אסכם בקצרה את דברי הגרחי"ש [בריש פ' מי שהיה נשוי] הנודע בענין.
הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".
ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.
חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.
לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.
גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.
אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.
הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".
ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.
חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.
לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.
גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.
אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.
