ויקרא הערות ושאלות על פרשת ויקרא

[בצ"ל]

1. מה הסיבה ששחיטה כשרה בזר? הרי היא אחת מהעבודות החשובות בקרבן, והמפגל בה כמפגל בזריקה, ומה ההבדל בין מליקת עוף וקמיצת מנחה לשחיטת בהמה שכשרה בזר?
2. מה הסיבה שאסור להקריב לגבוה שאור ודבש.
3. מה הסיבה שקרבן עולה זה דוקא זכר, וחטאת דוקא נקיבה, ולמה חטאת כה"ג ונשיא וחטאת ציבור זה כן בזכר.
4. מה הסיבה שיש למלוח כל קרבן לפני הקרבתו?

 

[געגועים]

4. מה הסיבה שיש למלוח כל קרבן לפני הקרבתו?

בנוסף לפי' רש"י ורבינו בחיי?

 

[בצ"ל]

לגבי שאלה 2.​

רמב"ן ויקרא פרק ב פסוק יא (פרשת ויקרא)

וטעם השאור והדבש, יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג מו), אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה.

ר' חיים פלטיאל ויקרא פרק ב פסוק יא (פרשת ויקרא)

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. שאור שלא יתחמץ יותר מדאי ולא יהיה ראוי לאכילת כהנים, ולא דבש משום דמתוק הוא ויש לירא שלא יאכלו מקדשי יי.
שאור ודבש לא תקטירו. לפי ששניהם סימן ליצר הרע הממתיק העבירה ולבסוף מחמצת כשאור.

מושב זקנים ויקרא פרק ב פסוק יא (פרשת ויקרא)

למה צוה הב"ה שלא להביא חמץ במנחות. וי"ל כי הקומץ צריך שלא יהא חסר, ואם היה בו חמץ או מתוק בדבש היה חסר מקום הנקבים. וכן לחם הפנים, שמא יאמרו אין בחלה שני עשרונים אלא שהחמיצה היא גבוהה, וכל דבר שטעון שמן אין להיות חמץ מפני חשד לפי שמגביה הבצק ויאמרו אין כאן עשרון אחד. אבל עשר לחמי תודה הם חמץ לפי שאין בו שמן וגם הוא נאכל לבעלים. ואל תקשה ממנחת מאפה לאחר שנאפת נותן בה שמן לא פלוג רבנן, וכן שתי הלחם הוא חמץ, לא תאפה חמץ חלקם אפי' שירי מנחה, לפי שאם יחמיצו וישאר בו מן העיסה, ואומר בפסחים (ל' ב') משום (דטריד) [דתדיר] למילש בהן כבית שאור שחמוצו קשה, אף בכאן היה מחמיץ המנחה מכח החמץ, והיה מקריב קומץ מן החמץ, ועוד פן ישכח ויקריב תחלה. והרמב"ם כתב שמנהג היה לעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב דבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה כדרך שאמרו במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואסרה הכתוב לפי שהיתה חק לאמורים, וטעם המלח אין זה כן לפי שהן מואסין בו, ואינן מקריבין אותו כלל. והרא"ש פי' לפי שיצר הרע דומה לשאור, ומטעם זה נמי הזהיר על הדבש שיצר הרע מתוק לאדם כדבש​

וע"ע בשא"ר.

הרי נמצאו כאן כמה טעמים. א' כך היה מנהג אצל עבודה זרה, ב' הם סימן ליצה"ר. ג' יש חשש ששאור יתחמץ יותר מדיי ולא יהיה ראוי לאכילת כהנים. ד' שלא יהיה הקומץ חסר.

 

[בצ"ל]

4. מה הסיבה שיש למלוח כל קרבן לפני הקרבתו?

רמב"ן ויקרא פרק ב פסוק יג (פרשת ויקרא)

ולא תשבית מלח ברית אלהיך - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג. לשון רש"י. ומדרש חכמים הוא. ור"א אמר על דרך הפשט, הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון.​

בכור שור ויקרא פרק ב פסוק יג (פרשת ויקרא)​

מלח דבר המתקיים, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה.​

רבינו בחיי ויקרא פרק ב פסוק יג (פרשת ויקרא)​

ודעת הרב רבינו משה ז"ל בטעם המלח, כי מנהג עובדי עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכחותיו, וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה לא תשבית מלח.​

וע"ד הקבלה: יש במלח שני כחות משתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש שהם כנגד שתי המדות שבהם קיום העולם והם מדת רחמים ומדת הדין, ומטעם זה אמר: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך", קרא ברית אלהיך מלח לפי שבו יתקיים ויכרת העולם, וכמו שאמרו: (ב"ר יד, טו) ראה שאינו יכול להתקיים בדין שתף עמו מדת רחמים, וכן המלח מקיים ומכרית, כי הוא מקיים ומעמיד הבשר זמן מרובה ונותן טעם בכל המאכלים, והוא מכרית גם כן כי המקום המלוח לא יעלה בו כל עשב. וכענין שכתוב: (ירמיה יז, ו) "ארץ מלחה ולא תשב", וכתיב: (דברים כט, כב) "גפרית ומלח שרפה כל ארצה".​

הרי נאמרו כאן כמה טעמים. א' בזכותו של המלח, שהובטח למים התחתונים שייקרבו ע"ג המזבח. [ולכאורה לטעם זה משמע שלוקחים מלח מהים, ולא ממלח שחופרין באדמה] ב' שלא יקריב דבר תפל דרך בזיון, אלא דבר שיש בו טעם. ג' להראות שהקרבן ברית קיים לעולם לכפרה, כשם שהמלח קיים לעולם. ד' כי מנהג הגוים בהקרבת קרבנותיהם שלא לשים מלח, כי הוא מוציא את הדם, ויש ענין לנהוג בהיפך מהם. ה' ע"ד הקבלה יש במלח כוח המים והאש והם כנגד רחמים ודין כו'.​

 

[געגועים]

רבינו בחיי ויקרא פרק ב פסוק יג (פרשת ויקרא)​

יש עוד טעם ברבינו בחיי טענת הים ותשובתו של הקב"ה

 

[בצ"ל]

3. מה הסיבה שקרבן עולה זה דוקא זכר, וחטאת דוקא נקיבה, ולמה חטאת כה"ג ונשיא וחטאת ציבור זה כן בזכר.​

אבן עזרא ויקרא פרק א פסוק ג (פרשת ויקרא)​

ובעבור היות העולה קרבה כולה לגבוה היא מהנבחרת, והזכר נבחר מהנקבה, על כן אין בעולה נקבה.​

ריקאנטי ויקרא פרק א פסוק ג (פרשת ויקרא)​

אמרו רז"ל [יומא לו ע"א] על מה העולה מתכפרת, על עשה ולא תעשה הניתק לעשה, רבי שמעון אומר אין העולה באה אלא על הרהור הלב, רבי לוי אומר מקרא מלא הוא שנאמר [יחזקאל כ, לב] והעולה על רוחכם, ממי אתה למד מבניו של איוב, שנאמר [איוב א, ה] והעלה עולות מספר כולם וגו' אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. והנה לפי שתי הדעות האלו יש טעם נכון להיותה זכר, כי אם היא באה על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ידעת כי העשה מזכור, גם אם היא באה על הרהורי הלב, ידעת כי המחשבה היא מקור וראשית הכל.​

אלשיך על ויקרא פרק א פסוק ג (פרשת ויקרא)​

ואמר אם החלק האחד עולה הוא שהוא המחשבה, כד"א (יחזקאל כ לב) העולה על רוחכם, כי מכאן דרשו ז"ל (ויקרא רבה ז ג) שבאה על המחשבה, מן הבקר זכר תמים יקריבנו, כי חזק הוא כח המחשבה וצריך זכר תמים.
וגם שזכר תמים יקריבנו, שייקר דמיו בעיניו, וגם שיטפל בו, להביאו בכבודו ובעצמו לפני ה',​

כלי יקר ויקרא פרק א פסוק ג (פרשת ויקרא)​

לפי שהעולה על רוחכם היא באה דהיינו על חטא ההרהור כמו שנאמר (איוב א ה) והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלהים בלבבם, והחטאת בא על חטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל ודאי גבור בארץ יהיה כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו על כן קרבנו זכר. אבל החוטא גם במעשה תשש כוחו כנקבה כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו על כן קרבנו נקבה בכיוצא בו. ולפי שבין כך העולה והחטאת באים על החטא אשר מקורו מן הלב כי לב הותל הטהו (ישעיה מד כ) והרשעים ברשות לבם אשר מקומו בצד שמאל על כן שחיטתן בצפון, אבל השלמים אשר בלי עוון ירוצון שחיטתן בכל מקום בעזרה ואין חילוק אצלם בין זכר לנקבה:
ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור, הנתלה בכח השכל שבאדם הנמשל לזכר כי השכל עיקר הבית וגבירו על כן קרבנו זכר, ועולה כולה לגבוה כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה כך היא העולה על מוקדה כי טבע האש גם כן לעלות למעלה. אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה על ידי כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקבה על כן קרבנו נקבה. ועיקר החטא תלוי באיברים מיוחדים ובראשם החלב והדם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים כמו שנאמר (דברים יב כ) כי תאוה נפשך, וכתיב (שם פסוק כג) כי הדם הוא הנפש. וכן כשישמן ישורון ויצא מחלב עינימו (תהלים עג ז) וחלבמו סגרו פימו (שם יז י), אז הוא מעותד ביותר אל החטא על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי אלהינו כי בחסד ואמת יכופר עוון:​

מושב זקנים ויקרא פרק ד פסוק כח (פרשת ויקרא)​

(כח) והביא קרבנו שעירת עזים. הקשה הר"א מגרמייזא למה חטאת באה נקבה, ותירץ לפי שהוא תשש כחו כנקבה ולא היה כח בו להתגבר על יצרו כנקבה זו שאין בה נצחון, יהיה קרבנו נקבה.​

אבן עזרא ויקרא פרק ד פסוק כג (פרשת ויקרא)​

והוא זכר למעלת הנשיא,​

הרי נאמרו כאן כמה טעמים. א' עולה היא כליל לה' וחשובה יותר, לכן צריך להביא זכר שחשוב מהנקיבה [וגם דמיו יקרים], אבל בחטאת ראוי שיהיה נקיבה, ורק בנשיא מפני מעלתו מקריב זכר. ב' הסיבה תלויה בעבירה, דעולה באה על איסור עשה, או על הרהורי עבירה, וזה יותר שייך לחלק הגבור והזכר שבאדם, אבל בחטאת שתשש כוחו כנקיבה ולא התגבר על יצרו עד שעשה מעשה של איסור, יביא נקיבה.
אני שמעתי מי שביאר, שנקיבה יותר מפייסת, ולכן יביא חטאת נקיבה, אבל אי"ז ביאור מחוור, דאין הבהמה בעצמה מפייסת.​