מנחות הראוי לבילה (1 צופה)

[מחכה]

אשמח לביאור הסברא בדין כל הראוי לבילה אין בילה מעכב

 

[אוצרות המלך]

עיין רשב''ם ב''ב פ''א: ד''ה כל הראוי לבילה וז''ל:
שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו כלומר מה שאי אפשר להבלל מעכבת בו דכיון דכתיב ויצק עליה שמן וצוה לבלול דכתיב בלולה ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא צוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום שכל דבר שצוה הקב"ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר. עכ''ל.
ובזכרוני שיש בזה עוד בחידושי הגרי''ז סטענסיל על קדשים. יבואו היודעים ויחכימונו.

 

[מחכה]

ייש''כ, אמנם בסברא זו שהביא כת''ר

כזו לא צוה להביא

לחץ כדי לכווץ...

עלתה סברא רק בנוגע לדין זה במנחות. כוונתי בדיון זה הייתה לברר מהו שורש הדבר שממנו יכלו להקיש לדיונים אחרים כבנדרים (או שבהם נאמרה לשון זו בהשאלה)

 

[אוהב ספר]

כבנדרים (או שבהם נאמרה לשון זו בהשאלה)

לחץ כדי לכווץ...

מדוע א''א לומר גם שם דלא על נדר כזה דברה התורה?
[כגון חרש בהפרת נדרי אשתו וביתו שאינו בר שמיעה - שלא על בעל ואב כזה דברה התורה]

 

[ממגד שמים]

זכור לי אור שמח מתוק בעניין. כמו"כ תוס' בנידה.
עכ"פ זה רק בפרטים של מצווה [-קריאה בביכורים, רקיקה בחליצה]
אמ' יש ראשונים שהוסיפו עוד לביאור ר"ת בפסול אילם מצד מפי כתבם.

 

[דבר היושר]

כפי שהזכירו כאן המושג 'כל הראוי לבילה' הוזכר באין ספור מקומות בש"ס גם בדברים שאינם נוגעים בהכרח לענייני המנחות, והוא נושא בו את אחד מהכללים הידועים בש"ס - המושג "בכוח" והיינו שישנם מקומות שעצם יכולת האדם לעשות דברים מסויימים 'בכוח' פוטרו מעשייתם בפועל, והעדר עשייתם במציאות אינו מעכב [אם כי, זהו דווקא במקום שמלכתחילה הדבר אינו מעכב ואכמ"ל] וכפי שמפוזר בש"ס המושגים כדוג' 'כל העומד ליזרק כזרוק דמי' [ב"ק עו:] 'כל העומד ליפדות כפדוי דמי' [שם] 'כל העומד לישרף כשרוף דמי [מנחות קב:] 'כל העומד להרים כמורם דמי' [שבת קמב.] 'כל העומד ליגדד כגדוד דמי' [כתובות נא:] 'כל העומד ליגבות כגבוי דמי' [סוטה ה.] זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור השני משום ד'מנא תבירא תבר' [ב"ק יז:] כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי [קידושין סב.] כל שבידו נאמן כנגד עד אחד [רא"ש בגיטין נד: יעוי"ש] זרק גט לחצרה ואש עומדת בינהם, ונשרפה בעת תעופתה דאם נשרף הגט, לא מהני כלום ד'מעיקרא לשריפה קאזיל' [גיטין עט.] מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [ב"מ ח.] מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה [ב"מ י:] דבר הגורם לממון כממון דמי והת' טעמו ד'כיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשותייכו קאי בעיתא לשלומי כדילכון דמי' [פסחים ה:] וכן הכלל הנודע וכפי שהוזכר בפתיחת האשכול ד'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה הריהי מעכבת בו' [מנחות קג:] והובא כלל זה בנוגע למקרים נוספים [מכות יח: וקידושין כה. וב"ב פא:] וכן המושג הנודע בשערים של "כוח טענה" [קו"ש ח"ב].

החילוקים בין המושגים הנ"ל מתחלק לאין ספור וריאציות ונקודות מסוימות ויש עימי מן הכתובים בענין זה, אבל היסוד המרכזי שנא' בכל זה הוא היסוד שהתקבל עמוק בבי מדרשא והוא שברגע שהדבר הוא 'בכוח' האדם, העדר עשייתו במציאות הפיזית אינו עיכוב עבורו, שהרי הדבר נשלט על ידו וקיים בהמציאות, אלא שעדיין לא בא לידי ביטוי בפועל.

 

[מחכה]

ויש עימי מן הכתובים בענין זה,

לחץ כדי לכווץ...

יישר כח עצום, אשמח כמה שתוכל לבאר זה.
בעיקר ק''ל בעניין זה מצד שזה ''בכוח של הבכוח'' שאת זה לא מצאנו בהדוגמאות שהביא מעכת''ר. וכן בכלל שבשס מצינו בריבוי מקומות שהבפועל מכריע את הבכוח

 

[דבר היושר]

כפי שהזכירו כאן המושג 'כל הראוי לבילה' הוזכר באין ספור מקומות בש"ס גם בדברים שאינם נוגעים בהכרח לענייני המנחות, והוא נושא בו את אחד מהכללים הידועים בש"ס - המושג "בכוח" והיינו שישנם מקומות שעצם יכולת האדם לעשות דברים מסויימים 'בכוח' פוטרו מעשייתם בפועל, והעדר עשייתם במציאות אינו מעכב [אם כי, זהו דווקא במקום שמלכתחילה הדבר אינו מעכב ואכמ"ל] וכפי שמפוזר בש"ס המושגים כדוג' 'כל העומד ליזרק כזרוק דמי' [ב"ק עו:] 'כל העומד ליפדות כפדוי דמי' [שם] 'כל העומד לישרף כשרוף דמי [מנחות קב:] 'כל העומד להרים כמורם דמי' [שבת קמב.] 'כל העומד ליגדד כגדוד דמי' [כתובות נא:] 'כל העומד ליגבות כגבוי דמי' [סוטה ה.] זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור השני משום ד'מנא תבירא תבר' [ב"ק יז:] כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי [קידושין סב.] כל שבידו נאמן כנגד עד אחד [רא"ש בגיטין נד: יעוי"ש] זרק גט לחצרה ואש עומדת בינהם, ונשרפה בעת תעופתה דאם נשרף הגט, לא מהני כלום ד'מעיקרא לשריפה קאזיל' [גיטין עט.] מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [ב"מ ח.] מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה [ב"מ י:] דבר הגורם לממון כממון דמי והת' טעמו ד'כיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשותייכו קאי בעיתא לשלומי כדילכון דמי' [פסחים ה:] וכן הכלל הנודע וכפי שהוזכר בפתיחת האשכול ד'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה הריהי מעכבת בו' [מנחות קג:] והובא כלל זה בנוגע למקרים נוספים [מכות יח: וקידושין כה. וב"ב פא:] וכן המושג הנודע בשערים של "כוח טענה" [קו"ש ח"ב].

לחץ כדי לכווץ...

אם כבר הבאתי חלק מהוריאציות דחזינן ביה את המושג 'בכוח' אביא כאן עוד כמה - עדים ששלחו עדותם בכתב במקום שיכולים להעיד בפה דאף שנא' 'מפיהם ולא מפי כתבם' - כה"ג כיון שב'כוח' יכולים להעיד, אין לנו כוח למנוע עדותם בעבור זה [תוס' בב"ב מ.] האי דינא ד'שומע כעונה' שטעמו הוא שיש בשמיעה את ה'בכוח' של הענייה, ופסק השיבולי לקט שבאלם ל"ש האי דינא דאין בו את ה'בכוח' של הענייה [כך מסר שיעור אחד מרבותי - הגרע"ה בזמנו ודבריו תמוהים דהא כל זה תלוי במח' רש"י ותוס' בסוכה לח: ואכה"מ] המושג הלואה, דאמנם עד הגיע זמן מועד הפירעון אינו יכול לגבות הימנו, ובהגיע מועד הפרעון יכול לגבות, ואין זה חיוב חדש, אלא שעד אז היה לו ב'כוח' ברשות הממון של חברו, ועתה נתעלה לדרגת שיכול לגבות הימנו 'בפועל' [כמדומני שכ"כ הגר"ח] חצי שיעוא אסור מן התורה וטעמו ד'חזי לאיצטרופי' והיינו דבחצי השיעור יש ב'כוח' לאסור הכל, אף שבפועל לא מתקיים כאן איסור [יומא עד: והחקירה בזה ידועה] לא מועלת שליחות לקבל מתנה דבעינן 'שלוחו של בעל הממון' וביאורו דהנה השליחות מבוססת על כך שלמשלח יש את ה'בכוח' על הענין והוא מבקש מהשליח שיוצא דבר זה אל 'הפועל' * והא למקבל המתנה אין שום דבר 'בכוח' על החפץ טרם יתנוהו לו [ירושלמי בב"מ].
*וביסוד זה נפשט כמין חומר כל פרשת השליחות, וזהו הטעם שלא מועלת שליחות בחליצה [כתובות עד.] שהרי אין כאן 'בכוח' להחולץ להתירה, שהרי התורה היא המחילה את מה שמותרת כעת, וזהו גם דפליגי בשליחות למציאה [תוס' בב"מ י. הבהיר שהאי פלוגתא ד'המגביה מציאה לחברו' נא' גם כשעשאו לשליח] וזהו האמור 'כל מילתא דאיהו לא מצי עביד - שליח נמי לא מצי משווי' שעניינו הוא שמה שאין ב'כוח' להמשלח לא יוכל השליח להוציא לפועל, וכן זהו הטעם שלא שייך לשלוח אדם שיניח עבורו תפילין וישב עבורו בסוכה, דדבר זה אינו ענין שב'כוח' דכל עניינו הוא העשייה בהפועל, והדברים ארוכים.

 

[מחכה]

דבריו נפלאים וייש''כ עצום.

כמה הערות קצרות, תחילה שאשמח אם יש תח''י של מעכ''ת איזה נקודות בעניין בכח של הבכח כבעניין זה.

ב.
כת''ר כתב

חצי שיעוא אסור מן התורה וטעמו ד'חזי לאיצטרופי' והיינו דבחצי השיעור יש ב'כוח' לאסור הכל, אף שבפועל לא מתקיים כאן איסור

לחץ כדי לכווץ...

והנה בזה חלקו (יומא עד) ר''י ור''ל ובלקו''ש תלה מחלוקתם בכמות ואיכות ותו''ד שאם האיסור הוא באיכות הרי שהאיכות נוצרת דווקא ע''י שהאיסור הוא בשיעור שאוסר.

ג.
כת''ר הביא גבי שליחות

דהנה השליחות מבוססת על כך שלמשלח יש את ה'בכוח

לחץ כדי לכווץ...

והנה בזה הבאתי באשכול אחר (איני יודע איך לציין לשם) גבי 'אינו בתורת' ואכן בזה יש לעיין אי אינו בתורת' ושלילה של שליחות במצוות שבגופו הם מיסוד אחד כדברי מעכ''ת והדברים צריכים הכרע

 

[מחכה]

בכח של הבכח

לחץ כדי לכווץ...

אבאר הכוונה, בעוד שבבכח היה או יהיה כזאת בו, בעניין כל הראוי לבילה לא יהיה כן ולא היה מעולם

 

[דבר היושר]

הנה בזה חלקו (יומא עד) ר''י ור''ל ובלקו''ש תלה מחלוקתם בכמות ואיכות ותו''ד שאם האיסור הוא באיכות הרי שהאיכות נוצרת דווקא ע''י שהאיסור הוא בשיעור שאוסר.

לחץ כדי לכווץ...

אינני מכיר כ"כ את הנוסחא הזו, ואכן סוגיא זו רחבה עד למאד אביא כאן סיכום קצר ככל האפשר על הסוגיא המדוברת, ישנן שתי גישות יסודיות בהבנת איסור חצי שיעור מהתורה [יומא עד.] הגישה הראשונה רואה באיסור זה מעין גזירה והרחקה, והיינו שכיוון שחצי שיעור "חזי לאצטרופי", כלומר יכול להצטרף לשיעור שלם ובכך להביא לעבירה גמורה, אסרה התורה גם אכילת חצי שיעור כדי להרחיק את האדם מאיסור שלם, לפי שיטה זו, נראה שאם אין אפשרות מעשית להשלים את השיעור, אין איסור תורה בחצי שיעור, כפי שמבואר בדברי האחרונים שיישבו כך את איסור "כל שהוא" בחמץ [על בסיס דברי הרמב"ם בפ"א מחמץ ומצה ה"ז] ואת דין הנשבע על ככר שנשרפה ואכמ"ל, ראיה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בדברי השאג"א וגבורת ארי [בביאור הסוגיה בשבת ה:] לגבי העברת פחות מד' אמות בשבת, שם נראה שהעדר אפשרות צירוף לארבע אמות פוטר מחיוב.

הגישה השנייה גורסת שסברת "חזי לאצטרופי" אינה הסיבה לאיסור אלא רק סימן, והיינו שעצם קיומו של איסור בשיעור שלם מוכיח שגם במעט יש חפצא דאיסורא, ואי אפשר שהיתר גמור יהפוך לאיסור רק על ידי הוספת כמות, לפיכך, האיסור קיים גם בחצי שיעור, גם כשאין אפשרות מעשית להשלימו.

יתרה מכך, הרמב"ם מרחיב את גדר האיסור ומשווה איסורים שונים שאין בהם שיעור חיוב [כגון חלב בהמה טמאה, בפ"ג ממאכ"א ה"ו] לאיסור חצי שיעור שאין עליו מלקות אך אסור מהתורה, דבר זה הוביל חלק מהאחרונים לפתח את מושג "חצי שיעור באיכות", הרמב"ן אף מרחיק לכת ומסביר [בסה"מ ל"ת שנ"ג] ש"כל דמתהני מאיסורא אסור", כלומר עצם ההנאה מהאיסור יוצרת איסור תורה, גם ללא שיעור מלא או מעשה גמור [כמו בקריבה לעריות].

בסופו של דבר, המחלוקת בין הגישות נסובה סביב הבנת מהות האיסור בחצי שיעור, האם הוא איסור עצמאי הנובע מהפוטנציאל להשלמה, או שמא הוא ביטוי לכך שהאיסור קיים במהותו גם בכמות מועטה, והשיעור נוגע רק לעונשין.

 

[דבר היושר]

אגב, מאן דהו טען באזניי היום, שכל המושג 'ברירה' הוא גם ענין מענייני ה'בכוח', דהנה הא אי אפשר להכחיש המציאות, ולומר שאז ידענו, ועשו נודע שידענו, שהרי אי אפשר באף בחינה להחליף את הזמנים, ולייחס ידיעות מהעבר להווה, אלא שאנו אומרים שכיון שהדבר מבורר עכשו בפועל, הנה נתברר הדבר בבחינת 'בכוח' * [ואי"ז 'בירור' כבשאר המקומות].
* ולכן כתב התוס' בגיטין [כז:] שלענין 'לשמה' בגיטין, לא שייך להשתמש במושג 'ברירה', דהכתיב 'וכתב לה' ומשמע שבעינן שיהא בירור בפועל בעת הכתיבה [ולא שייך למימר שכיון ש'יש ברירה', כאילו שכתב את הגט לשמה הנצרך לה, דהנה המושג 'בירה' אינו משמש כלום במקום שצריך בירור בפועל].

 

[אוהב ספר]

דהנה הא אי אפשר להכחיש המציאות, ולומר שאז ידענו, ועשו נודע שידענו

לחץ כדי לכווץ...

מי אמר שאז ידענו?
אלא כיון שעשכשיו נוכחנו שהוא כן יכל החלות לחול לפי המציאות העתידה

 

[דבר היושר]

בעוד שבבכח היה או יהיה כזאת בו, בעניין כל הראוי לבילה לא יהיה כן ולא היה מעולם

לחץ כדי לכווץ...

מתנצל על עיתוי התגובה [שכחתי מאשכול זה, ורק עתה בדרך נס הבחנתי בו] ישנם שלושה מישורים המבטאים את 'מושג בכוח', ישנם את אופני ה'הואיל' [פסחים סב, ב; פסחים מו, ב;] וה'מיגו' [ב"ב ע, ב; ב"ב לג, ב; ועוד] שעניינם הוא שאנו נותנים חשיבות לאפשרות שהיתה ניתנת לביצוע ב'עבר' ומכניסים את ה'בכוח' של העבר, בהעכשוויות, ישנם את אופני ה'כל העומד' [שיטת ר"ש גבי פדיון, זריקה, שריפה, הרמה, גדידה, גבייה,] שעניינו הוא התחשבות עם ה'עתיד', והכנסתו בהעכשוויות, דכיון שישנה 'הכרחיות' שהדבר יתקיים, אזי הדבר חשוב שנעשה בפועל ואגב, לית הלכתא כוותיה, ועל אף שזה עיקרון שהובהר בתורה עצמה, כדוגמת הדין של בן סורר ומורה, ובא במחתרת, שכל מה שמאבדים את זכות קיומם נובע מכך שעל אף שאכתי לא עשו מעשים המחייבים מיתה, אנו דנים אותם על שם מה שיבוא בעתיד ויל"ע וישנם את אופני ה'כל שבידו' [קידושין סב, ב; והרא"ש גיטין נד, ב;] שאין עניינו התחשבות עם הדבר שיבוא ב'עתיד' בהכרח, ואין עניינו שאנו מעלים את ה'אפשרות' שהייתה בעבר כאילו נעשתה, אלא עניינה הוא חזק ומקיף יותר, שכיון שהדבר מסור 'בכוח' האדם בהווה בכל רגע ורגע שיוכל לעשותו אזי יהני אף יותר מבין השניים הראשונים ואכמ"ל.

ובכולי הנך, מלבד זו האחרונה, כבר הדבר איננו נתון לעשייה פיזית וכלשונך 'לא יהיה כן ולא היה מעולם' [שהרי הדם כבר נשפך הובא בתור דוגמא וכל מה שאנו אומרים מכוח הכלל של 'כל העומד' ש'עצם עמידתו' חשובה כהפעולה דהקבלה גופא, וכן לגבי מיגו, שהרי אחר שטען שהשטר פרוע אזי בהכרח שהשטר איננו מזוייף, ולעולם לא יהא ניתן לומר שיש לו את 'כוח הטענה' דמזוייף, וכן לגבי 'הואיל' דדבר ברור הוא שהאפייה שימשה לצורך חול לבסוף, אלא דאמרינן שכיון שב'עבר' היה אפשר להשתמש בזה ליום טוב שאולי יבואו אורחים [שזהו ה'והואיל' - דהואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, השתא נמי חזי ליה] אזי הדבר אינו חשוב כ'מלאכת בישול ביו"ט', אלא כ'אוכל נפש' שהותר לצורך החג [ועל אף שזה סתירה ל'בפועל'].

 

[מחכה]

יישר כח עצום, נפלאות ממש, הנ''ל תרץ אצלי מה שהיה תמוה אצלי ויישר כח.
עדיין צ''ב ההבדל בין המישורים הנ''ל יותר בהרחבה