מאמר תורני מהלך כעומד דמי (2 צופים)

א.
הנה דעת בן עזאי (שבת ה: עירובין צח.) דמהלך כעומד דמי, והיינו דאדם המהלך מרה"י לרה"ר ונושא עימו דבר חייב אף שלא הניח כמו בעמד כיון דמהלך כעומד דמי, ובכתובות לא: מבואר דהוא גם לקולא דהיינו שאקירה ראשונה אינה עקירה להתחייב על ההנחה בסוף כיון שכל פסיעה הויא עקירה חדשה וחייב רק על העקירה של פסיעה אחרונה לפני שיצא מרה"י, והקשו שם התוס' (ד"ה מהלך) דא"כ היכי משכחת לה לבן עזאי חיוב במעביר ד"א ברה"ר הלא אין עקירה והנחה של ד' אמות כיון דכל פסיעה היא עקירה חדשה, וכתבו וז"ל' ומעביר ד' אמות דחייב ברה"ר הלכתא גמירי לה כדאמרי' בהניזקין ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא אבל בן עזאי מיירי וכו' שהוא מקום פטור עכ"ל, ומבואר בדבריהם דלא אמר בן עזאי אלא במקום פטור ולא במקום חיוב, וצ"ע לפ"ז אמאי מייתי לה התם ארה"י [שבמוציא מרה"י לרה"ר שייך בזה מהלך כעומד וכנ"ל] דהוא מקום חיוב [והן אמת דהרשב"א כאן חילק באופ"א בין רה"ר לרה"י אבל בתוס' מוכח דגם רה"י חשיב מקום חיוב ורק סטיו חשיב כמקום פטור וא"כ צ"ע כנ"ל], ותי' המהרש"א דאף במקום חיוב ס"ל לבן עזאי מהלך כעומד דמי לענין דנימא דהקנין גניבה נעשה קודם חיוב שבת אבל לפטור שלא יהא חייב על עקירה ראשונה מהלך לאו כעומד דמי במקום חיוב אלא במקום פטור עי"ש, וצ"ע בכונתו.

והנה לפי דברי התוס' לכאו' לא פליג בן עזאי ארב יוחנן דאמר בכתובות שם (לא.) המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה ראשונה לכך, דמה דלא אמרי' התם מכע"ד היינו משום דהוא מקום פטור, אמנם התוס' בשבת (ה:) כתבו וז"ל נראה לרשב"א לרב יוחנן דאמר לעיל המפנה חפצים וכו' ל"ל דבן עזאי דלבן עזאי דאמר מכע"ד הוה חייב וכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות עכ"ל, והנה עיקר סברתם אפשר להבין אולי ס"ל כהרשב"א דבן עזאי מיירי אף ברה"י אבל קשה איך מוכח בסוגין כן, וביאר בשיטמ"ק כאן דס"ל להתוס' דהתם דכדמוקמי' לה כבן עזאי א"א לומר דאיירי בנטלן ע"מ להוציאן דבכה"ג לא הוה ס"ל לבן עזאי מכע"ד [והיינו משום דהוי רה"י] וע"כ דמוקמי' לה בנטלן ע"מ להצניען ונמלך להוציאן ודקא קשיא לך רב יוחנן הא מני בן עזאי היא דמכע"ד וחייב אעקירה שניה, וע"כ מוכח שפיר דפליג ארב יוחנן עי"ש, וגם זה צע"ט מ"ט ברה"י גופה חייב אעקירה ראשונה אם היתה ע"מ להוציא אבל אם היתה ע"מ להצניע לא פטרי' ליה אלא מחייבי' ליה אעקירה שניה וצ"ע.

ב.
והנה יש להסתפק בעשה ב' עקירות בזה אחר זה בלא הנחה בנתים [הציור יבואר לקמן] על איזה מהן חייב, והנה הא פשיטא דאם א"א לו להתחייב על א' מהן יהא חייב על האחרת דבשניהם עשה המלאכה ולמה יפטר (ועי' תוס' לעיל ע"א ד"ה שהגביהו) אמנם בשיכול להתחייב על כל א' מהן יל"ע על איזה יתחייב, ונראה דחייב אעקירה שניה דהיא העקירה שהתחיל בה המלאכה למעשה וממנה הניח ולמה יתחייב אראשונה.

ג.
ולפ"ז י"ל דמש"כ התוס' דבמקום חיוב לא אמרי' מכע"ד היינו דאין כאן הנחה בכל פסיעה ופסיעה אבל לענין שכל פסיעה תחשב עקירה אמרי' שפיר מכע"ד [וה"ט משום דכל זה אינו סברא אלא דהלכתא גמירא לה לחייבו ברה"ר כמ"ש התוס' ולזה די שלא תחשב הנחה אף דאיכא כמה עקירות ואין באחרונה ד' אמות מ"מ חייב אעקירה שהיה בה ד' אמות דהיא תחילת המלאכה וכנ"ל ומשא"כ אם היה נחשב הנחה הרי בטלה לה עקירה ראשונה, ויש להמתיק הדבר בנותן טעם לחלק דביאור עיקר הא דחשיב עקירה והנחה כתב רש"י (בד"ה מכע"ד) דעקירת כל פסיעה הויא עקירה והנחת הרגל היא הנחה, ומבואר בלשונו דהוו ב' דברים, להחשיבן עקירה הוא פשוט יותר דעצם זה שהיה במקום זה ונעקר למקום אחר אף דלא נח במקום הראשון חשיב עקירה בעצמותו, והא דחשיב הנחה הוא מחודש יותר דהא לא נח ואעפ"כ הנחת הרגל היא הנחה, ואף דודאי מסברא לא מחלקי' ביניהם אלא שניהם כאחד תלוים אי מכע"ד אי לאו אבל מ"מ עקירה פשוטה יותר, וא"כ כשנאמרה ההלכה דחייב ברה"ר אפשר שפיר לומר דרק הנחת הרגל אינה עקירה אבל עקירת כל פסיעה הויא עקירה ודוק], והשתא ניחא דבמקום חיוב לא אמרי' מכע"ד לפטור אעקירה ראשונה כשאינו חייב אעקירה שניה כיון שלא היה בה ד' אמות אבל מ"מ מחייבי' ליה אעקירה שניה היכא דאפשר ולא אעקירה ראשונה וע"כ חשיב שפיר שהקנין חל קודם החיוב דהחיוב אינו אלא בעקירה שניה והקנין בעקירה ראשונה.

וכן מדויק היטב בלשון רש"י, דלעיל בהא דאוקמי' לה כשעמד כתב רש"י דעמידתו היא הנחה לבטל עקירה ראשונה, ובהא דאמרי' אורחיה הוא כתב דאין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה, ומבואר דפטרי' ליה משום דנתבטלה עקירה ראשונה, ואילו כאן לא הזכיר כזאת אלא כתב דחיוב שבת דעקירה לאו מחמת עקירה ראשונה דהגבהה אתיא ליה אלא בעקירת גופו של פסיעה אחרונה שיוצא מן הבית, ומבואר כדברינו ממש.

ד.
אך התוס' דשבת ס"ל דבב' עקירות חייב אעקירה ראשונה אף ביכול להתחייב אעקירה שניה דס"ל דהיא תחילת המלאכה וע"כ במקום חיוב אם הגביהו ע"מ להוציאו חייב אעקירה ראשונה וע"כ איכא קלב"מ אך בע"מ להצניעו דאינו חייב אעקירה זו אלא אח"כ כשנמלך להוציאו חייב שפיר אף במקום חיוב וליכא קלב"מ.​