פסח, חודש ניסן חג המצות או חג החירות?

[נדיב לב]

נכתב בעידן הקורונה...

בכל חג יש את המצוה שמסמלת את מהותו. בחג הפסח זוהי המצה, ועל שמה נקרא חג המצות. חז"ל העניקו לחג הפסח שם נוסף – 'חג החירות', על שם שבאותו הזמן יצאו עם ישראל משעבוד מצרים לחירות ולגאולה. במחשבה ראשונה מה שעובר בראשנו למשמע המילה 'חירות', מצב חופשי ללא גבולות שהאדם אדון לעצמו ובזכותו לעשות ככל העולה על רצונו ללא גבולות וללא סיגים. אבל לא היא! ולזה באה המצה ללמדנו מהם הגבולות הנדרשים מהיהודי, גבולות שהתווה לפניו הקב"ה. שכן ביציאת מצרים כיון הקב"ה את יציאת העם במדויק לזמן שעוד לא הספיק בצקם לתפוח, להוכיח להם שעם זאת שכעת יוצאים הם מעבדות מצרים לחירות, אבל ליהודי עדין יש גדרים וסייגים, וכמו בהכנת המצה הדורשת השגחה צמודה שלא תעבור את גבול החימוץ של שמונה עשרה רגעים הקובע אם הבצק הוא חמץ או מצה, כך גם היהודי מוטל עליו באופן תמידי להשגיח שאיננו חוצה את הגבולות...

ואותם הגבולות הנצבים בפני היהודי בפרט בחג הפסח [בניגוד לשאר החגים] נמשכים גם בליל הסדר עצמו. יהודי חוזר מבית הכנסת לאחר יום ארוך שלא הכניס לפיו אוכל של ממש.. וכעת ניצב בפני שולחן ערוך, אבל בעל כרחו זמן האכילה נדחה ונדחה, קדש, ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, ואז כשמגיע זמן הנטילה מוטל עליו לאכול כזית מצה ומרור, לא בדיוק מאכל מעדנים.. ורק אחרי שמלאה את כרסו בכל אלו, כעת אפשר לו ליהנות מהמטעמים המיוחדים שהכינה נוות ביתו.. והוא שכתבנו גבולות היהודי אולי נוקשים וצרים, אבל כל זה בעולם הזה, לעולם הבא הגלגל מתהפך, ומי שחי בגבולות פתוחים חלילה, ימצא עצמו בעולם האמת כשהוא מוקף בגבולות צרים, ואילו מי שחי כיהודי כשר עם גבולות, עולם הנצח שלו יהיה רחב בהרבה...

ומכאן לפן האקטואלי. בחודש האחרון אנו חוויים את מגיפת הקורונה ובעקבותיו המגבלות הרבות שחלו על חירות בני אדם.
אצל היהודי בשונה מאומות העולם שלילת 'מצב החופש' נתפסית כרצון אלוקי המונע ממנו כרגע לממש את מאוויו ורצונותיו ולהתבטל לרצון האלוקי, ואין כן שלילת חירות אלא מסגרת צרה שהאלוקים מגדיר ליהודי מחדש, בכדי לנסותו בעבודת ה' שסעיף נכבד מהעבודה בכלולתה הינה שמירת הנפש והגוף, ככל שנקפיד לשמוע על ההוראות ונצמצם את "חירותינו" כך נגדיל את חירותנו האמיתית, כיהודים חרדים לדבר ה' אנו כבר מורגלים בגדרים וסיגים מימים ימימה, מדוע בעת סכנה זו נפרוץ אותם??

 

[נדיב לב]

בכל חג יש את המצוה שמסמלת את מהותו. בחג הפסח זוהי המצה, ועל שמה נקרא חג המצות.

חג הפסח נקרא בשם נוסף - חג המצות. ומה שמענין הוא, שאנו משתמשים דווקא בשם 'חג הפסח' ואומרים: חול המועד פסח, יום טוב ראשון של פסח, שביעי של פסח, חופש פסח, אסרו חג פסח. ולעומת זאת, בתורה מופיע רק השם "חג המצות" ולא מוזכר שם חג הפסח, כפי שנקרא בפסוק: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'.. בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות".

ניתן לראות בכך ביטוי ליחסי הקרבה השוררים בין הקב"ה לעם ישראל – הבורא בתורתו קורא לחג זה חג המצות, כדי לציין את שבחם של בני ישראל במצרים. כשהורה להם הקב"ה לעזוב הכול ולצאת לדרך, הם בטחו בו באמונה שלמה ויצאו לדרך מיד, כך שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ והם אכלו מצות. הם האמינו בישועת ה', וה' מצדו אינו שוכח לנו זאת, כפי שהוא אומר לירמיהו "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
וגם אנחנו, עם ישראל, קוראים לחג זה חג פסח, כדי להדגיש את חסדו של הבורא עמנו שפסח ודילג על בתי אבותינו במצרים בשעת מכת בכורות.
זהו בעצם ביטוי מוחשי לדברי שלמה המלך בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי", אנו אומרים חג הפסח – להזכיר את שבחו של הקב"ה, והקב"ה אומר חג המצות – לציין את שבחם של ישראל. אהבה הדדית כביכול בין הבורא לנברא.