דעת ומעשה קנין

[דבר היושר]

הנה שני ההגדרות המרכיבות את המושג "קנין" הם שני דברים שאין שום קשר מעשי בינהם אלא שרק על ידי שניהם חל הקנין ובלעדי אחד מהם הדבר כלל לא מוגדר כקנין.

א. "מעשה קנין" היינו בכל פעם ששני בני אדם הגיעו להסכמה מסוימת על מכירת ממון מסוים בעד תמורה שהוחלטה בינהם, הקנין אינו יכול לחול על ידי ההסכמה והרצון שהם מביעים אחד לשני אלא צריך "מעשה קנין" שרק על ידיו נעשה ונפעל קנין, דהוא המקיים המעשי של הקנין ובלעדיו אין לרצון והדברים בינהם שום הגדרה של מקח וממכר.

ב. "דעת לקנין" היינו שבכל פעם שהבני אדם הגיעו להסכמה בינהם על מכירת ממון, חוץ המעשה קנין שיעשו ישנו עוד חלק משמעותי בקנין, והרי הוא דעת ורצון בקנין, וכמו שמצאנו דשוטה לא יכול להחיל קנינים [כתובות כ.] וקטן [גיטין סה.] דאף על גב שיש כאן מעשה שהוא לכאורה מקיים כאן העברת בעלות שנעשתה מכל מקום כל זמן שאין "דעת לקנין" אין כאן שם של קנין כלל וכלל ואפילו כאשר עדר בנכסי הגר וחשב שהם שלו [יבמות נב:] שלכאורה יש כאן אומדנא גמורה שאם האדם היה יודע שמעשיו הם מעשים שקונים בעבורו ממון מן ההפקר פשוט שהיה רוצה בכך, מכל מקום כל זמן שבשעת הקנין לא נפעלה אצלו "דעת לקנין" אין למעשיו שום שם של קנין.

והדברים תמוהים ביותר מדוע צריך את צירוף שני הדברים כדי להחיל את הבעלות, הרי גם גמירות דעת לבדה יכולה להחיל "חלות" כדמצינו גבי הקדש, הפקר, מינוי שליחות וכיוצ"ב, שבהם הדיבור והרצון בלבד מספיק בשביל להחיל את אותו חלות, ומדוע שהחלות שחל על ידי קנינים הוא מצריך גם מעשה שיקיים אותו, והן אמנם אם היינו אומרים שבעלות זה "חלות דין" היה מקום לומר שהתורה קובעת היאך ה"חלות דין" נקבע ונפעל אבל אין לומר כן דהרי הדברים פשוטים שגם קודם מתן תורה היה צורות מסוימות להעברת בעלויות בין האדם לחברו דהרי זוהי סברא ממונית, שכחלק מבעלותו של אדם בממונו תהא לו הזכות לעשות בו כרצונו ואפילו העברתו לאדם אחר דהרי זוהי ממש בעלותו, שיעשה בממון ככל העולה על רוחו ויקיים בו את רצונותיו, ממילא חוזרת התמיהה הרבתי מדוע נצרך לקנין שני חלקים, גם "מעשה" וגם "דעת".​

 

[הלמדן]

אכן הדברים תמוהים.
אף פעם לא הבנתי את הצורך בשניהם.
אולי אי מי מהפורום ישמח להאיר את עינינו בזה.

 

[עיני לשמיא נטלת]

להבנתי הדלה יסוד עניין הבעלות הוא שמי שהחפץ נמצא בשליטתו ולקוח אליו, כך ראוי שלו יהיה החפץ ותהיה לו זכות לשלוט בו
ועוד קודם מתן תורה כך הוא סדר יישובו של עולם. שכל חפץ וחפץ יעמוד למי שהוא לקוח לשליטתו.
ותוכן מעשה הקנין הוא עצם מעשה ההשתלטות והלקיחה אליו, שמצב זה הוא סיבת הבעלות והמצב המזכה לו.
וזהו טעם קנין חצר משתמרת שלא מדעת בעלים.
ולפ''ז נראה שאי''צ כוונה בשעת הקנין לשם החלת הקנין. וכל עסק קנינים המצוי בינינו בחנויות אין אדם משים על ליבו מתי הוא שעת מעשה הקנין
אלא די בזה שעשה מעשה קנין המועיל וכוונתו בשעת הקנין היתה שהוא לוקח לעצמו. שזה הוא תוכן הקנין האמיתי
וכל הקונה לחם כשלקח הלחם בידו התכוון לקחתו לעצמו. ועשה בזה מעשה קנין בלי לחשוב שהחיל כאן בעלות.
ונ''מ במעשה שהיה במוצאי שביעית העבר שבליל יו''ט ראשון של סוכות היה לי ולבני כמה אתרוגים מהודרים מיותרים
ובאו לביתי אנשים שזימנתי מעיו''ט לברור מתוך אתרוגים שלי. וביררו לעצמם ב' אתרוגים והלכו להם לדרך רחוקה.
ואח''כ ראיתי שבטעות נתתי להם אתרוג אחד של בני. ואמר שנותנו להם בלב שלם, ובלא''ה חיפש למי ליתנו.
אבל בשעת קניינם היה שלא מדעת מקנה.
ומיד שלחתי לשאול אב''ד אחד אם צריך להודיעם, או שיש אופן אחר להקנותם המותר ביו''ט (כי בחליפין אסור)
ואמר שאי''צ כוונה להחלת קנין. אלא מי שהאתרוג לקוח בידו זוכה בו עכשיו בהגבהה או בחצר.
ולא נחה דעתי עד שמצאתי בפתחי חושן שכתב כדבריו.

 

[דבר היושר]

להבנתי הדלה יסוד עניין הבעלות הוא שמי שהחפץ נמצא בשליטתו ולקוח אליו, כך ראוי שלו יהיה החפץ ותהיה לו זכות לשלוט בו
ועוד קודם מתן תורה כך הוא סדר יישובו של עולם. שכל חפץ וחפץ יעמוד למי שהוא לקוח לשליטתו.
ותוכן מעשה הקנין הוא עצם מעשה ההשתלטות והלקיחה אליו, שמצב זה הוא סיבת הבעלות והמצב המזכה לו.
וזהו טעם קנין חצר משתמרת שלא מדעת בעלים.
ולפ''ז נראה שאי''צ כוונה בשעת הקנין לשם החלת הקנין. וכל עסק קנינים המצוי בינינו בחנויות אין אדם משים על ליבו מתי הוא שעת מעשה הקנין
אלא די בזה שעשה מעשה קנין המועיל וכוונתו בשעת הקנין היתה שהוא לוקח לעצמו. שזה הוא תוכן הקנין האמיתי
וכל הקונה לחם כשלקח הלחם בידו התכוון לקחתו לעצמו. ועשה בזה מעשה קנין בלי לחשוב שהחיל כאן בעלות.
ונ''מ במעשה שהיה במוצאי שביעית העבר שבליל יו''ט ראשון של סוכות היה לי ולבני כמה אתרוגים מהודרים מיותרים
ובאו לביתי אנשים שזימנתי מעיו''ט לברור מתוך אתרוגים שלי. וביררו לעצמם ב' אתרוגים והלכו להם לדרך רחוקה.
ואח''כ ראיתי שבטעות נתתי להם אתרוג אחד של בני. ואמר שנותנו להם בלב שלם, ובלא''ה חיפש למי ליתנו.
אבל בשעת קניינם היה שלא מדעת מקנה.
ומיד שלחתי לשאול אב''ד אחד אם צריך להודיעם, או שיש אופן אחר להקנותם המותר ביו''ט (כי בחליפין אסור)
ואמר שאי''צ כוונה להחלת קנין. אלא מי שהאתרוג לקוח בידו זוכה בו עכשיו בהגבהה או בחצר.
ולא נחה דעתי עד שמצאתי בפתחי חושן שכתב כדבריו.

והיאך כב"ת יסתדר עם הא דאיתא בגמ' ביבמות דעודר בנכסי הגר כסבור שהן שלו, אף שיש כאן מעשה קנין גמור, אמרינן שלא חל שום דבר במעשהו משום שאי"כ כוונה לקנין.
והנה אף שפשיטא לן מאומדנא שאם היה יודע שהוא עושה פעולת קנין פשיטא שהיה מתכוון לעשות זאת, עכ"פ, כיון שהכוונה והרצון לא היו בשעת הקנין זה לא עוזר שום דבר.

 

[יהודי פשוט]

והיאך כב"ת יסתדר עם הא דאיתא בגמ' ביבמות דעודר בנכסי הגר כסבור שהן שלו, אף שיש כאן מעשה קנין גמור, אמרינן שלא חל שום דבר במעשהו משום שאי"כ כוונה לקנין.
והנה אף שפשיטא לן מאומדנא שאם היה יודע שהוא עושה פעולת קנין פשיטא שהיה מתכוון לעשות זאת, עכ"פ, כיון שהכוונה והרצון לא היו בשעת הקנין זה לא עוזר שום דבר.

הביאור הוא כעין דבריו של @עיני לשמיא נטלת אלא שמעשה השליטה צריך להיות שהקונה מעונין להכניס את החפץ לרשותו במעשה שליטה זה, וזה הכוונה דעת לקנין. ולכן מעשה הבעלות - מעשה הקנין מועיל אם בדעתו לקנות - בדעתו להיעשות בעלים. ולכן עודר בנכסי הגר אפילו שחושב שזה שלו והמעשה הוא ראוי לקנות מ"מ חסר בכוונה להיעשות בעלים (הוא חושב שהוא בעלים אבל לא שהוא נעשה בעלים).
ולגבי הסיפור עם האתרוגים לגבי קנין חצר פשוט שלא צריך דעת לקנות וכיון שרוצה שיהיה שלו חצרו קונה שלא מדעתו אבל לגבי קנין הגבהה שנעשה בלי כוונה לקנות מעניין אותי היכן הפתחי חושן שראית @עיני לשמיא נטלת .

 

[דבר היושר]

הביאור הוא כעין דבריו של @עיני לשמיא נטלת אלא שמעשה השליטה צריך להיות שהקונה מעונין להכניס את החפץ לרשותו במעשה שליטה זה, וזה הכוונה דעת לקנין. ולכן מעשה הבעלות - מעשה הקנין מועיל אם בדעתו לקנות - בדעתו להיעשות בעלים. ולכן עודר בנכסי הגר אפילו שחושב שזה שלו והמעשה הוא ראוי לקנות מ"מ חסר בכוונה להיעשות בעלים (הוא חושב שהוא בעלים אבל לא שהוא נעשה בעלים).
ולגבי הסיפור עם האתרוגים לגבי קנין חצר פשוט שלא צריך דעת לקנות וכיון שרוצה שיהיה שלו חצרו קונה שלא מדעתו אבל לגבי קנין הגבהה שנעשה בלי כוונה לקנות מעניין אותי היכן הפתחי חושן שראית @עיני לשמיא נטלת .

הוא כתב שה'מצב' הוא המזכה מטעם פעולת הלקיחה וההשתלטות, וזהו ביאור נפלא ביותר אבל כפי שכתבתי זה לא מסתדר עם הגמ' ביבמות.
ולגבי הפשט האחר שאתה מציע, אכן דבריך נפלאים, וכך כל בר דעת מבין, אבל אז חוזרת הקושיא שהועמדה בראשית האשכול למקומה, שהרי אם כך מדוע נצרכים גם מעשה וגם דעת בשביל לעשות זאת הרי אם 'מעשה השליטה' מצד עצם התהוותו נותן כוח לבעלים להיות בעלים מכאן ולהבא, אז יהא תמוה מדוע נצטרך את דעתו באופן מושלם [שיהא בר דעת, ויחשוב שרוצה להיעשות בעלים, ושיכוון לשם קנין וכו' וכו'] הרי עצם השליטה נותנת כוח.
ואם ענין הקנין הוא גמירות דעת ורצון להכניס את החפץ לרשותו מדוע שיצטרכו לעשות מעשה בשביל לקיים זאת.
וכפי שהועמד לעיל.

 

[אמת נהדרת]

הוא כתב שה'מצב' הוא המזכה מטעם פעולת הלקיחה וההשתלטות, וזהו ביאור נפלא ביותר אבל כפי שכתבתי זה לא מסתדר עם הגמ' ביבמות.
ולגבי הפשט האחר שאתה מציע, אכן דבריך נפלאים, וכך כל בר דעת מבין, אבל אז חוזרת הקושיא שהועמדה בראשית האשכול למקומה, שהרי אם כך מדוע נצרכים גם מעשה וגם דעת בשביל לעשות זאת הרי אם 'מעשה השליטה' מצד עצם התהוותו נותן כוח לבעלים להיות בעלים מכאן ולהבא, אז יהא תמוה מדוע נצטרך את דעתו באופן מושלם [שיהא בר דעת, ויחשוב שרוצה להיעשות בעלים, ושיכוון לשם קנין וכו' וכו'] הרי עצם השליטה נותנת כוח.
ואם ענין הקנין הוא גמירות דעת ורצון להכניס את החפץ לרשותו מדוע שיצטרכו לעשות מעשה בשביל לקיים זאת.
וכפי שהועמד לעיל.

הדעת קובעת את מהות המעשה כמו בכל חלות שהוא.
אך עדיין תקשה אמאי צריך מעשה אבל זה אינם כל ראיותך מקנינים שאינם שמספיק בהם דיבור הם להוציא מרשותו ולא להקנות לאדם אחר.
ואגב בהקדש בדיבור מחיל קדושה וממילא עוברת הבעלות.

 

[דבר היושר]

אך עדיין תקשה אמאי צריך מעשה אבל זה אינם כל ראיותך מקנינים שאינם שמספיק בהם דיבור הם להוציא מרשותו ולא להקנות לאדם אחר.

לא כ"כ הבנתי למה אתה מתכוון.
אבל על כל פנים אנו עוסקים בקונה, שהוא רק מכניס לרשותו, ואיננו בא להוציא מרשותו של האחר, ואדרבה זוהי מלאכתו של המוכר בענין.
וכמדומה שנגע בענין הגרש"ש [בחי' למס' ב"ב ובעזהי"ת אני אחפש היכן הוא באופן מדוייק].

 

[אמת נהדרת]

הרי גם גמירות דעת לבדה יכולה להחיל "חלות" כדמצינו גבי הקדש, הפקר,

?

 

[דבר היושר]

?

לא הבנתי על מה אתה תמה.
לגבי הפקר יש משנה ערוכה היא בנדרים [מג. כמדומה] שהפקר חל על ידי דיבור גרידא.
ואף שיש כאן שינוי בזהותו של החפץ שמכאן והלאה הוא נהפך להיות נחלת הכלל, אף על פי כן אין צורך באיזה מעשה שיקיים ויהווה את אותו ה'חלות' ואני בעניותי תמהתי מדוע. ואיני רוצה להיכנס לביאור שהפקר זהו מדין נדר כידוע בדברי הרמב"ם, והקצה"ח והשער"י שהרחיבו בזה ואין זה מעניינינו.
וכן תמהתי אף בהקדש דכידוע גם הוא חל על ידי 'אמירה' גרידא.
והרי גם הוא זה הוצאה מרשותו הפרטית והכנסה לרשות הממונית הקרויה בלשון חז"ל 'ממון גבוה' [וכפש"כ הקו"ש בכתובות דישנו קנין בכל הקדש, והברכ"ש סייג זאת רק לקדושת בדק הביית שהגדרת חלות ההקדשה הם הפיכתם לממון הקדש ואכמ"ל].
ועל כל פנים ה'חלות' שבהם חל על ידי דיבור גרידר ותמוה היאך.

 

[אמת נהדרת]

לא הבנתי על מה אתה תמה.
לגבי הפקר יש משנה ערוכה היא בנדרים [מג. כמדומה] שהפקר חל על ידי דיבור גרידא.
ואף שיש כאן שינוי בזהותו של החפץ שמכאן והלאה הוא נהפך להיות נחלת הכלל, אף על פי כן אין צורך באיזה מעשה שיקיים ויהווה את אותו ה'חלות' ואני בעניותי תמהתי מדוע. ואיני רוצה להיכנס לביאור שהפקר זהו מדין נדר כידוע בדברי הרמב"ם, והקצה"ח והשער"י שהרחיבו בזה ואין זה מעניינינו.
וכן תמהתי אף בהקדש דכידוע גם הוא חל על ידי 'אמירה' גרידא.
והרי גם הוא זה הוצאה מרשותו הפרטית והכנסה לרשות הממונית הקרויה בלשון חז"ל 'ממון גבוה' [וכפש"כ הקו"ש בכתובות דישנו קנין בכל הקדש, והברכ"ש סייג זאת רק לקדושת בדק הביית שהגדרת חלות ההקדשה הם הפיכתם לממון הקדש ואכמ"ל].
ועל כל פנים ה'חלות' שבהם חל על ידי דיבור גרידר ותמוה היאך.

אבל זה להוציא מרשותו ולא להכניס לרשות מישהו.

 

[דבר היושר]

אנו עוסקים בקונה, שהוא רק מכניס לרשותו, ואיננו בא להוציא מרשותו של האחר, ואדרבה זוהי מלאכתו של המוכר בענין.
וכמדומה שנגע בענין הגרש"ש [בחי' למס' ב"ב ובעזהי"ת אני אחפש היכן הוא באופן מדוייק].

 

[הלמדן]

ידועים דב' אבי החזו"א וכו' שבאמת הקנין הוא גמירו"ד, והמעשה רק באה ל'הוכיח' את גמירות דעתו [וי"א 'להוות' את הגמירו"ד].

 

[דבר היושר]

ידועים דב' אבי החזו"א וכו' שבאמת הקנין הוא גמירו"ד, והמעשה רק באה ל'הוכיח' את גמירות דעתו [וי"א 'להוות' את הגמירו"ד].

ואכן חלק נכבד מרבותינו [חזו"א בחו"מ כב וכ"כ במערכת הקנינים יא וכ"כ בשו"ת טטו"ד מהדו' ג' ח"ב סי' קכג וכ"ה בדבר יהושע ח"ג חו"מ סי' יג סק"ג וכ"כ הקוב"ש ב"ב תל] ביארו שיסוד הקנינים הוא הגמירות דעת ורצון שני הבני אדם, המקנה והקונה, שיעשה העברת חפץ מהרשות שהיה קיים בה לרשות אחרת שלא היה בה לפני כן, ולפי זה רצון המקנה הוא המוגדר כ"הקנאה" ורצון הקונה הוא המוגדר "קנין".
אבל לא נראה לענ"ד כלל כל הישובים הנ"ל שזה מוכיח את הגמירו"ד וכו' וכו'.
לענ"ד כל ההסברים ותתי ההסברים שנאמרו בזה הם היפך השכל הישר.​

 

[הלמדן]

ואכן חלק נכבד מרבותינו [חזו"א בחו"מ כב וכ"כ במערכת הקנינים יא וכ"כ בשו"ת טטו"ד מהדו' ג' ח"ב סי' קכג וכ"ה בדבר יהושע ח"ג חו"מ סי' יג סק"ג וכ"כ הקוב"ש ב"ב תל] ביארו שיסוד הקנינים הוא הגמירות דעת ורצון שני הבני אדם, המקנה והקונה, שיעשה העברת חפץ מהרשות שהיה קיים בה לרשות אחרת שלא היה בה לפני כן, ולפי זה רצון המקנה הוא המוגדר כ"הקנאה" ורצון הקונה הוא המוגדר "קנין".
אבל לא נראה לענ"ד כלל כל הישובים הנ"ל שזה מוכיח את הגמירו"ד וכו' וכו'.
לענ"ד כל ההסברים ותתי ההסברים שנאמרו בזה הם היפך השכל הישר.​

ניכר במר דגברא רבא הוא!
מאמין שלא רק אני שמתי לב לזה.

 

[י"ג מידות]

ניכר במר דגברא רבא הוא!
מאמין שלא רק אני שמתי לב לזה.

אפשר לכתוב הודעת פרופיל.

 

[בנימין קפלן]

מענין לענין באותו ענין
מי מבאר מה החלק שהמקנה פועל בקנין ומה החלק שהקונה פועל בקנין?

 

[דבר היושר]

מענין לענין באותו ענין
מי מבאר מה החלק שהמקנה פועל בקנין ומה החלק שהקונה פועל בקנין?

מהו החלק המדוייק שהם פועלים?
תשאל כל נהג מונית, המקנה הוא מעביר את החפץ ממנו והקונה מקבל אותה לרשותו [ואכן חלק מהאחרונים הגדירוה כפעולה אחת ולא שני פעולות של הוצאה והכנסה].
אני מעריך שכוונתך בנוגע למיהו המחיל בפועל ומיהו הפועל העיקרי במעשה הקנין.
ובזה עסקו רבותינו האחרונים הקצה"ח והנתיה"מ [רמד] והתחבט בדבריהם רבות האבהע"ז פ"ב משכנים ה"י ע"ע בשער"י ש"ז פי"ב כמדומני.
ויש בזה כו"כ נ"מ כגון שליח למתנה, כוונה ועוד.

 

[בנימין קפלן]

לא הבנתי הקשר לנהג מונית
השאלה פשוטה מאוד הגדרה מדיוקת מה המקנה פועל האם הוא מוציא מרשותו ואז ממליא הקונה זוכה ואז הקונה זוכה מן ההפקר
או שהמקנה מכניס לרשות הקונה וא"כ מה הקונה פועל
ונראה לי שהאבן האזל ור' שמען לא באירו את זה

 

[עומק המושג]

עיקר הקניין הוא יצירת מצב הבעלות ע"י המעשה, המעשה מייחס את החפץ כקיים תחת יד המחזיק בו ונטפל למציאותו.
אך מ"מ צריך גם דעת, ע"מ שהמעשה יהיה כזה שמעמיד את החפץ אצלו, ואינו רק המדף עליו מונח החפץ באופן מקרי.
​