הנה שני ההגדרות המרכיבות את המושג "קנין" הם שני דברים שאין שום קשר מעשי בינהם אלא שרק על ידי שניהם חל הקנין ובלעדי אחד מהם הדבר כלל לא מוגדר כקנין.
א. "מעשה קנין" היינו בכל פעם ששני בני אדם הגיעו להסכמה מסוימת על מכירת ממון מסוים בעד תמורה שהוחלטה בינהם, הקנין אינו יכול לחול על ידי ההסכמה והרצון שהם מביעים אחד לשני אלא צריך "מעשה קנין" שרק על ידיו נעשה ונפעל קנין, דהוא המקיים המעשי של הקנין ובלעדיו אין לרצון והדברים בינהם שום הגדרה של מקח וממכר.
ב. "דעת לקנין" היינו שבכל פעם שהבני אדם הגיעו להסכמה בינהם על מכירת ממון, חוץ המעשה קנין שיעשו ישנו עוד חלק משמעותי בקנין, והרי הוא דעת ורצון בקנין, וכמו שמצאנו דשוטה לא יכול להחיל קנינים [כתובות כ.] וקטן [גיטין סה.] דאף על גב שיש כאן מעשה שהוא לכאורה מקיים כאן העברת בעלות שנעשתה מכל מקום כל זמן שאין "דעת לקנין" אין כאן שם של קנין כלל וכלל ואפילו כאשר עדר בנכסי הגר וחשב שהם שלו [יבמות נב:] שלכאורה יש כאן אומדנא גמורה שאם האדם היה יודע שמעשיו הם מעשים שקונים בעבורו ממון מן ההפקר פשוט שהיה רוצה בכך, מכל מקום כל זמן שבשעת הקנין לא נפעלה אצלו "דעת לקנין" אין למעשיו שום שם של קנין.
והדברים תמוהים ביותר מדוע צריך את צירוף שני הדברים כדי להחיל את הבעלות, הרי גם גמירות דעת לבדה יכולה להחיל "חלות" כדמצינו גבי הקדש, הפקר, מינוי שליחות וכיוצ"ב, שבהם הדיבור והרצון בלבד מספיק בשביל להחיל את אותו חלות, ומדוע שהחלות שחל על ידי קנינים הוא מצריך גם מעשה שיקיים אותו, והן אמנם אם היינו אומרים שבעלות זה "חלות דין" היה מקום לומר שהתורה קובעת היאך ה"חלות דין" נקבע ונפעל אבל אין לומר כן דהרי הדברים פשוטים שגם קודם מתן תורה היה צורות מסוימות להעברת בעלויות בין האדם לחברו דהרי זוהי סברא ממונית, שכחלק מבעלותו של אדם בממונו תהא לו הזכות לעשות בו כרצונו ואפילו העברתו לאדם אחר דהרי זוהי ממש בעלותו, שיעשה בממון ככל העולה על רוחו ויקיים בו את רצונותיו, ממילא חוזרת התמיהה הרבתי מדוע נצרך לקנין שני חלקים, גם "מעשה" וגם "דעת".
א. "מעשה קנין" היינו בכל פעם ששני בני אדם הגיעו להסכמה מסוימת על מכירת ממון מסוים בעד תמורה שהוחלטה בינהם, הקנין אינו יכול לחול על ידי ההסכמה והרצון שהם מביעים אחד לשני אלא צריך "מעשה קנין" שרק על ידיו נעשה ונפעל קנין, דהוא המקיים המעשי של הקנין ובלעדיו אין לרצון והדברים בינהם שום הגדרה של מקח וממכר.
ב. "דעת לקנין" היינו שבכל פעם שהבני אדם הגיעו להסכמה בינהם על מכירת ממון, חוץ המעשה קנין שיעשו ישנו עוד חלק משמעותי בקנין, והרי הוא דעת ורצון בקנין, וכמו שמצאנו דשוטה לא יכול להחיל קנינים [כתובות כ.] וקטן [גיטין סה.] דאף על גב שיש כאן מעשה שהוא לכאורה מקיים כאן העברת בעלות שנעשתה מכל מקום כל זמן שאין "דעת לקנין" אין כאן שם של קנין כלל וכלל ואפילו כאשר עדר בנכסי הגר וחשב שהם שלו [יבמות נב:] שלכאורה יש כאן אומדנא גמורה שאם האדם היה יודע שמעשיו הם מעשים שקונים בעבורו ממון מן ההפקר פשוט שהיה רוצה בכך, מכל מקום כל זמן שבשעת הקנין לא נפעלה אצלו "דעת לקנין" אין למעשיו שום שם של קנין.
והדברים תמוהים ביותר מדוע צריך את צירוף שני הדברים כדי להחיל את הבעלות, הרי גם גמירות דעת לבדה יכולה להחיל "חלות" כדמצינו גבי הקדש, הפקר, מינוי שליחות וכיוצ"ב, שבהם הדיבור והרצון בלבד מספיק בשביל להחיל את אותו חלות, ומדוע שהחלות שחל על ידי קנינים הוא מצריך גם מעשה שיקיים אותו, והן אמנם אם היינו אומרים שבעלות זה "חלות דין" היה מקום לומר שהתורה קובעת היאך ה"חלות דין" נקבע ונפעל אבל אין לומר כן דהרי הדברים פשוטים שגם קודם מתן תורה היה צורות מסוימות להעברת בעלויות בין האדם לחברו דהרי זוהי סברא ממונית, שכחלק מבעלותו של אדם בממונו תהא לו הזכות לעשות בו כרצונו ואפילו העברתו לאדם אחר דהרי זוהי ממש בעלותו, שיעשה בממון ככל העולה על רוחו ויקיים בו את רצונותיו, ממילא חוזרת התמיהה הרבתי מדוע נצרך לקנין שני חלקים, גם "מעשה" וגם "דעת".