אני עוד זוכר בימי בישיבה שבכל פעם שהייתי עומד באיזו צומת חשוכה ברחבי הארה''ק, מייחל ומצפה שיהין יהודי באשר הוא לפתוח ליבו ודלתו לקחתני עימו בנסיעתו, תמיד ללא יוצא מן הכלל הייתי מבטיח בליבי ושפתי לבלתי עבור, כי כשאני יהיה בעל רשיון ואנהיג לזו המרכבה תחת ידי לא יהיה יהודי שישאר מאחור. אעשה מרכבה לשכינה, אתן מעט מעצמי לזו המטרה.
ואכן לא תמיד זה נעים, פעמים מציק, רעש דיבורים, וורטים עתיקים, חפירה וחוסר טקט מאוחדים זה בזה ובקיצור מה לא...
אלא שהמשימה גדולה מזו שווה חוסר נוחיות רגעי מעט ויתור על האפסי למען האין עוד.
ואמר לי אדם חכם (מגדולי בעלי המוסר בדורנו) רוצה אתה לידע מיהו המעביר על מידותיו, איזהו שגדלות יש בנפשו, דחיית הסיפוקים מנת חלקו, עמל הוא לידע לוותר על אפסיותו, ?????
זהו אותו שנוסע בכביש ממהר הגיע ביתו, ופתע לנגד עיניו עומד נער מנופף בידיו רוצה לילך לבית תלמודו מצפה לישועה בזכות תורתו, נעצר בעל הרכב מסמן בידיו גש הנה עלם אני ורכבי לשרותך עומדים, שב במקומך, אקחך לבית תלמודך ויהי חלקי עמך!!
