הרב אפרים (בן אהרן) נבון (ה'תל"ז - כ"ו בניסן ה'תצ"ה; איסטנבול - ירושלים - איסטנבול) היה פוסק ודיין. נודע בעיקר בשל ספרו מחנה אפרים, הנסוב סביב משנה תורה לרמב"ם.
הרב נבון נולד באיסטנבול, ומאוחר יותר, ככל הנראה בשנת ה'ת"ס או ה'תס"א, עלה לארץ ישראל, וגר בירושלים. לפי גרסאות מסוימות הוא עלה כבר לאחר נישואיו לבתו של יהודה אירגז, ויחד עם חמיו ומשפחתו עלה לארץ ישראל, ולפי אחרות הוא עלה בגפו, ונישא רק לאחר עלייתו לארץ.
בירושלים התקבל הרב נבון בכבוד ובהערצה, עד שרבי חיים שמואל דאנון כתב אודותיו: ”משעלה רבנו מקושטא לירושלים שמחו בו כל העם שמחה גדולה, ארי עלה שתורתו מכרזת עליו”. במשך עשר השנים הראשונות לשהותו בעיר הוא למד תורה בהתבודדות וברציפות, ככל הנראה בישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו הטורקי. בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון העות'מאני ששלט בארץ באותם ימים. לפי התיאורים השונים, הוטלו על היהודים מיסים רבים, קנסות והתנכלויות נוספות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, אך הרב נבון נשאר בעיר כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה.
לאחר פרק זמן, כאשר המצב הפך בלתי נסבל, הוא עזב את ירושלים בשליחות כשד"ר, וכאשר הגיע לאיסטנבול מצא חן בעיני תלמידי החכמים בעיר, ואלה שכנעו אותו להישאר בה. הוא מונה על ידי רבי יהודה רוזאניס (אב בית הדין שם, ומחבר הספר משנה למלך), למורה הוראה ודיין. הוא זכה להערכה רבה, ונאמר אודותיו כי: ”מיום עד לילה לא פסיק פומיה מגירסא... לבו כלב האריה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דנהירן ליה שבילא דכוליה תלמודא...”.
כאשר היה בן 58 נפטר הרב נבון, ונקבר באיסטנבול.
צאצאיו
הרב נבון השאיר אחריו שושלת של חכמים, דיינים ומנהיגי ציבור, ובמשך כמה דורות אחריו בניו שימשו כמנהיגים ופוסקים. בנו הוא רבי יהודה מחבר ספר קריית מלך רב, ובניו הם: רבי יצחק נבון (נפטר ח' כסלו תקמ''ז), מחבר הספר "דין אמת" (שאלוניקי תקס''ג) על חושן משפט, רבי אפרים נבון מחבר הספר בית מושב, ובנו השלישי הוא רבי רפאל חיים נבון אביו של רבי יהודה נבון הראשון לציון ומחבר הספר דגל מחנה אפרים. מבין מקימי שכונת מחנה יהודה היה יוסף נבון, נכדו של האחרון, אשר קרא את השכונה על שם יהודה אחיו הבכור.
גילוי המצבה
בחוברת "מגנזי ירושלים" מובא סיפורה של מצבתו של הרב נבון; היא נעלמה מעיני תושביה היהודים של איסטנבול במשך שנים רבות, ורק בשנת ה'תרנ"ז, יותר מ-150 שנה לאחר קבורתו, אחד מצאצאי הרב נבון - יוסף נבון ביי שהיה עסקן ירושלמי, נסע לאיסטנבול כדי להשיג פירמן "להרכבת יפו-ירושלים", והחליט למצוא את מצבת סבו. הם חיפשו בכל העיר, ולאחר חיפושים ממושכים הם מצאו את המצבה, ואת הנוסח שעליה הידוע לנו כיום.
על מצבתו נכתב:
הה מלאכי מוות במי זה פגעו, לא ידעו הדם אשר זרקו, נטש מעט הצאן בידי הצוררים, דלים בעמקי עני נדחקו, מי אחריו יעמוד בפרץ, על עדת קדש אמונות בזמן העתקו, נבכה עלי פשעי קהלנו, אשר ארז גדול - ענף באש דלקו. נבכה על פשעינו ולא על מות מתי, שכל נ'ב'ו'נ'י לב במר יזעקו, גום לבד יכלה, ונפשם תעלה לאור באור חיים - באור חשקו הנו עלי, בנו בגן עדנו, ובו יתכפרו בניו ויצטדקו.
מספד מר ונהי על הלקח ארון האלקים, כבודנו ומעוז ראשנו, העומד על בני עמו למשמרת לאות ולמופת, תפארת גילת גלותנו, החכם השלם, הרב הכולל המופלא שבסנהדרין כמהר"ר אפרים נבון בעל "מחנה אפרים", נתבקש בישיבה של מעלה ביום שני, ששה ועשרים יום לחדש ניסן, שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש ומ"ך זללה"ה.
הרב נבון נולד באיסטנבול, ומאוחר יותר, ככל הנראה בשנת ה'ת"ס או ה'תס"א, עלה לארץ ישראל, וגר בירושלים. לפי גרסאות מסוימות הוא עלה כבר לאחר נישואיו לבתו של יהודה אירגז, ויחד עם חמיו ומשפחתו עלה לארץ ישראל, ולפי אחרות הוא עלה בגפו, ונישא רק לאחר עלייתו לארץ.
בירושלים התקבל הרב נבון בכבוד ובהערצה, עד שרבי חיים שמואל דאנון כתב אודותיו: ”משעלה רבנו מקושטא לירושלים שמחו בו כל העם שמחה גדולה, ארי עלה שתורתו מכרזת עליו”. במשך עשר השנים הראשונות לשהותו בעיר הוא למד תורה בהתבודדות וברציפות, ככל הנראה בישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו הטורקי. בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון העות'מאני ששלט בארץ באותם ימים. לפי התיאורים השונים, הוטלו על היהודים מיסים רבים, קנסות והתנכלויות נוספות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, אך הרב נבון נשאר בעיר כמנהיג היהודי הכמעט יחידי בה.
לאחר פרק זמן, כאשר המצב הפך בלתי נסבל, הוא עזב את ירושלים בשליחות כשד"ר, וכאשר הגיע לאיסטנבול מצא חן בעיני תלמידי החכמים בעיר, ואלה שכנעו אותו להישאר בה. הוא מונה על ידי רבי יהודה רוזאניס (אב בית הדין שם, ומחבר הספר משנה למלך), למורה הוראה ודיין. הוא זכה להערכה רבה, ונאמר אודותיו כי: ”מיום עד לילה לא פסיק פומיה מגירסא... לבו כלב האריה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דנהירן ליה שבילא דכוליה תלמודא...”.
כאשר היה בן 58 נפטר הרב נבון, ונקבר באיסטנבול.
צאצאיו
הרב נבון השאיר אחריו שושלת של חכמים, דיינים ומנהיגי ציבור, ובמשך כמה דורות אחריו בניו שימשו כמנהיגים ופוסקים. בנו הוא רבי יהודה מחבר ספר קריית מלך רב, ובניו הם: רבי יצחק נבון (נפטר ח' כסלו תקמ''ז), מחבר הספר "דין אמת" (שאלוניקי תקס''ג) על חושן משפט, רבי אפרים נבון מחבר הספר בית מושב, ובנו השלישי הוא רבי רפאל חיים נבון אביו של רבי יהודה נבון הראשון לציון ומחבר הספר דגל מחנה אפרים. מבין מקימי שכונת מחנה יהודה היה יוסף נבון, נכדו של האחרון, אשר קרא את השכונה על שם יהודה אחיו הבכור.
גילוי המצבה
בחוברת "מגנזי ירושלים" מובא סיפורה של מצבתו של הרב נבון; היא נעלמה מעיני תושביה היהודים של איסטנבול במשך שנים רבות, ורק בשנת ה'תרנ"ז, יותר מ-150 שנה לאחר קבורתו, אחד מצאצאי הרב נבון - יוסף נבון ביי שהיה עסקן ירושלמי, נסע לאיסטנבול כדי להשיג פירמן "להרכבת יפו-ירושלים", והחליט למצוא את מצבת סבו. הם חיפשו בכל העיר, ולאחר חיפושים ממושכים הם מצאו את המצבה, ואת הנוסח שעליה הידוע לנו כיום.
על מצבתו נכתב:
הה מלאכי מוות במי זה פגעו, לא ידעו הדם אשר זרקו, נטש מעט הצאן בידי הצוררים, דלים בעמקי עני נדחקו, מי אחריו יעמוד בפרץ, על עדת קדש אמונות בזמן העתקו, נבכה עלי פשעי קהלנו, אשר ארז גדול - ענף באש דלקו. נבכה על פשעינו ולא על מות מתי, שכל נ'ב'ו'נ'י לב במר יזעקו, גום לבד יכלה, ונפשם תעלה לאור באור חיים - באור חשקו הנו עלי, בנו בגן עדנו, ובו יתכפרו בניו ויצטדקו.
מספד מר ונהי על הלקח ארון האלקים, כבודנו ומעוז ראשנו, העומד על בני עמו למשמרת לאות ולמופת, תפארת גילת גלותנו, החכם השלם, הרב הכולל המופלא שבסנהדרין כמהר"ר אפרים נבון בעל "מחנה אפרים", נתבקש בישיבה של מעלה ביום שני, ששה ועשרים יום לחדש ניסן, שנת חמשת אלפים וארבע מאות ותשעים וחמש ומ"ך זללה"ה.