מכשיר שמיעה יותר קל ביו"ט? (4 צופים)

[שלום הלוי]

מחפש אחד הבקי טוב בהלכות יו"ט, אני לא כ"כ מתמצא ואני רוצה לכתוב בספר קטע בענין זה.
השאלות כדלהלן [מחפש רק תשובות עם "מקורות", ולא סברות וכו']:
א. האם אוכל נפש נחשב גם מה שאינו אוכל, ורק צורכי הגוף. [ובתוכם יהיה שגם ישמע].
ב. אם מתקן מנא של הבטריות וכו' שיש במכשיר שמיעה יהיה מותר בזה. [מצאנו לגבי שפוד שהרמ"א מתיר, ואולי ה"ה כאן].
ג. האם צורכי חולה נחשב ל"שווה בכל" שהותר אוכל נפש או לא הותר כלל ואין שום צד קולא ביו"ט מבשבת.
ד. בכללי האם ביו"ט אפשר להקל יותר מבשבת.
תודה מראש, וכנ"ל רק עם מקורות עם ידיעות בהלכות יו"ט.

 

[הצעיר שבחבורה]

א. האם אוכל נפש נחשב גם מה שאינו אוכל, ורק צורכי הגוף. [ובתוכם יהיה שגם ישמע].

רמב"ם יום טוב א, טז
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה ועושין אותן ביום טוב שנאמר +שמות י"ב+ אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף

אלא שצ"ע אי חשיב שוה לכל נפש.

 

[שלום הלוי]

תודה, הסתדרתי כבר.
וזה מה שיצא לי, כך כתבתי, מקווה שאני צודק:

השתל ביו"ט​

יו"ט כשבת​

יו"ט באופן כללי דינו כמו שבת לכל הדינים מלבד "אוכל נפש", וככתוב במשנה (מגילה ז, ב): "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", אבל יש כמה קולות ביו"ט שאין בשבת.

האיסור ביו"ט​

העושה מלאכה ביו"ט עבר רק על לא תעשה, כמבואר בגמרא בפסחים (פג, ב): "ניתי עשה וידחי לא תעשה", וכן בגמרא בביצה (ח, ב).

וכן פסק הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א הלכה ב): "וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כל מלאכה לא יעשה בהם, ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.

ויש דעות בגמרא שעובר גם על עשה, וכפי שכותב הרמב"ם הנ"ל להלכה בתחילת ההלכה.

אבל עכ"פ יו"ט אינו כמו שבת שיש סקילה בעדים והתראה, וכרת במזיד בלא עדים והתראה, וחטאת בשוגג, משא"כ ביו"ט במזיד יש רק מלקות, ובשוגג כלום.

אוכל נפש ביו"ט​

ביו"ט אף שכנ"ל הוא כמו שבת, אבל חילוק אחד יש שלצורך אוכל נפש מותר לעשות מלאכות מדאורייתא, חלק מהמלאכות אסרו חכמים אף לצורך אוכל נפש, וזה סוגיא רחבה ויש הרבה פרטים ופרטי פרטים בהלכות אוכל נפש ביו"ט.

מה כלול באוכל נפש​

אוכל נפש הוא אוכל כפשוטו, אבל גם הנאת כל הגוף נכלל באוכל נפש, כפי שמצאנו לגבי רחיצת פניו ידיו ורגליו שמותר להחם לדעת ב"ה וכך ההלכה מים ביו"ט, וכלשון הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א הלכה טז): "רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף", וכפי שמצאנו בסוגיא לכבות נר מפני תשמיש המטה, ויש בזה אריכות גדולה, שיש סוברים שההיתר הוא רק מדין "מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך" ולא מדין שהנאה נחשב לאוכל נפש, ויש בזה אריכות גדולה בספרים על הלכות יו"ט [ואם כל הראשונים מסכימים להגדרה של הרמב"ם, עיין במנחת שלמה ביצה כב, א שמאריך בזה, ומביא שהרשב"א חולק על הרמב"ם הנ"ל, ויש בזה אריכות גדול].

השתל ביו"ט​

מה שמותר בשבת בודאי שמותר ביו"ט, אבל יש לדון האם יו"ט יותר קל, שהרי השתל ודאי הנאה גדולה שנחשיב לאוכל נפש כמו רחיצה ושאר הנאות, אבל גם בדברים שהם הנאה גדולה יש כללים, ולמעשה צריך לדון בכל איסור ואיסור האם ביו"ט קל יותר.

הבערה​

אם היה חשש של העברה בחשמל, לא היה בזה שום היתר, וכפי שכותב רבינו במאורי אש בכמה מאמרים, וגם לענין המכשיר שמיעה כותב כך בתשובה הידועה על מכשירי שמיעה שצוטט כאן כמה פעמים (מנחת שלמה סימן ט'), וז"ל: "וגם פשוט הדבר דאין לחלק בזה בין שבת ויו"ט כיון שגם ביום טוב אסור להדליק חשמל משום איסור המצאת אש ביום טוב, אשר לדעת הט"ז בסי' תק"ב איסורו מן התורה ולא רק מדרבנן". ויש כמה תשובות בענין זה במאורי אש השלם שחוזר ע"ז, שאם יש חוט שמתלבן אסור ביו"ט משום איסור של העברה.

אבל כמו שכבר כתבנו, אין שום חשש של העברה במכשירי שמיעה, אין חוט שמתלהט.

וגם משום איסור מוליד, עיין בתשובה הנ"ל שהביא את דברי הבית יצחק שסבר שיש איסור מוליד ורבינו חולק עליו, וע"כ אין לחשוש מזה בשבת וגם לא ביו"ט, אף שגם ביו"ט מוליד אסור.

מתקן מנא לצורך אוכל נפש​

כמו שהארכנו לעיל בהלכות שבת, שיש איסור של מתקן מנא בהחלפת הסוללות, ויש לדון מה הדין ביו"ט דין "תיקון מנא" לצורך אוכל נפש.

ומצאנו בשו"ע לגבי הלכות יו"ט שהותר "מתקן מנא" לצורך אוכל נפש לדעת הרמ"א, ושורש מחלוקתם הוא בסוגיית מכשירי אוכל נפש, ואין כאן המקום להכנס לכל הסוגיא בגמרא במחלוקת חכמים ורבי יהודה וכמי ההלכה אלא רק נקודת הדבר, נפסק בשו"ע (סימן תקט סעיף א) נחלקו בזה המחבר והרמ"א, המחבר פסק: "שפוד (שנרצף), אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו, אין מתקנין אותו". אבל הרמ"א חולק וכותב: "ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון, אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב, מותר לתקנו; ואין מורים כן לרבים, שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב".

ובכלל איסור להורות לרבים הוא גם להורות לתלמידיו, עין שם במשנ"ב ס"ק ח', אבל כאן שזה לצורך רפואה שזה צורך גדול ויש שאפילו רצו לתת לזה גדר חולה שיש בו סכנה, אולי נוכל לומר שבזה אפשר גם להורות להלכה שיעשו כן.

שווה לכל נפש​

מבואר בסוגיא בכתובות (ז, א): "עליך אמר קרא: אך אשר יאכל לכל נפש, דבר השוה לכל נפש". שכל ההיתר של אוכל נפש הוא רק בדבר שיש בהם צורך לכל נפש, ויש לדון האם רפואה בכלל זה.

צורך רפואה נחשב לדבר השווה לכל נפש​

אבל יש לדון האם צרכי רפואה הוא דבר השווה לכל נפש, בפשטות מסברא היינו אומרים שלא, הרי רוב האנשים בריאים. אבל למעשה בפוסקים מצאנו הרבה שסוברים שנחשב לשווה לכל נפש, ונקודות הטעם הוא שכל אדם רוצה להיות בריא, ע"כ הוי שווה לכל נפש.

בפני יהושע שבת (לט, ב) דן בזה, וכותב על דברי התוס' שם (ד"ה וב"ה מתירין): "ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור בפ"ק דכתובות משום דאין שוה לכל נפש, וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה, אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות".

כותב הפני יהושע ע"ז, שמכאן מוכח שמה ש"לבריאות" הוי שווה לכל נפש, וז"ל: "ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנפ"מ לדינא לענין לעשן הטואב"ק ביום טוב, שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן, והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס' דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש, אף על גב דאמרינן לקמן ראה שאין הדבר עומד ופירש"י שאין הציבור יכולין לקבל אלמא שרגילין היו הרבה במרחצאות עד שלא היו יכולין לעמוד בהן ואפ"ה מיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש, כיון שיש כמה וכמה בני אדם שאין רוחצין, ומש"ה לא דמי לאכילה ושתיה וכיוצא בו, א"כ כ"ש בעישון הטובא"ק אדרבה כמה וכמה ב"א מתרחקים מהם וא"כ לא הוי דבר השוה לכל נפש וכן ראיתי לבעל מ"א בהלכות יום טוב (סימן תקי"ד סק"ד) שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה. אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא"כ נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ"ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב"א אין רגילין בכך אפ"ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין".

והוא דבריו בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תקיד ס"ק ד) להלכה, ושם דן שא"כ יכלו להקיז דם ע"י ישראל, וע"ז דוחה עי"ש.

ובהסבר הטעם למה דבר שהוא לרפואה יחשב לשווה לכל נפש, מה עושה ה"רפואה" שנעשה שווה לכל נפש, כתב בשו"ת כתב סופר (אורח חיים סימן סו) אחר שהביא את הפני יהושע, וז"ל: "והנה אם כי הדבר אמר בתוס' ובמרדכי, מ"מ טעמא בעי למה כל מה שהוא לרפואה ולבריאות מקרי שוה לכל נפש יותר ממה שהוא להנאת הגוף דבעי שיהיה כל נפש נהנה ממנו, ונ"ל להסביר דלא אזלינן אם דבר זה בעצמו נצרך ושוה לכל אלא על תכלית הענין, לכן כל דבר שהוא לרפואה ולבריאות, תכלית הדבר שוה לכל נפש, כי כ"א מבקש רפואה לעצמו ונהנה ברפואה אלא שיש סמים שונים המרפאים ומברין הגוף, לכן זיעה וכיוצא בו שהוא לבריאת הגוף שכ"א חפץ בו ונהנה שוה לכל נפש הוא משא"כ רחיצה שהוא לתענוג ויש שאינו נהנה מרחיצה כלל דומה למוגמר וכן כל כיוצא בו כנ"ל מילתא בטעמא לשבח".

דבריו בקיצור - "שווה לכל נפש" זה רצון כל אדם, וכל אדם רוצה להיות בריא, משא"כ תענוגים מסוימים לא כל אחד רוצה תענוגים אלו.

עכ"פ הכתב סופר מסכים עם הפני יהושע להלכה, ומביא עוד ראיות לדבר, עי"ש.

והנה בדברי התוס' יכלנו לומר דחיה גדולה, שכוונתו למה שלרפואה "לכל אנשים", עישון שזה מועיל לעיכול ולתאבון זה לכל אדם, משא"כ חולה שנצטרך לרפואה ספציפית [כפי שראיתי דוחים].

אבל בדברי הכתב סופר שהסביר החילוק שכל אדם רוצה להיות בריא ולכן הוי שווה לכל נפש, א"כ ברור שלכל מיני רפואות הדין כן, שכיון שכל אדם רוצה להיות בריא הוי בכלל שווה לכל נפש ומותר לעשותה כדין אוכל נפש ביו"ט.

הסוברים שלא נחשב לשווה לכל​

אבל באמרי בינה (דיני יום טוב סימן ב) אחר שהביא את הפני יהושע ושהפרי מגדים הסכים עמו, כתב על דבריהם: "ותמהני ודאי דבר שהוא לרפואה ל"ה דבר השוה לכל נפש אם אינו דבר אכילה או שתיה ולהדיא מבואר מדברי רבינו אלעזר ממיץ שהבאתי לעיל אף דסובר דלצורך הנאה התירה התורה מדכ' יאכל מ"מ לגמר כלים אסור כיון דאין גימור כלים צריך אלא לחולים הרי דרק לתענוג לאו דוקא רק דבר הצריך לכ"נ הן בריאים הן חולים. וכן מבואר מדברי רמב"ן בס' ת"א שכ' מכחל עינא משום מכשירין התירוהו ביום טוב שני וכר"י דהוא דבר השוה לכ"נ שאף הבריאין כוחלין וכן הנר מפני ד"א וכבוי שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו וחומר הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן אבל צרכי חולי שאינו שוה בכ"נ והוא אסור מה"ד דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי עכ"ל הרי דצרכי חולי חשיב אינו שוה לכ"נ". [הוא מחלק לשיטתו, שבצרכי אכילה ושתיה אי"צ כלל דין שווה בכל נפש, עי"ש באריכות, וכבר האריכו בדעתו הרבה, אבל בפשטות אין הדבר כך, ודין שווה לכל נפש הוא גם על אכילה ושתיה].

פני הסוגיא​

ולמעשה יש בזה אריכות גדולה, ויש ראשונים לכאן וראשונים לכאן, ויש דיוקים לכאן ודיוקים לכאן, ועברתי על כמה וכמה מאמרים בסוגיא זה, עיין בספר מועדים כהלכתם (פרק נז הערה לז) באריכות שכולם מתירים, ועיין בפרדס יצחק על ביצה (דף כב) באריכות שכולם אוסרים, ויש בזה אריכות גדולה, ואפילו בין הפוסקים האחרונים כל פוסק נוקט בפשיטות מהלך אחר, ואין בידי להכריע, אבל למעשה פסק בשמירת שבת כהלכתה לאסור.

הלכה למעשה בענין שווה לכל נפש​

בשמירת שבת כהלכתה (פרק לג סעיף כה) פסק להלכה, וז"ל: "אין כל הבדל בין שבת ליו"ט באשר לעשיית צרכי חולה שאין בו סכנה, וכל מה שאסור לעשות בשבת גם אסור לעשותו גם ביום טוב. וגם מלאכות המותרות ביום טוב לצורך אוכל נפש, יש שאסור לעשותן לצורך חולה שאין בו סכנה, מכיון שאינן בגדר דבר "שווה לכל נפש", וכפי שיבואר".

ועי"ש בהערה צט שהאריך מאוד בעניין זה עם הרבה מ"מ. וגם בפרק לד סעיף א' כתב למעשה שאין לחלק בין שבת ויו"ט בחולה שאין בו סכנה.

ולכן להלכה מחמיר מאוד בזה, עי"ש בסעיף כו שאסר לבשל תרופה וכן להוציא תרופה מרשות לרשות [ועי"ש שנתן עצה שזה יהיה בדרך של ריבוי בשיעורים]: "חולה שאין בו סכנה, אסור לעשות עבורו ביום טוב כל דבר שכרוך בעשיית מלאכה, ואפילו בישול תרופה כלשהי אסור, וכן אסור להעביר עבורו תרופה מרשות - היחיד לרשות - הרבים (או להיפך) במקום שאין בו עירוב - חצירות, אלא אם כן גם דרך אדם בריא ליטול תרופה זו". ובסעיף כז המשיך במהלך זה ואסר לבשל מים רק בדרך ריבוי בשיעורים.

היוצא למעשה​

מכיון שלהלכה כל צורך רפואי נחשב לאינו שווה בכל, ע"כ אין שום קולא להלכה למעשה, וצריך לנהוג הכל כפי שנוהג בשבת ואין להקל במה שאסור בשבת.

 

[נדיב לב]

מחפש אחד הבקי טוב בהלכות יו"ט, אני לא כ"כ מתמצא ואני רוצה לכתוב בספר קטע בענין זה.
השאלות כדלהלן [מחפש רק תשובות עם "מקורות", ולא סברות וכו']:

תודה מראש, וכנ"ל רק עם מקורות עם ידיעות בהלכות יו"ט.

חבר יקר, בשביל זה יש מוצי"ם (בד"כ נמצאים בכוך מצד ימין במבוא הביהמ"ד..) או לחילופין אתרים ייעודיים.
כאן זה פורום ומשכזה השיח הולך ונבנה באמצעות כלל החברים כל אחד כפי שחננו הבורא.
הראשון מעלה סברה יפה שהבריקה לו, והשני מצטט מקור שראה, והשלישי עורך חיפוש מקיף, והרביעי פורך, והחמישי מתרעם על האשכול, והשישי זורק בדיחה שנונה, והשביעי זועם על סברא, והשמיני מצדד כהבנת הראשון, והתשיעי זועם על השמיני, והעשירי על התשיעי וכך קם על גולמו המושג >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

לא צודק?​

 

[שלום הלוי]

חבר יקר, בשביל זה יש מוצי"ם (בד"כ נמצאים בכוך מצד ימין במבוא הביהמ"ד..) או לחילופין אתרים ייעודיים.
כאן זה פורום ומשכזה השיח הולך ונבנה באמצעות כלל החברים כל אחד כפי שחננו הבורא.
הראשון מעלה סברה יפה שהבריקה לו, והשני מצטט מקור שראה, והשלישי עורך חיפוש מקיף, והרביעי פורך, והחמישי מתרעם על האשכול, והשישי זורק בדיחה שנונה, והשביעי זועם על סברא, והשמיני מצדד כהבנת הראשון, והתשיעי זועם על השמיני, והעשירי על התשיעי וכך קם על גולמו המושג >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

לא צודק?​

יש איסור לשאול שאלות לתוספת ידע עם מקורות???
לא ראיתי את זה בתקנון!

אני כותב ספר ואני צריך כמה מקורות בסוגיא, רציתי עזרה, יש בזה בעיה???

 

[נדיב לב]

יש איסור לשאול שאלות לתוספת ידע עם מקורות???

אבל לא תחסום שור בדישו.
החברים משתוקקים לסייע לכל דכפין, בסברא חריפה ובמחשבה ישרה, אבל מר חוסם אותם. חשוב נא.

אני כותב ספר ואני צריך כמה מקורות בסוגיא,

בהצלחה!