בגדר טומאה וטהרה מצינו שני צדדים א. מציאות רוחנית ב. דין כמו פסול או איסור. ושני הצדדים יש להם מקור.
במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט סימן ח
שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לאו, ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו הן א"ל ומה אתם עושין לו אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת א"ל ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר אמר להם
חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקדוש ברוך הוא חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה.
וכן מלשון הרמב"ם הלכות מקוואות יא, יב מדוקדק שטומאה אינה מציאות אלא דין וז"ל: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא
שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן".
ועיין עוד מה שכתב הר"מ במורה נבוכים (חלק ג' מז).
https://he.wikisource.org/wiki/מורה_נבוכים_(אבן_תיבון)/חלק_ג/פרק_מז
וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא יא, מו) וז"ל: "כל שורה בהלכות טומאת מגע מעידה, שהטומאה איננה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית - אם כי לא נתפסת - העוברת לאדם ולחפץ על - ידי מגע במת, בנבילה ובחולה; אלא הנושאים הנידונים בהלכות אלה - הם ויחסיהם - מייצגים תפיסות ומושגים... נראה לנו שברור מכל זה (ראה שם ההוכחות לזה), שטומאה איננה דבר ממשי הדבק בחומר - אלא היא רעיון, מושג ותפיסה; היא קשורה ליחסי אנשים ודברים; ואם אלה בטלו או טרם נתקיימו, תעבור גם הטומאה - או לא תחול כל עיקר".
אמנם רוב המפרשים כתבו שטומאה היא מציאות רוחנית ולא דין גרידא.
כך מבואר בדברי הרמב"ן (דברים יד, ג) וז"ל: "וטומאת המצורע לא תדבק בחיה, שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת".
וכן בלשון החינוך (מצוה שסב): "על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלהים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה, והענין הזה יש לדמותו על דרך משל לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד, ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק".
וכן כתב הרא"ש בפי' על התורה בפרשת מצורע.
ובחזקוני (ויקרא יא, לג): "ואתו תשברו לפי שהוא שואב את הטומאה יותר מדאי".
וכן מוכח מהאור החיים בפרשת חוקת וז"ל: "זאת חקת התורה - צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה... ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא, ב) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת, שאין הכותי נעשה טמא מת... והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל. ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד, ב) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל" ע"כ.
וגם נראה בדברי הגרש"ש בשערי ישר (שער ג פרק ח) שכתב וז"ל: "דהנה פשטות ענין הטומאה כפי לשון הש"ס והמשניות, משמע שהוא ענין נפרד שהוא נמצא בתוך הדבר הנטמא והמטמא, כמו לשון הש"ס טומאה בוקעת, ועולה ויורדת נכנסת ויוצאת, שבעה לה טומאה, והרבה כיוצא בזה, מה דלא מצינו לשון זה לענין איסור או פסול, דשם משתמש הש"ס בלשון "חלות" כמו אין חל על איסור איסור" עכת"ד.
ובספר דרך נשר כרך ב' עמוד מה דן בהרחבה במושגי טומאה וטהרה אם זה דין או מציאות.
וכן בספר
בית היין עמוד קיא אות צג - צה כתב באריכות.
