מעולם לא אמרתי שהלל זה תחנונים וסליחות...
הלל זה חלק התפילה, אומרים אותו לפני קדיש תתקבל
מסתמא הכל היה בחרדת קודש,
בערכין י' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני.
ובפיה''מ להרמב''ם ר''ה ד' ז':
לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם ויראה ממנו, ומברוח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשה כפרה וסליחה, ובכל אלו העניינים אינו הגון
השחוק והשמחה:
הרי שיש בהלל שחוק ושמחה שאינן ראויים לחרדת הקדש של ר''ה.
אע''פ שנאמר בו לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם.
ולדבריך הלל אינו סותר כלל לר''ה.
ולא מצינו מי מגדולי האחרונים שנהג לפזז ולכרכר בשעת ההלל, תקן אותי אם אני טועה
לא בדקתי ולא חפשתי. אני משער שעכ''פ אצל גדולי החסידות היו.
היא סתירה למושג ריקוד. וכעין ''כאן צריך לבכות''.
אמנם זה נאמר על דרכי ההנהגה איך להינצל מהגויים הרוצים לאבדנו ביניהם.
אבל עכ''פ לנד''ד אפשר להתבונן בעקבי הצאן, דוד אשר לקחו ה' מן הצאן לרעות את ישראל עמו
וכאמור לעיל מדברי שירותיו וקריאותיו לעמו ובעוד מקראות.
אמנם זה נאמר על מקום שיש מחלוקת ולא איתמר הלכתא כמאן
אבל עכ''פ לנד''ד כבר ראינו בשמואל ב' ו' ה' ובדברי הימים א' ט''ו כ''ח ובעזרא ג' מה נהגו כל בית ישראל יחדיו כמה פעמים בעת שמחה והודיה והלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
תעיין טוב בדברי המשנ''ב שם ובדבריי, כוונתו שבגלל זה צריך לעמוד בהלל כדרך שעומדים בעדות, ולא לומר שדין הלל כדין עדות ממש,
הוא אשר דברתי ועל כן אמרתי שא''א למוד מזה דבר לעניין מחולות וכלי שיר.
הרי שצורת אמירת ההלל תהיה בעמידה כמו עדות ובכובד ראש,
היכן נאמר דין כובד ראש בעדות?