חצי התורה בתיבות - דרוש דרש משה

[ספרייה תורנית]

מצאתי מאמר מעניין הדן בשאלה שהעובדה הזו (שדרוש מכאן ודרש מכאן), המוזכרת כבר בגמ' קידושין ל' ע"א, פשוט לא נכונה:

והתירוץ המעניין (משם):

בספר 'אהבת תורה' הנ"ל לר' פנחס זלמן סג"ל העלה רעיון מחודש לגבי דָּרֹשׁ דָּרַשׁ – חציין של תיבות. והוא שלא מדובר כאן על מספר התיבות הכללי אלא על חציין של המילים הכפולות שבתורה כמו הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ (בראשית ז כא) הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ (שם א כו) נֹחַ נֹחַ (שם ו ט) מְאֹד מְאֹד (שם ז יט) וכן הלאה. ובכן, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ היא האמצע של התיבות הכפולות!

בס"ד

חצי התורה​

היכן נמצא אמצע התורה?​

בפרשת השבוע יש שני ציונים מעניינים המודפסים בחומשים. האחד, כי המילים דָּרֹשׁ דָּרַשׁ (י טז) הם חצי (= אמצע) התורה בתיבות – דָּרֹשׁ מכאן ודָּרַשׁ מכאן. והשני, כי האות ו"ו במילה גָּחוֹן (יא מב) היא חצי התורה באותיות. כלומר, אמצע המילים של התורה ואמצע האותיות נמצאים בפרשתינו בפסוקים האלו.

המקור לזה נמצא במסכת קידושין דף ל' עמוד א'. מובאים שם עוד נתונים בקשר לתיבות ופסוקי התורה, והרי הגמרא כלשונה.

לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו דגחון – חציין של אותיות של ס"ת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ – חציין של תיבות, (ויקרא יג לג) וְהִתְגַּלָּח – של פסוקים, (תהלים פ יד) יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר – עי"ן דיער חציין של תהלים, (שם עח לח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן – חציו דפסוקים. בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'? בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט ט). [ביאור המילים בארמית: ר' יוסף שאל האם ו"ו שבמילה גָּחוֹן נמצאת בסוף החצי הראשון או בתחילת החצי השני. וכנ"ל נסתפק לגבי וְהִתְגַּלָּח שהוא חצי הפסוקים ולשאלת אביי שיביאו ספר תורה וימנו ענה ר' יוסף שאין אנו בקיאים לא במספר האותיות מחמת שאיננו יודעים במדוייק כתיב חסר ומלא, וכן איננו בקיאים איך לפסק את הפסוקים. והראיה שפסוק שאצלנו הוא אחד – נפסק בארץ ישראל לשלשה חלקים]

גמרא זו היא פלא גדול, כי כל הנתונים שמוסרת לנו הגמרא אינם מתאימים בשום אופן לפי המסורה שבידינו, והמרחקים הם עצומים!

הראשון שעמד על כך ובירר את הענין בפרוטרוט היה רבי יעקב שור מחבר ספר משנת רבי יעקב על התוספתא. (דף ד אות ג) הגר"י שור ספר את כל אותיות התורה בלא עזרת מחשב (!) והעלה את הנתונים דלהלן:

מספר אותיות התורה​

מנין אותיות התורה הוא 304,805 – דבר שכבר מובא בספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו. לפי זה, האות האמצעית בתורה (152,403) היא הו"ו במילת 'הוא' שבפסוק אִשֶּׁה הוּא לה' (ויקרא ח כח). הגר"י שור ספר גם כן את האותיות עד ו"ו דגחון, ומצא שהמספר הוא 157,236. כלומר – 4833 אותיות לפני ו"ו דגחון! גם אם נאמר שאנו לא בקיאים בחסרות ויתירות הרי שמספר כזה של טעויות הוא מספר עצום ולא מתקבל על הדעת. יתירה מזו! אם אמצע אותיות התורה שלנו הוא 4833 אותיות לפני האמצע של הגמרא, הרי בהכרח שלפי מנין הגמרא יש 4833X2 אותיות יותר מאשר אצלנו. כלומר 9666 אותיות יותר!. כי לפי הגמרא יש עד האמצע 4833 אותיות יותר מאשר אצלנו. וכדבר הזה מוכרח להיות גם בחצי השני של התורה כדי שהחצאים יהיו שוים בגודלם. ומכיון שכך מוכרח להיות שאחר ו"ו דגחון קיימות עוד 9666 אותיות שאינן קיימות אצלנו. [הד"ר ר' משה כץ מביא שלפי סריקת המחשב אזי האות א' במילת 'הוא' היא האות האמצעית. אות אחת ליד זו שהצביע עליה הגר"י שור,]

מספר המילים שבתורה​

כנ"ל לגבי אמצע התיבות שהוא דָּרֹשׁ דָּרַשׁ לפי הגמרא, לפי ספירת הגר"י שור נמצאות בתורה 79,980 מילים. אך כבר לפניו בשנת תרס"ה נכתב בספר אהבת תורה לר' פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ שמנין תיבות התורה הוא 79,976 [כך גם מודפס היום בהרבה מהדורות של החומש בסוף ספר דברים]. חצי המילים לפי זה נמצא בין המילים אֶל יְסוֹד (ויקרא ח טו), 933 מילים לפני 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ'!. וכנ"ל, אם חצי התורה בתיבות שמופיע בגמרא מאוחר יותר ב933 מילים, אזי חייב להיות שיש בתורה 1866 מילים שאינן קיימות אצלנו!

פסוקי התורה​

כמו כן לגבי 'וְהִתְגַּלָּח – חציין של פסוקים', לפי מנין הפסוקים שבידינו אזי חצי התורה בפסוקים הוא וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן (ויקרא ח ח). 160 פסוקים לפני 'וְהִתְגַּלָּח'! [דבר זה כבר מובא בתשובות הגאונים וקרוב לזה צויין במסורת הש"ס על הדף בקידושין שם] ושוב, ההפרש הכללי הוא 320 פסוקים יותר מאשר אצלנו.

[אם נשים לב, אזי לפי הנתונים שבידינו נמצאים אמצעי האותיות המילים והפסוקים קרוב למדי זה לזה. כולם בפרק ח' בפרשת צו. בפסוקים ח, טו, כא. כלומר המרחק מקצה לקצה הוא 14 פסוקים. כך גם מסתבר אם נצא מתוך הנחה שאין בחצי אחד של התורה פסוקים ארוכים יותר מבחצי השני. ואילו לפי הנתונים הכתובים בגמרא, האמצעים עצמם רחוקים למדי זה מזה. אמצע המילים נמצא בפרשת שמיני (י טז). ואילו אמצע הפסוקים הוא בחצי השני של פרשת תזריע (יג לג) מרחק של 93 פסוקים. עוד הבדל הוא שלמניננו אמצע הפסוקים הוא הראשון (ח ח), אמצע המילים הוא השני (ח טו), ואמצע האותיות הוא השלישי (ח כח). לפי מנין הגמרא הראשון הוא אמצע המילים (י טז), השני הוא אמצע האותיות (יא מב), והשלישי הוא אמצע הפסוקים (יג לג).]

לגבי הפסוקים היה אפשר אולי לומר ש'אנן בפסוקי לא בקיאינן'. אך לגבי האותיות זה כבר תמוה ביותר, הדיוק בהעתקת ספרי התורה בכל הדורות הוא דבר פלא שאין דומה לו. העם היהודי נפוץ בכל קצוי תבל וספרי התורה מתאימים כולם זה לזה ואין ביניהם אלא הבדלים ספורים שידועים ומפורסמים מקדמת דנא. כולם מכירים את המצויין בחומשים (דברים כג ב) על פְצוּעַ דַּכָּה – בס"ת אשכנזים כתיב דַּכָּא באל"ף. על כל חסר ויתר נשפכו נהרות של דיו ועסקו בהם גדולי חכמי ישראל כגון הרמ"ה והמאירי ומנחת שי וחכמי המסורה בדורות קודמים שהעבירו מסורה מדוייקת לפרטי פרטים והניחו סימנים על כל דבר ודבר, [לדוגמא, המנחת שי (שמות כה כב) מתפלא על רש"י וראב"ע וחזקוני שבספריהם כתוב ו"ו נוספת שאיננה אצלנו, וכותב שלא מצא דבר כזה בשום מקום] ופתאום 9666 אותיות שנעלמו מספרי התורה שלנו ואף אחד לא יודע מהם? דבר זה לא ניתן להאמר כלל.

זולת זאת, כל זה לא יעזור לנו לגבי ההפרש של קרוב לאלפיים מילים בנוגע לאמצע התיבות. שכן כל המושג של 'לא בקיאינן' מוזכר בגמרא רק לגבי אותיות ופסוקים, ולא לגבי מילים. [מה שגם מוכרח מן הסברא שכן את האותיות תולה הגמרא ב'חסרות ויתירות', דבר שאינו משנה את משמעות הנקרא. כנ"ל לגבי הפסוקים. אבל מילים שנחסרו בספרי התורה שלנו היו צריכות לשנות את המשמעות.]

עוד דבר תמוה שיש לתת עליו את הדעת הן שאלותיו של ר' יוסף: וא"ו דגָּחוֹן מהאי גיסא, או מהאי גיסא? וְהִתְגַּלָּח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? רואים מכאן שר' יוסף היה בטוח שהמספר הוא זוגי ועל כן האמצע חייב להיות 'מהאי גיסא או מהאי גיסא'. והרי ר' יוסף עצמו מעיד שם 'אנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות'. ואם כן מהיכן ידע ר' יוסף שהמספר הוא זוגי? אולי המספר אינו זוגי ועל כן הו"ו היא בדיוק באמצע [לפי המסורת שבידינו מספר האותיות באמת אינו זוגי]. ובשלמא לגבי הפסוקים, בגמרא שם מובאת בהמשך ברייתא שאומרת שמספר הפסוקים שבתורה הוא זוגי. אבל לגבי האותיות לא מובא מספר בברייתא ההיא. וכן, מדוע לא שאל ר' יוסף האם עי"ן שבמילה 'יער' היא בחצי הראשון הוא השני. וכנ"ל, מדוע לא שאל לגבי 'והוא רחום יכפר עון' [לעומת זאת, מה שר' יוסף לא שאל לגבי חציין של תיבות שבספר תורה יש לתרץ שכיון שכתוב 'דָּרֹשׁ דָּרַשׁ חציין של תיבות' הבין ר' יוסף שהכוונה היא דָּרֹשׁ מכאן ודָּרַשׁ מכאן]

והיכן אמצע התהלים?​

גם בספר תהלים אין הנתונים מתאימים לאלו שבידינו. הגמרא אומרת כי עי"ן של יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר היא חצין של תהלים. הרש"ש בחידושיו שם מסתפק האם הכוונה למילים או לאותיות. והוא מניח שהכוונה גם למילים וגם לאותיות. את המילים הוא ספר ומצא שמתחילת הספר עד מִיָּעַר יש קרוב לאלפיים תיבות יותר מאשר מִיָּעַר לסוף הספר (כלומר, ההפרש הכללי הוא יותר מ4000 מילים). לגבי האותיות מעיד הד"ר משה כץ שספירת המחשב העלתה שהמרחק בין עי"ן דיָעַר לאמצע הוא 3814 אותיות! כלומר 7628 אותיות בספר תהלים יותר מאשר אצלנו.

האם יש תירוץ לתמיהות העצומות האלו?​

ובכן נמצאו תרוצים מפתיעים ומעניינים מאוד. בספר 'אהבת תורה' הנ"ל לר' פנחס זלמן סג"ל העלה רעיון מחודש לגבי דָּרֹשׁ דָּרַשׁ – חציין של תיבות. והוא שלא מדובר כאן על מספר התיבות הכללי אלא על חציין של המילים הכפולות שבתורה כמו הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ (בראשית ז כא) הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ (שם א כו) נֹחַ נֹחַ (שם ו ט) מְאֹד מְאֹד (שם ז יט) וכן הלאה. ובכן, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ היא האמצע של התיבות הכפולות!

רבי יצחק זילבר זצ"ל שכתב קונטרס ארוך ומעניין על הגמרא בקידושין כותב שהוא בדק ומצא 91 צמדי מילים כפולים כאלו, ולפי זה האמצע הוא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ויקרא ו ה). אך מחבר 'אהבת תורה' כבר ידע מזה. וכתב שיש להוריד מן המנין את לֶךְ לְךָ (בראשית יב א) ואת שָׁם שָׂם (שמות טו כה) שאינן אותה מילה אלא שתי מילים שונות שבמקרה אותיותיהן דומות. ואז נשארים עם שמונים ותשע צמדי מילים והאמצע שלהם הוא בדיוק דָּרֹשׁ דָּרַשׁ! ומעניין מאוד, כיון שיש 89 זוגות, אזי דָּרֹשׁ דָּרַשׁ הוא בדיוק האמצע. וכנראה לכן לא שאל ר' יוסף על חציין של תיבות באיזה צד הוא נמצא כפי ששאל לגבי האותיות והפסוקים.

וא"ו דגחון חציין של אותיות​

אם 'חציין של תיבות' אינו מדבר על מנין התיבות הכללי אלא על מילים מיוחדות, אולי כך הכוונה גם לגבי שאר הדברים? ואכן ר' אליהו פוסק בספרו 'פסקי אליהו' כתב שאולי יש לומר שו"ו דגחון שהיא אות גדולה ואיננה אות רגילה היא אמצע האותיות המשונות שבספר תורה [אותיות רבתי וזעירות כגון הבי"ת של 'בראשית' שהיא גדולה. או האל"ף של 'ויקרא' שהיא קטנה, וכדומה] ואין הכוונה לאמצע כל האותיות. ויתכן שיש לדייק כך גם מלשון הגמרא 'חציין של אותיות של ספר תורה' בשונה מהלשון לעיל 'לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה' והיינו משום שכאן מדובר דווקא על האותיות המשונות הנמצאות רק בספר תורה ולא על אותיות התורה ככלל. (ר' יצחק זילבר)

ר' יצחק זילבר בקונטרסו הנ"ל בדק את האפשרות הזאת לעומק, ולדבריו ישנן שני דעות בדבר מספר האותיות המשונות, האחת בספרי התורה שלנו ולפיה יש 16 אותיות גדולות וקטנות. והשנית, המסורת של רבינו יוסף טוב עלם (מובאת במחזור ויטרי חלק ב' עמ' 673) לפיה ישנן 32 אותיות גדולות וקטנות. בקונטרסו הנ"ל מפורטות כל האותיות לפי שתי הדעות, [והוא מוסיף שצריך להניח שהו"ו קטיעא של בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה יב) איננה בכלל. כיון שהיא מקרה יחיד בכל התנ"ך ואיננה גדולה או קטנה]

לפי נתונים אלו מתגלה דבר מפתיע ביותר. לא רק שו"ו דגחון נמצאת כמובן באמצע אלא שלפי שתי המסורות יש כאן מספר זוגי והוא"ו דגחון מוכרחת להיות מהאי גיסא או מהאי גיסא. ויתירה מזו! לפי המסורת שבידינו אזי ו"ו דגחון היא האות התשיעית, כלומר תחילת החצי השני של האותיות המשונות. ואילו לפי המסורת של רבי יוסף טוב עלם אזי היא נמצאת במקום השש עשרה. כלומר סוף החצי הראשון! והרי לנו אפשרות לביאור נפלא בקושייתו של ר' יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא". כלומר איזו מסורת היא הנכונה. אבל היה ברור לו שהמספר הוא זוגי לפי שתי המסורות.

דא עקא, שלשון הגמרא בתשובתו של ר' יוסף 'אנן לא בקיאינן בחסרות ויתרות' – יהיה דחוק. כי הוא היה צריך לענות 'אנן לא בקיאינן בגדולות וקטנות' אלא אם כן נאמר ש'חסרות ויתרות' יכול להיות כינוי לגדולות וקטנות. שהן חסרות ויתרות מבחינת הגודל. לחילופין נוכל לומר שהספק של ר' יוסף היה בחסרות ויתרות כפשוטן ומכל מקום לא מדובר אלא באותיות המשונות שגם בהם יתכן שיש חסרות ויתרות שאיננו בקיאים בהם.

צריך גם להוסיף לפי זה שמה שכתוב במסכת סופרים (ט,ב) ו' דגחון צריך להיות זקוף, שהוא חצי אותיות של תורה. אין הכוונה שצריך לכתוב אותו גדול משום שהוא באמצע. שכן הסיבה שהוא האמצע הוא מפני שהוא גדול. אלא שהו"ו דגחון היא אות תלויה [כתובה קצת מעל השורה] חוץ ממה שהיא גדולה ועל זה כוונת מסכת סופרים שתהיה זקופה דהיינו תלויה. (ר' משה כ"ץ)

והתגלח – חציין של פסוקים​

כאן לא הובא בספרים שום תירוץ. אולם זו הקושיא החמורה פחות כי יתכן שהאתנחתא נחשב בכמה מקרים גם כפסוק בפני עצמו ועוד נעסוק בזה בהמשך.

עי"ן דיער – חציין של תהלים​

גם בענין זה מתיישבים הדברים היטב אם הכוונה לאותיות משונות. ר' יצחק זילבר מביא שיש בתהלים שבע אותיות משונות, ועי"ן דיער שהיא תלויה היא האמצעית שבהם. ומדוייק מאוד מדוע לא שאל כאן ר' יוסף מאיזה צד נמצאת העי"ן. שכן כאן יש מספר לא זוגי והעי"ן היא בדיוק באמצע. [אך לפי המסורת של ר' יוסף טוב עלם אזי יש שש אותיות משונות. ועי"ן דיער היא תחילת החצי השני. ולפי זה עדיין היה יכול ר' יוסף לשאול גם כאן האם העי"ן היא באמצע או בתחילת החצי השני. אך כמובן יתכן לטעון שלגבי תהלים לא הסתפק ר' יוסף והיה ודאי לו כאחת המסורות.]

והוא רחום – חציין של פסוקים​

כאן ההבדל הוא לא כל כך משמעותי שכן גם לפי המסורת שבידינו ישנם בתהלים 2528 פסוקים והפסוק המתחיל את החצי השני הוא וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ (תהלים עח לו), שני פסוקים לפני והוא רחום. כך שעל כגון דא אין שום דוחק בתירוץ 'בפסוקי לא בקיאינן'. מכל מקום ר"י זילבר העלה סברא שמשום שהפסוק מדבר בגנותן של ישראל לא רצו לעשותו לסימן ונקטו את 'והוא רחום' המופיע שני פסוקים אח"כ. ולפי זה המנין מתאים במדוייק עם המסורת שלנו.

מנין פסוקי התורה​

בהמשך הגמרא בקידושין מובאת ברייתא הדנה במספר פסוקי התורה, וזה לשונה:

תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה.

כדברי הגמרא קודם לכן, גם דברי הברייתא הזאת תמוהים ביותר לפי המסורת שלנו. סכום הפסוקים של התורה לפי המסורת שלנו הוא 5845 כמצויין בכל החומשים – 43 פסוקים פחות מהמצויין בברייתא. והתמיהה מתעצמת ביותר לגבי התהלים שכן מספר הפסוקים המסור לנו הוא 2528 ואילו לפי הברייתא מספר פסוקי התהלים גדול בשמונה מפסוקי התורה. התוספות ישנים במסכת קידושין שם כבר עמדו על כך והקשו בזה הלשון: "תימה דע"כ בחומש יש יותר דאפילו אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ כמו שיש בחומש". כנ"ל תמוה מאוד המספר של פסוקי דברי הימים שלפי דברי הברייתא הוא נופל רק בשמונה מפסוקי התורה בעוד שספר דברי הימים שלנו הוא רק בן 1656 פסוקים.

כבר בימים קדומים נשאלה שאלה זו מאת רב האי גאון (תשובתו הובאה באוצר הגאונים קידושין שם) והשיב ששמע מפי חכמים הראשונים שבברייתא מדובר באותו ספר תורה שמצאו בירושלים (מסכת סופרים ו,ד. ספרי דברים פיסקא שנ"ו) שהיה משונה בכתב ובמנין פסוקים שלו וכן ספר תהלים וכן דברי הימים. תירוץ זה קשה מאוד כי מדוע סותמת הברייתא את לשונה ואינה מזכירה שמדובר על ספר התורה המיוחד ההוא. גם תמוה שבספר תורה עצמו אין כלל חלוקה לפסוקים ומה שייך לומר שבספר שמצאו בעזרה היו כך וכך פסוקים. ועוד, במסכת סופרים ובספרי לא מוזכרים אלא שלשה שינויים שמצאו בעוד שיש כאן הבדל עצום במספר הפסוקים שלא הוזכר כלל. גם לא הוזכר שם שמצאו גם ספר תהלים ודה"י. (יש להעיר גם שר' האי גאון עצמו כותב את מספר הפסוקים ואינו תואם ממש את זה שבידינו)

[היו שרצו לומר שאין בידינו את כל ספר דברי הימים, והסתמכו על כך שמוזכר כמה פעמים בתנ"ך על כל מיני דברים שהם כתובים "עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה" או מלכי ישראל. ואינם נמצאים אצלנו. אך זה אינו מסתבר כי לא מצאנו בשום מקום[1] שהגמרא מצטטת פסוק כלשהו מדברי הימים והוא אינו נמצא אצלנו. וכנ"ל לגבי ספר תהלים. ודברי הגמרא כידוע אינם רק דברי האמוראים אלא רובם דברי קבלה מדורי דורות שלפניהם ונצטרך לומר שכל הדורות האלו לא היה בידם אלא את הספר החלקי שיש היום ורק ברייתא זו היא היחידה שיודעת מהספרים השלמים. דבר זה אינו מתקבל על הדעת כלל]

תירוצו של בעל 'כתר תורה'​

גם לקושיא זו יש תירוץ מפתיע המובא בספר 'מנחת יהודה' לר' יהודה הלוי עפשטיין בשם ספר ישן הנקרא 'כתר תורה'. והוא מקדים להקשות עוד מה ראתה הברייתא להשוות את פסוקי התורה לפסוקי תהלים ודה"י. והלא באותה מדה יכלו גם לומר כמה חסרים פסוקי ספר ישעיהו מפסוקי התורה וכן הלאה. ומבאר ה'כתר תורה' שקבלה היתה ביד התנא של הברייתא שיש 5888 פסוקי תורה. ומאידך לפי המסורת יש רק 5845. ולכן הוא מתרץ שיש עוד 43 פסוקים של תורה הכתובים בתהלים ודברי הימים כלשון התורה ממש. כמו עָזִּי וְזִמְרָת קָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (שמות טו ב. תהלים קיח יד). כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים לב לו. תהלים קלה יד) וכדומה. [בספר הנ"ל מובאת רשימה של כל הפסוקים שרובם נמצאים בדברי הימים שבפרקיו הראשונים הוא לשון תורה ממש פסוק אחרי פסוק]. ולפי זה יש לפרש את הברייתא באור חדש לגמרי.

"חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת" כלומר פסוקי התורה הנמצאים בספר התורה! "יתר עליו תהלים שמונה" דהיינו ששמונה מתוך פסוקי התורה אינם כתובים בספר תורה אלא בתהלים. "חסר ממנו דברי הימים שמונה" כאן יהיה הפירוש ששאר הפסוקים נמצאים בדברי הימים אלא שחסר מדברי הימים שמונה פסוקים הנמצאים בתהלים. כעת מובן מאוד מדוע נקטה הברייתא את תהלים ודברי הימים דווקא. [צריך רק להדגיש שלפי זה המושג 'פסוקים' אינו דווקא פסוק שלם המסתיים בטעם 'סוף פסוק' אלא לפחות שלש מלים המופסקות באחד הטעמים המפסיקים כמו לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי (במדבר כא לד. תהלים קלה יא). הנחה זו אינה מופרכת כלל שכן יש עוד מקומות שיש למושג 'פסוק' משמעות זו. פסוק ענינו דבר החתוך ומופרד מחבירו כמו 'פסיק רישיה ולא ימות' ולכן הוא יכול להיות הגדרה לכל קטע המופרד על ידי טעם מפסיק. והתוס' ישנים שהזכרנו לעיל כבר דיברו על האפשרות שנחלוק את פסוקי תהלים לבני שלש תיבות כהסבר למספר הפסוקים הגבוה של ספר תהלים בו נוקטת הברייתא]

אמנם הרעיון הזה מבריק ויש לו גם דיוק מהלשון 'פסוקי ספר תורה' ולא 'פסוקי תורה'. אך חבל שפירוש זה מוקשה מאוד. מלבד שההעמסה במילים 'חסר ממנו דברי הימים שמונה' היא דוחק שכמעט לא ניתן להאמר, הרי שיש עוד פסוקים של תורה גם בספרים אחרים ולא רק בתהלים ודברי הימים. ולא זו בלבד, אלא בתהלים עצמו יש יותר משמונה פסוקים של לשון תורה. בבדיקה שטחית מצאתי שהפסוק אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד (במדבר יד יח) מופיע גם בתהלים (קג ח) וגם בספר יונה (ד ב) וזה לא נזכר ברשימתו של ה'כתר תורה'. וכן קטע הפסוק כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לב כז) מופיע עוד שלושים פעמים(!) בשאר הנ"ך. ואם ניקח את ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שזה גם שלוש מילים הרי שהם מופיעות 96 פעמים נוספות בנ"ך. הפסוק בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה (דברים כו ח. תהלים קלו יב) המופיע ברשימה של 'כתר תורה' נמצא גם בספר יחזקאל (כ לג) ועוד. יש להניח שבבדיקה יסודית ימצאו מאות כאלו.

חמשת אלפים, או שמונת אלפים?​

בדפוס וילנא הגירסא בברייתא היא 'חמשת אלפים שמונה מאות שמונים ושמונה פסוקים' אבל בדפוס ראשון ובכל כתבי היד ובתשובת רב האי גאון ובכל הראשונים הגירסא היא: שמונת אלפים! וכנ"ל הוכיח הרש"ש היטב מדברי התוס' ישנים שכך היה לפניהם, יעויין בדבריו עוד ראיה לזה. [הגירסא שאצלנו היא של המהרי"ט שתירץ שהיה כתוב ה' אלפים והסופר טעה והעתיק ח' אלפים ועל פי זה תקנו בדפוסים המאוחרים]. כמובן שלפי זה לא יועיל כל התירוץ של 'כתר תורה' והתמיהה גדלה ומתעצמת לאין ערוך, איך שייך כזה הבדל עצום בין מספר הפסוקים שלנו לשל הברייתא?

במאמר של הרב אליהו בלר שהתפרסם בקובץ אור ישראל (מאנסי) מובא רעיון חדש לתרץ את הברייתא התמוהה. ההנחה הראשונה שלו היא שהמושג 'פסוק' המובא בברייתא, אינו נקבע רק לפי הטעם 'סוף פסוק' אלא גם לפי טעמים מפסיקים בדרגה נמוכה יותר. כמו שכבר הבאנו לעיל בתירוצו של בעל 'כתר תורה'.

הטעמים מתחלקים לכמה דרגות של הפסקה. והיום מקובל לכנות אותם קיסרים, מלכים, משנים, ושלישים. הקיסרים הם אתנחתא וסוף פסוק, והמלכים שהם דרגה אחת למטה מכך הם: סגול, שלשלת, זקף קטון וגדול, וטפחא. ר”א בלר חישב ומצא (ע"י תוכנת מקראות גדולות 'הכתר' של אונ. ב"א) שמספר הקיסרים והמלכים בספר דברי הימים הוא 8878! כך שאם נניח שהתנא קורא פסוק לכל קטע המסתיים בקיסר או במלך הרי שמספר הפסוקים של דברי הימים הוא כמעט זהה למה שבידינו. ועל שתי פסוקים חסרים ודאי שאין שום דוחק בתירוץ 'בפסוקי לא בקיאינן'.

בקשר לתהלים מביא ר”א בלר את ספר דקדוקי הטעמים לבן אשר (בעל המסורה המפורסם). שמחלק את טעמי תהלים (שהם טעמים מיוחדים הנקראים טעמי אמ"ת. ושונים משאר ספרי המקרא) לשתי קבוצות. לראשונה הוא קורא 'שמונה שרים גבורים'. ולשנית הוא קורא 'קטנים ולא גבורים'. כלומר, הקבוצה הראשונה היא של המפסיקים ה'כבדים'. אם נניח שהתנא פסק את פסוקיו לפי המפסיקים ה'כבדים' ונוציא מהם את הפָּזֵר והרביע הקטן [שהר"א בלר מסביר מדוע יתכן ויש להוציא אותם] נמצא שסכום פסוקי התהלים הוא 8883, כמעט כמו המספר המופיע בברייתא.

אמנם עדיין חסרים 13 פסוקים. כי פסוקי תהלים הם 8896 לפי הברייתא. אך לזה הוא מציע שהתנא מנה את כותרות המזמורים שהם בני מילה אחת כפסוקים בפני עצמם כגון 'לְדָוִד' (תהלים כה) 'לִשְׁלֹמֹה' (שם עב) 'מִזְמוֹר' (שם צח). אזי נגיע ל8894 פסוקים. שתים פחות מהמספר של הברייתא כפי שהיה בדברי הימים. ושוב, על כגון דא ודאי אפשר לומר 'בפסוקי לא בקיאינן'.

[יש להוסיף שבהגהות על אוצר הגאונים קידושין (עמ' 84 הערה י') מובא רעיון דומה, והוא שבהרבה כתבי יד עתיקים של תהלים כתוב כל הספר בצורה של אריח על גבי אריח כמו שירת 'האזינו'. והוא מעיד שהוא מנה את כל האריחים האלו כפסוקים בפני עצמם וכן את כל כותרות המזמורים אפילו אלו שהם בני מילה אחת. והגיע בדיוק למספר הכתוב בברייתא.]

עד כאן הכל יפה מאוד. אבל בנוגע למספר הפסוקים בתורה עדיין אין הענין מיושב כל צורכו. אמנם יש כבר פתח הגון ליישוב מספר הפסוקים הגבוה המופיע בברייתא, שכן אנו יכולים להניח שהתנא מחשיב כפסוק גם טעמים נוספים זולת 'סוף פסוק'. אך אליה וקוץ בה, שכן אפילו אם נוסיף רק את האתנחתא שהוא מפסיק השוה בדרגתו לסוף פסוק ולא נרד כלל לדרגת ה'מלכים' כבר יש לנו 11,330 פסוקים. כך שכאן נצטרך לומר שההפסקה היתה לפי הענין ולא לפי דרגת טעמים קבועה. שלא בדומה לפסוקי דברי הימים ותהלים, וזה דחוק. מכל מקום, אם אכן ההנחה הזאת נכונה אזי תתורץ גם הקושיא מ'והתגלח – אמצען של פסוקים' כי יתכן ש'והתגלח' הוא באמת אמצעם של הפסוקים האלו שאינם הפסוקים שלנו. נצטרך רק להניח שבחצי השני של התורה יש קצת יותר פסוקים כאלו ביחס. כי 'והתגלח' בכל אופן רחוק מן האמצע שנמצא בפרק ח.

לסיכום. הביאור המסתבר ביותר של דברי הברייתא הזו נראה הביאור האחרון שמניח ש'פסוק' נקבע גם לפי טעמים נמוכים יותר מ'סוף פסוק'. גם אם עדיין נשאר איזה דוחק. ונשאר לקוות שכשיבוא תשבי הוא יבאר לנו את דברי הברייתא על בוריים

[מקורות עיקריים: קונטרסו של ר' יצחק זילבר 'איפה חצאי האותיות של התורה'. הרצאה של הד"ר משה כ"ץ 'באותיותיה ניתנה תורה'. מאמרו של ר' אליהו בלר 'פסוקי המקרא לפי הברייתא בקידושין דף ל'. הערות לש"ס שוטנשטיין קידושין שם]
[1] א"ה: תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פו עמוד ב

אמר רב חסדא: בתחלה לא היו מעמידים שוטרי' אלא מן הלוים, שנאמר: ושוטרים הלוים לפניכם, עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל, שנאמר: ושוטרים הרבים בראשיכם. בגליון וברש"ש מצויין שאין זה פסוק מהמקרא, אבל יש מקום לומר שחז"ל מציינים לאיזה מקור דמוי מקראי. עיין בכתבי ר' מתתיהו שטראשון על זה.

​

 

[ספרייה תורנית]

ויעו"ע במהרש"א בח"א קידושין ל ע"א.

המגיד מקוז'ניץ ביאר את הענין באופן שלק"מ