כיצד נתנו הנשים מטווה שלהן? והלא מעשה ידי אשה לבעלה!

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בפנים יפות מקשה הרי מעשה ידי אשה לבעלה, ואיך יש לה רשות להתנדב להביא מטוה שלה,
ותירץ שם, דזהו רק תקנת חכמים, אבל מדאורייתא מעשה ידיה לעצמה, ובאותו הדור עדיין לא תיקנו זאת.

ולכאורה יש לומר בלא זה, דאם האשה עושה בשל אחרים, ועל מנת לעשות בחנם, אין זה שייך לבעלה, דרק אם קצצה עמם שכר אז הם מתחייבים, אבל בעושה עמהם בחנם מעיקרא לא חל החיוב, ואין זה רק בגדר מחילה דאז לא היתה יכולה למחול, אלא דלא חל כלל חיוב. ורשות יש ביד האשה לעשות כן, שהרי אינה מחויבת לעבוד לבעלה כל העת, והן אמת שאם עשתה בשכר אז גם ההעדפה לבעלה, אבל בעושה מלכתחילה בחנם הרשות בידה.
ולפי זה הכא היו עושות בשל הקדש, על מנת לעשות בשביל ההקדש ולא ליטול שכר, ולא הוי לבעל.​

 

[גרינפלד]

וראיתי מי שתירץ שכיון שעם ישראל היו ניזונים מהמן - א"כ כל הנשים אמרו איני ניזונית ואיני עושה.
מיהו לכאורה צדקו דברי המגדלות מרקחים,
וצ"ע מה הוקשה לאחרונים.

 

[גרינפלד]

וראיתי מי שתירץ שכיון שעם ישראל היו ניזונים מהמן - א"כ כל הנשים אמרו איני ניזונית ואיני עושה.

כן הובא בשם שפת הים.

 

[גרינפלד]

מנין שבאותו הדור אכתי לא תקנו כן?

אי"ז דברי המגדלות מרקחים, אלא הפנים יפות שאומר זאת מכח קושייתו.

 

[הצעיר שבחבורה]

ולכאורה יש לומר בלא זה, דאם האשה עושה בשל אחרים, ועל מנת לעשות בחנם, אין זה שייך לבעלה, דרק אם קצצה עמם שכר אז הם מתחייבים, אבל בעושה עמהם בחנם מעיקרא לא חל החיוב, ואין זה רק בגדר מחילה דאז לא היתה יכולה למחול, אלא דלא חל כלל חיוב. ורשות יש ביד האשה לעשות כן, שהרי אינה מחויבת לעבוד לבעלה כל העת, והן אמת שאם עשתה בשכר אז גם ההעדפה לבעלה, אבל בעושה מלכתחילה בחנם הרשות בידה.

מעשה ידיה לבעל? או שכר מעשה ידיה לבעל?
והרי כופה לטוות בצמר?

 

[גרינפלד]

'אהלי זרעים':

​

 

[גרינפלד]

והרי כופה לטוות בצמר?

זו כמות מסוימת - עי' משנה כתובות ס"ז,
ויותר מזה לא חייבים.

 

[גרינפלד]

הוספה מהמגדלות מרקחים במהדרורה החדשה:
והעיר על זה הגר"ח יוז'וק שליט"א, דהנה דעת הקצה"ח בסי' ש"ו דאומן קונה בשבח כלי הוא דוקא בעושה בשכר, אבל בעושה בחנם אינו קונה בשבח כלי, אבל דעת הנתיה"מ שם דגם בעושה בחנם אומן קונה בשבח כלי, וצריך לחזור ולתת במתנה את השבח לבעל הכלי.
והגרעק"א בגליון השו"ע מסתפק שם בזה, וכתב דנפק"מ שיכול לחזור בו מהמתנה לאחר שהשביח כל זמן שלא זכה בעל הכלי בשבח.
א"כ בשלמא לדעת הקצה"ח י"ל דהיכא שעשו בחנם לא זכה הבעל, אבל להנתיה"מ קנו הנשים את השבח של טוייתן וזכו בהם בעליהם.

והנה באמת יל"ע איך יתכן דבעושה בחנם אומן קונה בשבח כלי, הא דין קונה בשבח כלי הוא רק בקבלנות שקצץ עמו השכר לפי השבח, אבל כששכרו להיות שכיר יום, או כששכרו לרכך בגד ומקבל שכרו לפי המכות שנותן בבגד בין אם משביח ובין אם לא, הוי שכיר ולא הוי קבלן ואינו קונה בשבח כלי, כמ"ש בב"ק צט. וברש"י ותוס' שם.
א"כ במתנה מה שייך לומר דהוי קבלנות, ומדוע דמי דוקא לקבלנות ולא לשכיר יום גרידא, הא אם לא קצץ לו שכר כלל לא יהיה יותר מאשר שקצץ לו שכר לפי ימים ולא לפי השבח.
וצ"ל בדעת הנתיה"מ, דדוקא בשכיר יום יד פועל כיד בעל הבית והוי כעושה בשליחותו, והוי כמו שבעל הבית בעצמו עשה את השבח. משא"כ בעושה בחנם.

ולפי"ז אפשר דאף בעושה בחנם יכול לעשות כן, דהיינו לעשות עבור בעל הבית כעושה בשליחותו מדין זכין, ועל מנת שיחשב כאילו בעל הבית עצמו עשה את השבח, אלא דהנתיה"מ ס"ל דבסתמא אין כוונתו כן, דאין כוונתו לעשות בשליחות בעל הבית, אלא בסתמא הוי כעושה בעצמו וזוכה בשבח כלי ואחר כך נותן לבעל הבית את השבח במתנה. אבל אם מתכוין בפירוש לעשות עבור בעל הבית כשכיר יום בחנם, ודאי הוי כשכיר יום שאין קונה בשבח כלי.
א"כ י"ל דהכא הנשים עשו בפירוש עבור ההקדש, באופן שלא יזכו הם ואחר כך יתנו להקדש, אלא שיהיו כמו שכיר יום של ההקדש בחנם, וזה מהני, וכנ"ל.
[אך עיקר מש"כ דיכול לעשות בחנם כאילו הוא שכיר יום אינו מוכרח, די"ל דדוקא בשכיר יום העושה בשכר ידו כיד בעל הבית וחשיב שבעה"ב עצמו עשה, ואי אפשר לעשות כן בחנם, וצ"ע].​

 

[גרינפלד]

מתוך העלון 'ניצוץ אחד':
סיפר אדאמו"ר ה'פני מנחם' זצ"ל (עי' תורתך שעשועי, כאן), כי במהלך ימי ה'כנסיה הגדולה', הזדמן אביו ה'אמרי אמת' זצ"ל לעבור סמוך למקום ישיבת הנהו תרי גדולי ישראל, שהשתתפו בכנסיה, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל. שמע אותם משוחחים בלימוד, וכדרכו היה ניגש ומאזין בכל אימת ששמע יהודים עוסקים בליבון הלכתא. שמע את הגאונים דנים בשאלה זו היאך הותר לקחת תרומה מאת הנשים, והרי קיימא לן שאין מקבלים צדקה מנשים, עבדים וקטנים (ב"ק קיט: יו"ד רמח, ד). ואופן ההיתר הוא רק כאשר תורמות דבר מועט, אבל כאן הרי תרומתן היא דבר מרובה. הפטיר ה׳אמרי אמת׳ בקצירת האומר: 'זיי האבן דאָך געהאַט דאָס מַן׳ - הרי היה להם את המן. ולא פירש.

והיו חסידים דורשים במשמעות דברי הרבי ארבעה מהלכים. חדא, שתיבת 'מאן' הכוונה לבעל באידיש. והתכוון לתרץ כדברי ה'ספורנו' שבעליהן באו עמהן ובכך הביעו הסכמתם לתרומת נשותיהם.

מהלך שני, שכיון שירד להם 'מן', נמצא כל אחד ניזון בעצמו. לכן יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה (כתובות נח:). ושוב אין איסור לקחת ממנה אף מתנה גדולה וחשובה, כי אינה צריכה רשות מבעלה [וכן הובא ב'אמרי אמת' ליקוטים (כתובות מז: ועי' ליקוטי יהודה כאן), והובא כבר מהחתם סופר (תורת משה), ועוד].

באופן שלישי הסבירו כוונתו, כי ה'מן' היה מגיד להם את האמת, כאשר התגלע ריב בין בני הזוג (יומא עה.). הואיל וכך אין האשה חשודה שתיקח ממון ללא רשות בעלה ותתרום, כי היה המן מגלה הכל.

המהלך הרביעי, כי יחד עם המן ירדו לישראל אבנים טובות ומרגליות (יומה שם). והרי מבואר בגמרא (ב"ק שם) כי דבר מרובה ודבר מועט תלוי באומדן התורמת. ובני מחוזא, שעשירים הם, מותר לקחת מנשותיהם אף דבר מרובה. על כן בגלל המן היו כולם במעמד גבוה והותר לקחת מן הנשים תכשיטי זהב וכסף.​