם ויודיעם מהגזרה וינחם אותם וידבר על לבם, וילן שם בביתו בלילה ההוא. ולמחר בבקר, באו אל ביתו עבדי המלך ויתפשוהו ויוליכוהו אצל השופטים, ויעמידוהו למשפט, ויאמר לו ראש השופטים התודה חנינא על עונך, ויאמר לו, מה עון עשיתי שעליו אתודה? ויאמר לו שעסקת בתורה, ויאמר לו מה עון יש בזה, ויאמר לו שעברת על גזרת המלכות שגזרה שלא יעסוק בתורה שום יהודי, והעוסק בתורה ימות. אמר לו וכי מי שעבר על גזרת העבד כדי לקיים מצות המלך עון יחשב? ויתן עליו ראש השופטים בקולו, עבדי קרית לן ויאמר לו ר"ח ולאו עבדי אלוהיכם אתם ואלהיכם שהוא האש הוא עבד אלוהינו (כי הם היו מאמינים בה' רק היו חושבים עזב ה' את הארץ ביד האש, רח"ל מהאי דעתא) ויאמר לו ראש השופטים כמה אתם היהודים קשים. לא לחנם קרא אתכם אלוהיכם עם קשה עורף! אמר לו ר"ח מפני שעשינו כמעשיכם קראנו כך! וירגז ראש השופטים ויגזור את דינו להריגה. ויוציאוהו שני שוטרים להוליכו להרגו, וישא עיניו למרום ויאמר רבש"ע הנה גזרתך קבלתי עלי בשמחה, ואך מהר נקום נקמת דמי מידם, ויצא עם השוטרים, ויהי אך יצא יצא, ותפול הבית על השופטים ועל כל הנמצא שם לא נמלט מהם אחד. ויהיו המתים באותה מפולת כחמשת אלפים איש. וכאשר הגיעוהו השוטרים למקום הריגה, נשא עיניו למרום וייחד את ה' ביחוד שמע באימה ביראה ברתת וזיע, ויצאה נשמתו באחד, ונפל על פניו מת ושר הטבחים דקרהו בחרב לקיים גזרת המלכות, ונתנו רשות לישראל לקברו, ואותו היום ערב חג השבועות היה ונתקבצו כל יושבי יבנה וכל בני הכפרים הסמוכים וספדוהו וקברוהו בכבוד גדול. ובאותה שנה נתבטלה הגזרה של עסק התורה. ע"כ באו דברי ימי הקדוש הזה ר' חנינא בן חכינאי זיע"א.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש)​

 

[געגועים]

רבי חנינא בן תרדיון

ובספר מעשיות כתב יד ישן נושן, כתב משם אחד המדרשים שאבדו בשטף הזמן, וזה תוכן המעשה. רבי חנינא בן תרדיון, היה מקבץ מעות לצדקה, ראה ב' אנשים לבושי קרעים, משוחחים ומשחקים, ופניהם צהובות, והשנה שנת רעבון, אמר בלבו, אין אלו אלא שבעים לחם ומלאים טובה. וכדי לעמוד על האמת, התחפש כאחד העניים, ולקח עמו ענק של פנינים, ובא וישב אצלם, והתחיל להתאנח, וישאלוהו, מה יש לו, ויאמר להם, אם תשבעו לי שלא לגלות סודי, אגיד לכם, וישבעו לו, ויוליכם למקום סתר, ויראה להם את הענק, ויאמרו ומי שיש לו ענק כזה יתאנח, ויאמר להם ומה יועיל לי הלא אנכי עשיר ורש, עשיר בסתר, ורש בגלוי, למכרו או למשכנו אי אפשר, כי אתפש עליו כגנב, ובמה אתפרנס והרעב כבד בארץ. ויאמרו לו אם לא תגלה סודנו, אנחנו נעשה עמך חסד, ויאמר להם, ואיך אגלה, אם אני אגלה גם אתם תגלו את סודי, ויאמרו לו טוב הדבר, אנחנו נקנה ממך את הענק הזה, ויקנוהו בעשרת אלפים דינרי זהב, ויאמרו לו שב פה, ואנחנו נלך להביא את הדינרים. הם הלכו, ור' חנינא הלך לביתו, ולבש בגדיו היקרים, ושלח שנים מעבדיו הנאמנים לאותו מקום, וצוה עליהם לתפשם ולהביאם לפניו, וכן עשו, תפשום, והביאום לפניו. והניח לפניהם את הענק, וגזר עליהם והוציאו את הזהובים, ואז הוכיח אותם תוכחת מגולה על שגוזלים את העניים בשתים רעות, אינם נותנים שום דבר מה שמחוייבים לתת, וגוזלים מכיס העניים מה שלוקחים בכל עת. ודבריו עשו בהם רושם חזק, עד שגעו בבכיה, ונתנו כל הזהובים לצדקה, ועוד קבעו ליתן מדי חדש בחדש מתנה בעין יפה, וגלו לו כמה אנשים שעשו כמותם, ולקח גם מהם, והיתה הרוחה גדולה לעניים ולתלמידי הישיבות. וכן היה עושה מדי שנה בשנה מתחפש בין העניים מגלה עניים נסתרים שמתביישים לפשוט יד לקבל, ומגלה עשירים רמאים כדי שיתפרנסו העניים בריוח.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש)​

 

[געגועים]

רבי חנינא סגן הכהנים

א] עוד זה רבות בשנים, בא לידי קובץ כתב יד, אוסף ספורים וחדושים על איכה והרוגי מלכות, וספר שם על רבי חנינא סגן הכהנים, וזה תוכן דבריו הארוכים, ובלולים יעלו בערבית ועברית.

רבי חנינא סגן הכהנים, היה יפה אף נעים מאד מאד, ונתנה עיניה בו אשתו של פילוס שר צבא הרומיים, ורדפה אחריו הרבה בכל מיני פתויים והסתות, ופעמים באיומים גסים, ולא שמע אליה, פעם אחרונה חשבה להרגו, ואמרה לבעלה, כי רבי חנינא רודף אחריה להיות עמה ואינו נותן לה מנוחה. ובעלה מלא פיו שחוק עליה, כי ידע ההפך, ויאמר לה בפה מלא כי היא הרודפת אחריו, והיא מרוב צערה ובשתה, חנקה את עצמה ומתה. ובעלה ההגמון נשבע להרוג את ר' חנינא, ולקחת את אשתו המפורסמת ביפיה, לאשה, מה עשה, כתב לו מכתב בערב שבת לבא לפניו ביום שבת מירושלים לקיסרין, שמוכרח לחלל את השבת, והוא לא יחלל ולא יבא, וימצא לו תואנה, המכתב הגיע בעתו ליד ר' חנינא, והוא לא חש לו כלל, ואחיו הכהנים התחילו לדון בדבר, אם מותר לנסוע ביום שבת מפני הסכנה, והוא הרגיעם שהמקום ב"ה יעשה לו נס, וכן היה, כי ביום שבת בבקר השכם הלך ההגמון להתקרר בים, ופתאם נתעורר סער גדול בים, ונדחק לתוך הים וטבע ומת.​

 

[געגועים]

רבי חנינא סגן הכהנים

ב] עוד מסופר עליו באותו ספר, פעם אחת נמצא ילד אחד בלילה באחד מרחובות ירושלים, ולא נודע של מי הוא, הביאוהו לפני ר' חנינא סגן הכהנים, שהיה מפענח נעלמים, הסתכל בו היטב, ואמר להם, הילד הזה הוא בנו של המושל הרומי בבית שאן, שגנבוהו גנבים והביאוהו פה לירושלים לעורר עלילה על ישראל, והנה הוריו בצער גדול מזה, וכן יש בעיר מהומה גדולה וחשד גדול על יהודי בית שאן. וצוה ר' חנינא ורחצוהו וסכוהו והלבישוהו, והאכילוהו והשקוהו, ושלחו רץ על סוס והודיעו לבית אביו בבית שאן, ובא אביו השר וכל ביתו והכירוהו ושמחו הרבה, ונתנו מתנות לר' חנינא, ולא קבל והקדישום לבית המקדש, ואביו של תנוק הפציר הרבה בר' חנינא להודיעו מי המה הגנבים, ור' חנינא הבטיחו על זה. מה עשה ר' חנינא, צוה וצדו מהמדבר עיט אחד והביאוהו לפניו, ולחש לו באזנו מה שלחש, ושלח אותו לחפשי, והעיט הלך לבית שאן ביום השוק, ועף על שבעה אנשים ושרט לכלם שריטה אחת בפניהם, ועף ובא לפני רבי חנינא, וצפצף ופרח, ור' חנינא הבין החידה, והודיע להשר אבי הילד בבית שאן, כי שבעה אנשים נשרטו בפניהם על ידי עיט ביום השוק יחפש אחריהם, כי הם שגנבו את בנו, וכן עשה השר חפש ומצא ותפש אותם וחקרם והודו, והרגם ותלה אותם על עץ, ובא לירשלים, ונתן מתנות רבות למקדש, ואחר זמן בא עוד ונתגייר הוא וביתו, ויצא ממנו דור ישרים.​

 

[געגועים]

רבי חנינא סגן הכהנים

ג] עוד מסופר שם, פעם אחת נגנב כלי שרת של זהב מבית המקדש, באו והודיעו את רבי חניגא סגן הכהנים, א"ל הביאו לי תנוק, הביאו לו תנוק מבית רבן גמליאל, א"ל פסוק לי פסוקיך, א"ל ומת הגנב ההוא, שאל רבי הנינא, מי מת היום, אמרו לו, פלוני, אמר להם תחפשו בביתו, חפשו בביתו, ומצאו אותו כלי שרת שנגנב.

ד] עוד שם באותו ספר, וז"ל, אוי על רומא, כי תהי השוממה, על שלשה המה, רשב"ג, ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ור' חנינא סגן הכהנים, אשר תפשום ביום עשרים ושלש לחדש השלישי, בשנת ארבעת אלפים ושמונים ושלש לבריאת עולם, שנה אחר חרבן הבית השני, והרבו להסית אותם להמיר דתם, ויעשו אותם שרי מעלה ברומא, והם לעגו להם, וקדשו את שמו של הקב"ה ברבים, ויצאה נשמתם בטהרה, וביום השביעי לאבלם, כל השופטים והשרים והסגנים, שהיו במשפטם נפל עליהם בית המשפט פתאם ומתו כלם ועמהם עוד רבים אלפים ומאות אנשים ונשים וטף, והיה עוד קדוש שם שמים גדול, עכ"ל.
וזה מתאים עם מ"ש בש"ע א"ח בסי' תק"ף, שביום כ"ג בסיון נהרג רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע ור"ח סגן הכהנים ע"י הרומיים, ע"ש. זהו מה שיכולתי להודיע מדברי הקדוש הזה זיע"א.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ג', אבות פ"ג דרוש קמ"ג)​

 

[געגועים]

יוחאי

וזה מה שנשאר בזכרוני ממה שראיתי בספרים אודות אביו הקדוש יוחאי, הוא היה משבט יהודה והיה מגדולי הדור ועשיר ונכבד וקרוב למלכות, וחבה יתירה נודעת לו בבית הקיסר אנדריינוס שחוק עצמות, ואשתו היתה שמה שרה מזרע הנשיאים זרעו של הלל הזקן ע"ה.

ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ועלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה או לישא אשה אחרת עליה. ויצו שדכן אחד להמציא לו אשה צנועה והגונה ובת טובים, ויוגד הדבר לשרה אשתו ולא אמרה לו דבר, רק הרבית צום וצדקה ותפלה יום יום בהיותה לבדה, בחרדה, ותבך בכי גדול לפני ה' בלב נשבר להצילה מגירושין, גם לא תהיה צרתה בצדה, וזה במה שיתן לה הריון ותלד בן. וה' שמע קול צעקתה, ויהי בליל ר"ה וירא יוחאי בחלומו והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ולרבבות מהם רעננים נותנים פירות ומהם יבשים, והוא יוחאי נשען על אילן יבש, וישא עיניו וירא והנה איש מדה מראהו נורא מאד, ועל שכמו נאד אחד מלא מים, ויעבור בכל היער וישקה איזה אילנות מהיבשים, ואיזה אילנות עבר עליהם והניחם כמות שהם יבשים. ויגיע עדי האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויברכהו, ואז ראה יוחאי כי שרתה הברכה באותם מעט מים וגאו מאד ויכסו כל סביבות האילן, ואז תיכף האילן נשא פרי תפוחים גדולים ויקרים וסביבם מלא עלים רעננים, ויגדל האילן עד מאד בסעיפים ופארות ועלים ופירות נותנים ריח חזק למרחוק, וישמח יוחאי מאד על המראה ויקץ משנתו מתוך שמחה, ובכן דובב הכתוב "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה". ויספר את חלומו לאשתו, ויאמר לה חלום חלמתי ופתרונו פשוט לדעתי, היער הוא העולם והאילנות הם הנשים, מהם נותנים פירות ומהם עקרות כאילנות היבשים, ובר"ה נפקדות יש מהם להוליד ויש מהם נשארות עקרות, ואת בתי היא האילן שהייתי נשען עליו והשקו אותך ממעין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים, ואמנם דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי, מדוע כל האילנות השקה אותם מהנאד, והאילן שהייתי נשען עליו השקהו מהצלוחית, ושפך עליו את כולה לא השקה ממנה לא קודם ולא אחר שום אילן אחר, רק את כולה שפך על אותו אילן שהייתי נשען עליו. ותאמר לו אשתו תמיהתך תמיהה, ובכן תרשיני לילך אצל הקדוש ר' עקיבא להגיד לו את החלום והוא יגיד לנו את פתרונו, ויאמר לה בתי טוב הדבר, שנינו יחדיו נלך אליו ונספר לו את החלום והוא ברוה"ק אשר האציל אותו אלקים יגיד לנו את פתרונו, ותאמר טוב הדבר. ויהי במוצאי ר"ה הלכו שניהם יחדיו אצל התה"ק ר' עקיבא, ויספר לו יוחאי את חלומו, ויפתור לו כאשר פתר יוחאי, ואמנם הודיעו סבת השקאת אותו אילן רק מהצלוחית, ויאמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות שאי אפשר לה להוליד בשום אופן, ואך תפלתה ורוב דמעותיה אשר שפכה לפני ה' הם שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת, והצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהם השקוה ורווה להוליד לך בנים, ולכך לא השקו מאותה הצלוחית שום אילן אחר רק אותו אילן הרומז לאשתך. ויאמר ר' עקיבא אל שרה הנך בזאת השנה הרה ויולדת בן שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו, וישמחו יוחאי ושרה אשתו מאד מדברי ר' עקיבא וילכו לביתם לשלום. ותלד אשת יוחאי בן ביום חג השבועות שבו ניתנה תורה לישראל, ותמלא הבית אורה מההוד וההדר שהיה חופף עליו, וידעו כל רואיו כי ברכה בו ויאיר לישראל אור גדול, וישמחו הוריו בו מאד, ויהללו את ה', ויחלקו צדקות, ויעשו משתה גדול ביום מילתו, ויקרא את שמו שמעון כי שמע ה' לקול תפלת אמו ובכייתה. ומהיום ההוא נתנו עיניהם עליו לשומרו מכל טומאה ולגדלו בקדושה ובטהרה, ומעת החל לדבר הרגילוהו רק בדברים שבקדושה פסוקים ומאמרים, ובהיותו בן חמש שנים מסרוהו לבתי אולפנא שהעמיד ר"ג בירושלים, ויהי כמעין המתגבר, ובהיותו קטן היה שואל שאלות בדיני התורה להתנאים הגדולים ר' יהושע בן חנניה ורבן גמליאל, כמ"ש בברכות כ"ז דשאל לר' יהושע תפלת ערבית רשות או חובה וחזר ושאל את ר"ג וא"ל חובה ע"ש המעשה, וסיים הש"ס ואותו תלמיד רשב"י היה. כל זה ראיתי בס' מעשיות כת"י.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ג', אבות פ"ג דרוש קמ"ו)​

 

[געגועים]

רבי נחוניא בן הקנה

ובספר מעשיות כת"י ישן בלשון ערבית שכתב שהעתיקו מס' כת"י ישן כתוב בלשון ספרדית. וזה העתקו מערבית לעברית.

קודם חרבן הבית שני היו דרים הרבה יהודים בעיר רומי. ומכללם היה דר בחור אחד בן בת בתו של ר' נחוניא בן הקנה והיה יפה תואר עד מאד והיה מלא חכמה ותבונה לדעת ומה גם במלאכת הפתוחים והמטבעות. יום אחד היה מטייל על שפת הים וראה קבוצת אנשים עומדים ומייללים, וילך לראות וירא ספינה קטנה מטרפת בים ובה נערה בתולה יפה עד מאד עם שפחה כנענית, שיצאו בבקר לטייל בים, והרחיקו מעט מהחוף, וכחום היום נשבה רוה קדים, ויהי סער גדול בים והאניה חשבה להשבר, ובכל העומדים לא נמצא איש יודע היטב לשוט בים להציל את שתי הנפשות העומדות בסכנת מות, ורק מרחוק היו צועקים עליהם, ונותנים להם מזון עברו מהנה וחזרו להנה. ואז הבחור הנז' היה בקי מאד לשוט בים. ובראותו את המחזה המעציב, אהבת אדם נתעוררה בו, ויסר את בגדיו, ויקפוץ לתוך הים וישוט עד מקום הספינה, ויאחז בה, ויהדף אותה בחזקה עד החוף ויעל בתוכה ויצל את שתי הנפשות אשר היו בתוכה, ואת כל חפציהם ויניחם על היבשה, והם מרוב צערם ופחדם והצלתם בעמדם ביבשה נפלו ונתעלפו והבחור שלח מהר והביא רופא ורפואות עד שנתעוררו ועמדו על רגליהן והביא להם עגלה ורכבו עליה ונתנו לו תודה, והלכו לבתיהן לשלום. וכל העומדים לא ידעו בת מי היא. ואך היא היתה בת אחד השופטים הגדולים שברומי, ובהגיעה לביתה ספרה להוריה את כל הקורות אותה היא ושפחתה. ואיש אחד הצילן. ותאמר לה אמה, הידעת מי הוא האיש המצילכן ותאמר לה לא ידעתי את שמו, כי היתה מבוהלת ונחפזת ומתבישת מכל מה שאירע לה, ואיש לא שאלה בת מי היא. והיא לא אמרה דבר ובכן לא שאלה גם על שם איש חסדה ומטיבה, אשר הוסיף עוד לשלם בעדה גם שכר רופא ורפואות ופועלים ושלוחים ועגלה. ואך תוארו היא מכרת בטוב. כי הוא יפה מאד אף נעים ויכולה להכיר אותו אף בתוך רבבות אדם. ותאמר לה אמה השתדלי מאד בתי לחפש אחריו להכירו לשלם לו הוצאותיו ועוד תשורה יקרה על חסדו אשר הגדיל עמכם להחיות אתכם. ותאמר כן אמי ותחפש עליו היא ושפחתה קרוב לשנה ולא מצאתהו.

והנה המעשה הזה היה בתשרי של שנת החורבן של הבית השני וביום ט"ב שנפלו חומות ירושלים ונכנסו האויבים לעיר, ועשו ביושביה כרצונם הרבה ברחו ונתפזרו לכל רוח, ומכלל הבורחים היה ר' נחוניא בן הקנה, שהיה זקן כבן מאתים שנה, שכבר מתה אשתו ובניו, ובני בניו הלכו לבבל זמן רב קודם החרבן ונשאר רק הוא ושפחותיו ועבדיו ומשרתיו וכולם ברחו לנפשם, ואך היה לו עבד נאמן גבור חיל שהשתדל עמו והבריחו באשמורת הבקר ליל ט"ב והורידו בחבל מעל החומה וקפץ אחריו, והסתירו תוך בור אחד ג' ימים, ושוב הוציאו והוליכו למערה אחת בין ההרים. והושיבו שמה ט"ו ימים והיה מזמין לו מזון ומים. ולבסוף הרגישו בו האויבים ותפשו את שניהם והוליכום לשר הצבא של הרומיים. וביודעם כי רב גדול של היהודים הוא שלחוהו לרומא בשלשלאות של ברזל, והגיע לשם ביום אסרו חג של סוכות, והיהודים שהיו דרים ברומה בשמעם את הדבר הרע הזה בכו בכי גדול. ומה גם הבחור הנז' בן בת בתו, נתרגז מאד, ויחפש מאד על מקום מאסרו. וידע המקום על נכון, ויקח בידו כיס של דינרים, כי חשב לשחד בו שר בית הסוהר להניחו ליכנס אצלו. ויהי בדרך בלכתו עבר על בית השופט הגדול אבי הבת שהציל מן הים, ותראהו מרחוק מבעד לחלון ותכירהו, ותקרא לאמה בבהלה. אמי, אמי, הרי מטיבי ואיש חסדי עובר ברחוב, ותמהר אמה ותשלח את אחד מעבדיה ותאמר לו מהר העלה הנה האיש הלזה העובר ודבר עמו בנחת ובכבוד. וילך העבד וימהר ויגש אליו ויאמר לו בענות חן ובכבוד, אדון נכבד, אשת השופט ובתה הדרים פה מבקשים את כבודך לבוא לביתם. ויבהל הבחור ויאמר מדוע? ויאמר העבד איני יודע. ואך לדעתי נראה הדבר לטובתך. וילך עמו. ויהי בהגיעו שם ויצאו לקראתו האם עם בתה, ויקדימו לו שלום בפנים שוחקות ובלחיצת יד ויעלוהו לביתם לחדר היפה והיקר שיש להם ויושיבוהו על כסא של כבוד, והוא נבהל מהכבוד הרב שעשו לו, כי שכח מהעבר, ולא הכיר את הבת. וישאל אותם, גברות יקרות, הודיעוני על מה תכבדוני את כל הכבוד הזה, ויתמהו מאד על שאלתו. ותאמר לו האם, בני האם שכחת את כל הטובה הגדולה והחסד הגדול שעשית עם בתי היקרה הזאת שהצלת נפשה ממות היא ושפחתה, והוספת להוציא עליה כמה הוצאות? ואז הוא התבונן בבת כי היא היא וזכר מהעבר, ויאמר כן גבירתי. ואך אין דבר כי כך היא חובת האדם לאדם. ובתוך דבריו זכר את זקנו רנבה"ק וזלגו מעיניו דמעות, ותשאלהו אשת השופט, בני למה תבכה ולמה ירע לבבך. ויספר לה את צערו כי זקנו אבי אם אמו נתון במאסר בשלשלאות של ברזל. ותאמר לו אל תדאג בני על זה. חכה מעט פה ויבא בעלי כי הוא השופט הגדול שבעיר. והוא יוציא דינו לאור. וכן היה הגיע עת האוכל והנה השופט בא אל ביתו וימצא את הבחור יושב. ותציגהו אשתו לפניו ותודיעהו, כי הוא המציל את בתה ממות. וישמח בו השופט מאד, ויתן לו תודות רבות. ותספר לו אשתו את צערו אודות זקנו אבי אם אמו, ויבטיחהו השופט כי למחר יעמידהו למשפט ויוציא את דינו לאור. וישמח מאד הבחור ויתן לו תודות ויפטר מהם בשלום. והשופט קיים את הבטחתו. ובשובו בצהרים לבית המשפט נתן צו להעמיד לפניו מחר את זקן היהודים. וכן היה. הבקר אור ויביאו את הזקן רנבה"ק לבית המשפט. והוא היה עומד ובוכה ועבדו עמו. וגם הבחור בן בת בתו הוא השכים גם הוא לבית המשפט, ויגש אל זקנו וידבר עמו יהודית בלאט אל תירא זקני כי הקב"ה הקדים רפואה למכה. ויתנחם מעט הזקן, ואז בא השופט וישב על כסא המשפט ויגישו את הזקן לפניו לדין. וישאלהו השופט כמה ימי שני חייך, ויאמר מאתים שנה. ויתמה השופט וכל העומדים. ויאמר השופט זקן מופלג כזה אין להאשים אותו על שום דבר. כי הזקנה המופלגת מבלבלת את המוח ונהפך הדעת כדעת נערים קטנים וכל מעשיהם מעשה נערים. ובכן אין להתחייב בדמו. שלחוהו לילך באשר ירצה לילך ועבדו עמו לנהלהו. ואז יצאו מבית המשפט זכאים בדינם, ועמהם הבחור ויוליכם לביתו וירחצם ויסוכם ויאכילם וישקם. וישבו עמו זמן שנה תמימה. ושוב שלחם הבחור ליבנה לישיבת ריב"ז.

נחזור לבת השופט והבחור כי נפשם נקשרה בעבותות אהבה מאותו היום שנתראו פנים בבית אביה, ואך הבדל הדתות עמד להם כחומה נשגבה, ורק מצד הבחור. אבל מצד הבת יראת הוריה היא שעמדה לה שלא להמיר דתה, ואך ה' עשה רצונה. כי אחר ג' שנים מאותו יום המשפט מת אביה ולו רק היא לבדה ואמה חשקה נפשה באיש אחד ותהי לו לאשה ואז נפלה קטטה בין האם לבתה. ויתפרדו זה מזה ואז עשתה חוזה בסתר עם הבחור למכור כל נכסיהם ולברוח שניהם לבבל ושם תתגייר ותהיה לו לאשה. וכך היה ברחו לבבל ונתגיירה והיתה לו לאשה, ומצאו שם בבבל את בני בניו של רנבה"ק מתאבלים על זקנם. כי שמעו עליו שנהרג, והבחור ספר להם כי עודנו חי ביבנה וספר להם כל המעשה, והלכו כולם ליבנה ובקרוהו שם, וישבו עמו ירחים אחדים ונתן להם מתנות ממה שהטמין עבדו קודם בריחתם, ויברכם וילכו לדרכם ויולידו בנים ובנות. והוא חי עוד ביבנה ארבעים שנה וימת זקן ושבע ימים בן ר"ם שנה. ע"כ מ"כ והוא פלא.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש)​

 

[געגועים]

עקביה בן מהללאל

עוד ראיתי בספר מעשיות כתב יד עתיק יומין באריכות לשון בתערובת מלים עברית וערבית מגומגמת ומשובשת, וזה תוכן הענין בעברית צחה.

עקביה בן מהללאל מזרע דוד, היה בזמן הורודוס, שהמליכוהו הרומאים על ישראל, מפני גבורתו וחכמתו במדיניות, ובבואו לירושלים מוכתר בכתר מלכות, ועמו שרים רבים ונכבדים מגדולי רומי, רצו הפרושים לסגור שערי העיר ולהלחם בו, כי לא היה מבני ישראל, רק גר אדומי, והוא ואביו אנטיפטר הגבור היו עבדים ליהונתן החשמונאי, ועקביה דבר עם הפרושים שלא יתגרו במלחמה, כי לא עם הורודוס הם נלחמים, רק עם הרומיים עם גדול ורם כענקים, והזמן אינו מוכשר למלחמה, ואין הכנות למלחמה, וישראל אינם עושים רצונו של מקום שיעשה להם נס, וכן דברו עמהם הרבה מחכמי ישראל אוהבי שלום. ואך בחורי ישראל הקנאים לא שמעו לקול מורים, והתגרו מלחמה עם הורודוס, והוא במעט חיל שהיה עמו הכה אותם שוק על ירך, ונכנס לירושלים ביד רמה, רצה לנקום נקם גדול בכל הפרושים, ועקביה וחבריו עמדו בפרץ והתחננו לפניו לשכך חמתו, ועשה רצונם, והטיב הרבה לטובים עמו, והגדיל להטיב עם עקביה בן מהללאל, והחזיק בידו להקים ישיבה בירושלים.

והוא עקביה היה מופלג בעושר מנחלת אבותיו שהיו מעשירי ירושלים, וכל כלי ביתו היו מזהב טהור, והיה מפזר הרבה לצדקה וחסד, ולהעמיד תלמידים הרבה. ואך כל זה גרם לו קנאה ושנאה מהרבה קנאי הפרושים, שרצו להרגו ולשלול כל רכושו, וקבעו זמן לזה בליל שמחת בית השואבה, שיהיה הוא וביתו במקדש ישללו את ביתו תחלה, ובחזרתו לביתו בשעה מאוחרת בלילה והוא וכל ביתו עיפים ויגעים משמחת בית השואבה ורקודיה, יארבו להם ויתנפלו עליהם ויהרגום. ואמנם המקום ב"ה, סבת כל סבה ועלת כל עלה, בליל מוצאי יוה"כ בחצות, נשמע קול בקוע באחד מקירות ביתו, ונעשה סדק גדול בקיר, וקם בבהלה עקביה וכל ביתו ועבדיו ושפחותיו, ופנו את כל הבית לבית אחד גדול ברחוב אחר רחוק מביתו, ולא נודע דבר. ובליל שמחת בית השואבה, באו אויביו בנפש כלם כאחד מזויינים לביתו הראשון המסוכן והרק, ושברו את המנעול ונכנסו וסגרו הדלת עליהם, ותכף קול רעש גדול נשמע, ותפול הבית על כלם וימותו, וכל דיירי אותו רחוב, חשבו שעל עקביה וביתו נפלה הבית, וינודו להם. ויהי בבקר, אחר הפנוי והחקירה, נודעו מעשה המקום ב"ה והשגחתו על יראיו, ועקביה וביתו באו לשם והודו לה' חסדו, וראו בפגרי האנשים הנזכרים שונאי נפשם, ונודעה צדקתו, ונפל פחדו על כל סביביו עד כאן באו דברי ימי הקדוש הזה עקביה בן מהללאל, בעזר א-ל אלה-י ישראל, ב"ה.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ג', אבות פ"ג דרוש קמ"ב)​

 

[געגועים]

שמעון בן זומא

א] כתוב בספר מעשיות כ"י ישן בשם אחד המדרשים בלשון ערבית, וזה העתקו בעברית: הגמון אחד מהרומיים היה שומע מחכמת בן זומא ולא היה מכירו פנים בפנים, פעם אחת פגע אותו ולא הכירו, ושאל אותו מפני מה ברא הקב"ה את החשך, היה לו לברוא את העולם כולו יום ולא לילה? ומפני שבאותו זמן היו הרומיים מושלים בארץ ישראל והיו רוצחים ונואפים וגוזלים וחומסים בלילות והיו חושבים שאין היהודים מכירים בהם, לכן השיב בן זומא מקום הניח הקב"ה לרומיים לרצוח ולנאוף ולגזול ולחמוס, ואם היה תמיד יום לא היו עושים כל התועבות הללו לעיני השמש. השיב אותו הגמון מי הגיד לך שהרומיים רוצחים ונואפים וגוזלים וחומסים? השיב בן זומא הזמן שקודם בוא הרומיים הגיד לי שלא נרצח בו אדם ולא נאף בו אדם ולא חמס בו אדם, ורק מיום בוא הרומיים קבעו בתי נואפים, ונמצאים בכל בקר גופות נרצחים מושלכים ברחובות, בתים גנובים וגזולים, וכל הדרכים מלאים לסטים. השיב אותו הגמון האם יד הרומיים עשתה זאת? השיב בן זומא ידם ויד תלמידיהם שלמדו ממעשיהם עשו את זאת! השיב אותו הגמון האם לא נהנו היהודים מביאת הרומיים כלום? השיב בן זומא כן! נהנו! ידעו מה שלא ידעו שמעו מה שלא שמעו ראו מה שלא ראו הריחו מה שלא הריח. א"ל אותו הגמון פרש דבריך. א"ל בן זומא, ידעו שהרומיים בוגדים ומלאים מרמה מה שלא ידעו מקודם, שחשבו אותם לעם תמים, שמעו צעקת נגזלים ונחמסים מה שלא שמעו מקודם, ראו בני אדם נסחבים להתענות בכל מין עינוי לשלם חובות שאינם חייבים מה שלא ראו מקודם, הריחו ריח בשמים מהנשים הקדשות העוברות ברחובות קריה למשוך אחריהם נפשות נקיים מה שלא הריחו מקודם. כעס עליו אותו הגמון, א"ל לא על דברים אלו באתי, רק לדעת תשובה נבונה על שאלתי הראשונה, מפני מה לא ברא האלקים הכל יום בלא לילה? אמר בן זומא, אוי! מה בין האחרונים לראשונים, הראשונים שהיו אוהבי חכמה ושוקדים עליה ולא הספיקו להם הלילות, כי אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה (ש"ע יו"ד סי' רמ"ו סכ"ג), היו שואלים מפני מה לא ברא ה' את הלילה כפולה על היום, והאחרונים שונאי חכמה הם שואלים להפך. הם מדברים, והנה שר אחד גדול יותר מאותו הגמון עבר לפניהם, וכאשר ראה את בן זומא מרחוק, הקדים לו שלום, ואמר לו שלום עליך בן זומא חכימא דיהודאי. מיד נרגז אותו הגמון וא"ל בתמהון, אתה הוא בן זומא? א"ל כן, אני הוא בן זומא! אז ספר אותו הגמון לאותו השר מה ששאל מבן זומא ומה שהשיבו, א"ל אותו השר כלך מחקירותיך ולך נהל צבאותיך. מיד כפף אותו הגמון ראשו והלך לו, ואותו השר דבר מה שדבר עם בן זומא, ונשקו על ראשו, ואמר, חבל על הרומיים שאין להם חכם כבן זומא, והלך לו. ע"כ המעשה.​

 

[געגועים]

שמעון בן זומא

ב] מעשה באיש אחד שנפל לבור גדול, ואמר להעומדים שם, בבקשה מכם, "בתי אמי, ובני אבי", ומת. ולא ידעו מאי קאמר, באו ושאלו את בן זומא, א"ל אשתו מעוברת? אמרו לו אין, אמר להם כך אמר, אם אשתו תלד בת יקראו אותה על שם אמו, ואם תלד בן יקראו אותו על שם אביו, וכן עשו, ילדה בן וקראוהו ע"ש אביו.

ג] פעם אחת נגנב אוצר הממשלה בקסרין, ולא ידעו מי גנבו, בקשו וחקרו ודרשו היטב, ולא מצאו, שאלו את בן זומא, אמר להם הראוני את האוצר, ישב שם שעות אחדות באוצר והתבונן בו היטב, ויצא, אמר להם המתינו לי ג' ימים, המתינו לו ג' ימים, ביום הג' אמר להם, פלוני ופלוני גנבוהו. תפשום וכפתום והודו, אמרו לו מאין ידעת? א"ל דמות דיוקנם ראיתי חקוקה באויר האוצר. שאלו לחכמי יון, אמרו להם כן הוא, אם יהיה האוצר סגור זמן מה, אוירו מתגשם ומקבל צורות הנכנסים בו, ומי שהוא חכם בחכמת הצללים הדקה יכיר אותם הצורות. אמרו לו ומפני מה נתעכבת ג' ימים? אמר להם לחפש על אותם בני אדם בעלי אותם הצורות שקלטתי מהאויר, מיד נתנו לו דורונות וכבדוהו, ואמרו, ברוך האלקים שנתן חכמה לבן זומא.​

 

[געגועים]

שמעון בן זומא

ד] איש אחד בשעת מותו אמר 'כל נכסיו לבניו', ומת, והוא לא היו לו בנים, ולא ידעו למי יתנום, באו ושאלו את בן זומא, אמר להם הביאו לפני עדי הצוואה, הביאום לפניו, אמר להם, בני, כיצד קאמר 'לבניו' או 'לפניו', אמרו לו, חייך רבי, לא דקדקנו היטב בדבריו כי לשונו היה מגומגם, ואך שיערנו שודאי 'לבניו' קאמר, כי באותה שעה לא ידענו שאין לו בנים, אמר להם א"כ 'לפניו' קאמר, דהיינו לצדקה, דכתיב והלך לפניך צדקך.

ה] פעם אחת נגנב כיס של זהובים מבתו של נציב רומא שהיה בעכו, כשהיתה עוברת ברחוב היהודים, ונתפשו ארבעים יהודים שנחשדו בגנבה והיה שם בן זומא בעכו, ראה יהודי אחד מדבר קשות עם חנן המצרי, א"ל חברו למה שנית מנהגך לדבר רכות עם כל אדם, והיום קשות? אמר לו, אתמול אתמול והיום היום! שאל בן זומא מה היה אתמול? אמרו לו עני היה, ומה הוא היום אמרו לו גם היום עני הוא, א"ל בן זומא זהו שגנב כיס בת הנציב, הלכו והודיעו את הנציב, ותפשוהו וכפתוהו והודה והחזיר את הכיס, וחבשוהו בבית האסורים כל ימיו, אמרו לבן זומא מאין ידעת? א"ל כך אמר שלמה בחכמתו "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות", אתמול שהיה עני היה מדבר תחנונים, והיום שהוא עשיר בגניבתו ענה עזות. ע"כ.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש, חלק ד' דרוש קפז)​

 

[געגועים]

רבי שמעון בר יוחאי

איתא בסוטה (לג.) מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא, ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה, וכיוונו עכ"ל. ופרש"י ז"ל: גסקלגס מלך יון עכ"ל.

וזכורני שראיתי על ספר שהענין כך היה, שהכותים כאשר נחרב מקדשם התאבלו עליו זמן רב, ונטרו איבה גדולה לישראל על זה, וכאשר מת אלכסנדרוס מוקדון ומלך תחתיו גסקלגס, שחדוהו בכמה ככרי זהב להחריב המקדש ולבטל עבודת הקרבנות, ושמע להם, ושלח מכתב הגזרה לירושלים, והיו ישראל בצער גדול, והיה הדבר בעשרת ימי תשובה, וביוה"כ נתקבלו תפילותיהם וקרבנותיהם לפני ה', וכאשר היה שמעון הצדיק בבית קה"ק, נתבשר ממיתת גסקלגס שנהרג על ידי עבדו, ונתבטלו גזרותיו, ובליל מוצאי כפור כתבו בדיוק השעה שבה נתבשר, וביום ג' באה ההודעה מארץ יון מהריגתו באותו שעה בדיוק.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש ח"א דרוש מח)​

 

[געגועים]

אדם אחד היה לו בן קטן שהיה מלמדו תורה ומכניס בלבו אהבתה, והיה אומר לו, דע בני, כי המלך שלמה החכם מכל אדם, אמר על התורה יקרה היא מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה, ועוד ועוד דברים גדולים וחשובים היה אומר לו בשבחה וערכה של תורה, והבן היה שומע לדברי אביו והיה שקד מאד על למודיו. יום אחד וערב שבת היה, ולא היה אביו בבית, ואמו הוצרכה למעט פחמין שחוקים, לתקן בהם תנור ההטמנה לשבת, וגם כסף לקנות לא היה לה, והיתה מצטערת מאד, ויאמר לה בנה הקטן, מדוע את בצער כל כך, תן לי כלי ואני אלך ואקנה, כי יש עמדי כסף רב, ותאמין לו, ותתן לו את הכלי.

וירץ למוכר פחמין שחוקים, ויאמר לו תן לי ליטרא של פחמין שחוקים, וישקול ויתן בכלי, ויאמר אל הנער, הבה הכסף, ויאמר לו הנער, כסף אין לי, אבל הט אזנך ואשמיעך חדוש יפה בפרשת השבוע שהתורה יקרה מפנינים, ויכעס עליו בעל הפחמין, ויקח את הכלי וישפכהו בערימת הפחמין שבחנות, ויזרוק לו את הכלי לרחוב, ויצעק עליו לך מפה נער שובב, והנער נאלם, ולא ידע מה להשיב, ויחשוב בלבו, אולי לא הספיק לו חדוש אחד, נוסיף לו חדוש אחר, ויאמר לו, אולי לא הספיק לו חדוש אחד, אשמיעך שנים שלשה חדושים, ואז בעל הפחמין הרים עליו מקלו, ויתן עליו בקולו, לך מהר מזה ולא ארצץ את מוחך, לך לך לעזאזל אתה וחדושיך!

והנער פחד ויקח את הכלי וירץ הביתה, ופלגי מים ירדו עיניו, וימצא את אביו, כי בא הבית, וישאלהו מדוע אתה בוכה בני, ומרוב צערו התחצף לפני אביו, ויאמר לו, אני בוכה כי רמיתני, כי אמרת לי שהתורה יקרה היא מפנינים, ועתה אני רואה שאינה שוה אף קילו של פחמין שחוקים, ויספר לאביו כל מה שקרה לו עם בעל הפחמין.

אז האב מלא פיו שחוק, ויגש לארגז גדול של ברזל, אשר שם כל אוצרו הטוב, ויפתחהו ויוצא משם יהלום גדול שאין על עפר משלו, ויתן ביד הנער ויאמר לו לך עתה לבעל הפחמין, ואמור לו לתת לך קילו של פחמין בעד זה, ויקח הנער את השהם וילך לבעל הפחמין, ויאמר לו עתה הנה הבאתי את הכסף, ויאמר לו הראיני נא, ויראהו את אבן השהם מאירה כשמש, ויאמר לו בעל הפחמין, הוא סכל, האם עדיין לא ראית מטבעות כסף ונחשת, כי חשבת חתיכת זכוכית למטבע כסף הוי נער מטומטם, לך מהר מזה.

וישב הנער על עקב בשתו לאביו, כי הכלימו הרבה בעל הפחמין, ויספר לאביו את כל הדברים, אז אמר לו אביו, עתה לך אצל פלוני הידוע לסוחר מרגליות, ואמור לו, אבא מבקש ממך להגיד לו את מחיר היהלום הזה, וילך הנער וימסור היהלום ביד הסוחר ויאמר לו בשם אביו להגיד את מחירה, ויתמה הסוחר, ויאמר לו כמה משוגע אביך שמסר יהלום כזה ביד נער כמוך, תשמור מאד מאד על היהלום עד שתחזירה לאביך ותמסור אותה בידו, ותגיד לו כי מחירה יעלה עד רבע מיליון.

ויבהל מאד הנער, ויבא ויגד לאביו, ויאמר לו אביו, א"כ עתה, צריך אתה לפתור את החידה הזאת בעצמך, ויתבונן הילד וישחק, ויאמר ידעתי אבי ידעתי, ויאמר לו אביו פרש הדברים בטוב, ויאמר, הסוחר במרגליות שהכיר בערכה, ידע את מחירה, אבל הפחמי שאין לו עסק עם המרגליות, לא ידע את ערכה, ואינה שוה אצלו אף קילו של פחמין, כן דברי תורה אצל המכיר בערכם, כל חפצים לא ישוו בם, ואצל עמי הארץ אינם שוים כלום, אז שמח בו אביו, וחבקו ונשקו.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש)​

 

[געגועים]

ובמאה הט"ו לספירת הנוצרים קמה שערוריה על ישראל מהנוצרים על ברכת התורה אשר בחר בנו וכו', והיה עת צרה ליעקב, ועמד נוצרי אשכנזי גרמני שמו יוהנס ריכלין, אשר היה נחשב להחכם הגדול שבתבל, והיה בקי בש"ס ונושאי כליו, ובקי היטב בשפה העברית לכל דקדוקיה, ושלח קול קורא לכל המדינות הנוצריות לאמר: אין לכם על היהודים שום תלונה ושום אשמה, כי תורת היהודים היא שעשתה כל יושבי תבל בני אדם, והבדילה אותם מהפראות של חיות היער, והמבין את הכתוב בה בגלוי ובנסתר, יבין כי אמת בפי היהודים בברכתם עליה אשר בחר בנו וכו', ודבריו אלה הועילו מאד והפכו את הרעש לדממה. [ס' ימי הביניים, ובדברי ימי ישראל כרך ה', יעו"ש].

(נחלת אבות לר' יוסף משאש ח"א דרוש מט)​

 

[געגועים]

איתא בסוטה (לג.) מעשה בשמעון הצדיק ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא, ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה, וכיוונו עכ"ל. ופרש"י ז"ל: גסקלגס מלך יון עכ"ל.

וזכורני שראיתי על ספר שהענין כך היה, שהכותים כאשר נחרב מקדשם התאבלו עליו זמן רב, ונטרו איבה גדולה לישראל על זה, וכאשר מת אלכסנדרוס מוקדון ומלך תחתיו גסקלגס, שחדוהו בכמה ככרי זהב להחריב המקדש ולבטל עבודת הקרבנות, ושמע להם, ושלח מכתב הגזרה לירושלים, והיו ישראל בצער גדול, והיה הדבר בעשרת ימי תשובה, וביוה"כ נתקבלו תפילותיהם וקרבנותיהם לפני ה', וכאשר היה שמעון הצדיק בבית קה"ק, נתבשר ממיתת גסקלגס שנהרג על ידי עבדו, ונתבטלו גזרותיו, ובליל מוצאי כפור כתבו בדיוק השעה שבה נתבשר, וביום ג' באה ההודעה מארץ יון מהריגתו באותו שעה בדיוק.

(נחלת אבות לר' יוסף משאש ח"א דרוש מח)​

 

[געגועים]

וראיתי כתוב ע"ס בכת"י מעשה אירע בתלמסאן זה כמאה וחמשים שנה, איש אחד זה שמו מסעוד חזיזא שלא הניח שום חטא ועון ופשע ומרד שלא עשה, וחלל כל קדשי ישראל בכל מין חלול, והזיק צבור ויחיד, והיה נתלה בהשרים והסגנים שהיו אוהבים אותו עד מאד, כי היה לו קול ערב עד מאד, והיה מנעים זמירות בשירי הערביים שהיה בקי בהם הרבה, והיה בדחן טובא, והיו היהודים מצטערים ממנו הרבה, כי היה מתלוצץ עליהם ועוקץ אותם עקיצות חדות בחרב לשונו, ואף שהגיע למעלה מששים לא חזר מדרכו הרעה.

זמן אחד בא מעיר פא"ס לדור בתלמסא"ן ערבי אחד נכבד מזרע נביאם שהיו קורין לו בשם סרי"ף, והיה בעל נכסים, וכל חשקו וחפצו היה רק לקנות חפצי זהב וכסף ואבני חפץ, ובכן היה משכים ומעריב בכל יום תמיד בשוק צורפי זהב וכסף שהיה כולו יהודים, והיה מצר להם מאד, שכל מה שהיה בא לימכר מבני העיר ומחוץ לעיר חפצי זהב וכו', שממנו היו מתפרנסים בעלי השוק הצורפים, היה הוא קונה לעצמו במחיר אשר ירצה, וכל דבר שהיה צריך תקון היה גוזר עליהם לתקנו בשכר מועט עם תוספת קללות וחרפות, ולפעמים גם הכאות בידו או במקלו ורקיקה מקו"ח, ואין מי יאמר לו מה תעשה, כי גם שרי העיר היו מסבירים לו פנים הרבה.

יום אחד ערב שבועות היה, והסרי"ף לא השכים באותו היום לשוק מאיזה סבה, ויבואו הרבה גויים מחוץ לעיר עם כמה חפצים שונים וימכרו אותם ע"י סרסור גוי ליהודים, ומכללם היה איש אחד צדיק תמים זה שמו אברהם בן סעדון, שקנה שני צמידי זהב יקרים, ויהי הוא מונה דמיהם לסרסור, והסרי"ף נגלה עליהם פתאום, ויתן את קולו על הסרסור מה מכרת ליהודי הכלב הזה, וישיבהו שני צמידים של זהב, ויאמר ליהודי הבה כלב הצמידים על ידי ונראה, ויאמר לו היהודי יחזיר לי הסרסור את כספי ואתן לך הצמידים. ויצעק עליו, הוי כלב, לא האמנת בי, כספך לא יוחזר לך, והצמידים תתן בעל כרחך, וירם ידו ויכהו על לחייו מימין ומשמאל, וימשכהו מחנותו ויסחבהו בטיט חוצות, ויכהו מכות חדרי בטן ואין מציל, כי הכל יראים ממנו, והיהודי צועק ומתחנן הרף ממני ואתן, והוא כחרש לא ישמע, רק מכה וחובט וסוחב ורוקק עליו.

ובתוך כך נכנס היהודי מסעוד חאזיזא הנז' לאותו השוק, והוא היה איש חזק ואמיץ לב, וירא את העלבון הגדול שעושה הגוי העריץ לאותו יהודי, ולא יכול לסבול, ויגש בחמת כחו אל הגוי, ויהדפהו ויפילהו ארצה, וישביעהו במרורים חרפות וגדופין ביחסו ודתו, והגוי אחרי נפלו קם והוציא חרבו מתערה להכותו נפש, ואך מסעוד היהודי קפץ ודלג עליו ויגזול חרבו מידו ויתקעה בבטנו ויפול הגוי שדוד מתגולל בדמו בטיט חוצות. ותהי מהומה גדולה בעיר, ויתפשו את היהודי ויתנוהו במשמר עד שיגמר דינו באיזה מיתה ימיתוהו.

והוא היה שמח שמחה גדולה בגבורתו שעשה שהציל את ישראל מצרה תדירית יום יום, וזכות המצוה הגדולה הזאת עמדה לו, ובליל התקדש חג השבועות התקדרו שמים בעבים, ויהי גשם שוטף, ורעש גדול, ויפלו כמה בתים ועליות בעיר, וגם חומת בית הסוהר נפלה, ויברחו כל האסירים, וגם מסעוד הנז' ברח וילך ממקום למקום עד עיר תונ"ס וישב שם ימים אחדים, ויעש תשובה שלמה בלב שלם, וישא אשה ויולד בנים ובנות, כי היה עדין בחור עד אותו זמן, ויחיה חיי שקט ושלוה בעבודת האלקים, ומאותו היום נחו יהודי תלמסאן מאויביהם בשתים הגוי ומסעוד הנז'. ואך הגוי הלך לדראון עולם, ומסעוד היהודי לחיי העולמים העוה"ז והעוה"ב. ע"כ המעשה. הרי לך כמה טובה אריכות אפים אף לרשעים.

(נחלת אבות)​