מאמר הלכתי דין 'קרש שניתן בצפון ינתן בצפון' והמסתעף

בס"ד ​

דין 'קרש שניתן בצפון ינתן בצפון' והמסתעף​

א. טעם וגדר הדין.​

ב. סימון דפנות הסוכה​

ג. עשיית עטרה בטלית​

בירושלמי מסכת שבת (פרק הבונה הלכה ג, והובא בר"ן מסכת שבת דף לז ע"א מדפי הרי"ף) איתא: ​

אמר רבי אימי (שמות כו ל) 'והקמות את המשכן כמשפטו'. וכי יש משפט לעצים. ​

אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון, ינתן בצפון. בדרום, ינתן בדרום.​

א.​

דפנות הסוכה והציצית שבטלית – אם מותר לשנות מקומם​

סימון דפנות הסוכה כדי לא לשנות מקומם משנה לשנה​

על פי דברי הירושלמי הללו נקבעו כמה חידושי הלכות, כמו שמצינו בדברי הפוסקים דלהלן:

א. השל"ה במסכת חולין (פרק נר מצוה אות כא) והבאר היטב בהלכות סוכה (או"ח סימן תרל ס"ק ו) מביאים את דברי המהרי"ל בספר המנהגים (הלכות סוכות סעיף ו) הכותב שראה את רבו מהר"ש מסמן את דפנות הסוכה באותיות א' ב' ג', כדי לראות סדר עמידתם, ולא לשנותם משנה לשנה. וכתבו שמהר"ש למד כן מדברי הירושלמי הנ"ל, שאין להפוך את מקום הקרשים במשכן, אלא קרש שזכה ליתן בצפון, ינתן לעולם בצפון, בדרום, ינתן בדרום[1].

​

עטרה בראש הטלית לסימן אותן ציצית שיהיו לפניו תמיד​

ב. חידוש דין נוסף מביא המגן אברהם בהלכות ציצית (או"ח סימן ח ס"ק ו) בשם השל"ה (שם) בנוגע לסדר הנחת הטלית, וז"ל: נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו, כמו שאמרו, קרש שזכה להנתן בצפון, לעולם בצפון.

וכבר כתב כן הים של שלמה מסכת יבמות (פרק א סימן ג) בשם מהרי"ק, וז"ל: מצות העטרה אימא בה מילתא חדתא, אשר קבלתי מהזקן חמי מהרי"ק, שהטעם שאינו אלא לסימן, לידע כל פעם מה היה זכה מן הטלית להיות על הראש, ומן הצד לדרום, ומן הצד השני לצפון, שאם לא יסמן אז יתהפך עליון לתחתון, ומעלין בקודש ואין מורידין, ואף אין משנין. והביא ראיה מן הירושלמי דפרק הבונה (שבת פרק יב הלכה ג) על הא שהיו רושמין הקרשים לידע איזהו בן זוגו, שלא יחליף, אמר רבי אמי, אמר קרא (שמות כו ל) 'והקמות את המשכן כמשפטו', וכי מה משפט יש לעצים, אלא אי זה קרש זכה להינתן בצפון ינתן בצפון, ואי זה קרש זכה להינתן בדרום ינתן בדרום וכו'. ולומד משם דהוא הדין לכל דבר חשיבות וקדושה, ואותו החכם דרש זאת בקצה ארץ ישמעאל וגלות ספרד, ושמעו דברים, ונאותו לעשות סימן מובהק בטלית, לידע מקום המוכן על הראש, שלא לשנותו.
​

האריז"ל לא הקפיד להניח תמיד את הטלית באותו צד​

ג. אמנם המגן אברהם (שם) מביא משער הכוונות (ענין הציצית, סוף דרוש ב') שהאריז"ל לא הקפיד להניח תמיד אותו צד של הטלית על הראש, וז"ל: ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש, כמו שנוהגים הרבה בני אדם, כי אין שורש למנהג ההוא[2].

{עיין מג"א שם שמביא תחילה את מנהג האריז"ל כפי שכתוב בכתבים (שו"ע האריז"ל הלכות ציצית סעיף כ) ושם הלשון: לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד אחד כמו שנוהגין הרבה בני אדם. ע"כ. ולאחר מכן מביא את מנהג האריז"ל כפי שכתוב בשער הכוונות הנ"ל.

ובמחצית השקל (שם) מבאר שלפי גירסת הכתבים אין סתירה מהנהגת האריז"ל לדברי השל"ה, כי ניתן לפרש כוונת הדברים שהאריז"ל לא הקפיד שצד אחד של הטלית תמיד יהיה לצד החיצון, והצד השני יהיה תמיד לצד הפנימי, אלא לפעמים היה מהפכם. ולא מיירי כלל לענין צד עליון ותחתון. אכן, לפי הגירסא בשער הכוונות, מפורש שהאריז"ל לא הקפיד להניח תמיד צד אחד על הראש, וזהו דלא כדברי השל"ה}.

​

ב.​

מעלין בקודש ואין מורידין​

​

האיסור לשנות מקום הקרשים משום 'מעלין בקודש ואין מורידין'​

ד. והנה טרם נבוא לדון בדברי הפוסקים הנ"ל, צריך לברר הטעם וגדר הדין הנזכר שאין לשנות את הקרשי המשכן ממקומם הראשון.

מלשון הים של שלמה שהובא לעיל מבואר שהוא מדין 'מעלין בקודש ואין מורידין' (מסכת מנחות דף צט ע"א), וכן נראה מלשון השל"ה (שם): ראוי שאותן ציציות שבאו ראשונה בצד ראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות למעלה אין ראוי שירדו ממעלתן. ועל כן נוהגים לעשות עטרת תפארת להיכר שהוא חלק הראש, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה.

וכן הוא לשון שולחן ערוך הרב הלכות ציצית (או"ח סימן ח סעיף ט): נהגו לעשות עטרה לטלית מחתיכת משי, לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו ולא יורידן למטה, שמעלין בקודש ואין מורידין, והאר"י ז"ל לא היה מקפיד על זה. ע"כ. וכן כתב בדברי חמודות על הרא"ש הלכות ציצית (סימן כ אות סב), עיי"ש.

​

מדוע צריך פסוק מיוחד שאין לשנות הקרשים​

ה. הגאון האדר"ת זצ"ל בהגהותיו טוב ירושלים על הירושלמי (שם) הקשה, שאם זהו הטעם, מדוע צריך לשם כך ללימוד מיוחד מהפסוק 'והקמות את המשכן כמשפטו', הלוא ישנם פסוקים מיוחדים מהם למדים הדין שמעלין בקודש ואין מורידין, כדאיתא בגמרא מסכת מנחות (דף צט ע"א), ומדוע צריך לימוד נפרד שלא לשנות את קרשי המשכן ממקומם.

​

מדוע אין לשנות הקרשים מב' הצדדים​

ו. עוד הקשו האחרונים, שאם טעם דין הירושלמי הוא משום מעלין בקודש ואין מורידין, אם כן אינו מובן מדוע אין לשנות מקום הקרשים משני הצדדים, הן מצפון לדרום, והן מדרום לצפון. שהלוא אם הטעם שאין לשנות מצד צפון לצד דרום הוא, כי צד צפון יש בו קדושה יותר מצד דרום, ואין מורידין בקדושה, אם כן, מדוע אין רשאי לשנות מצד דרום לצד צפון, הרי צד צפון יש בו קדושה יתירה, ומעלין בקודש. ואם נאמר שצד דרום קדוש יותר מצד צפון, ולכן אין לשנות מדרום לצפון, אם כן, מדוע אין רשאי לשנות מצפון לדרום, הלוא מעלין בקודש.

​

חידוש המשך חכמה שמותר לשנות האדנים של צד דרום לצד צפון​

ז. במשך חכמה בפרשת תרומה (שמות פרק כו פסוק כא) כותב דבר חידוש בנוגע לאדנים שבמשכן, והוא, שרק האדנים שבצד צפון אינו רשאי לשנות לצד דרום, אבל אלו שבצד דרום מותר לשנות לצד צפון. וזאת, כי צד צפון יש בו קדושה יתירה מצד דרום, ומעלין בקודש מצד דרום לצד צפון, אך אין מורידין בקדושה מצד צפון לצד דרום..

​

דיון שינוי לשון הפסוק 'אדניהם כסף' ו'אדני כסף'​

ח. המשך חכמה מדייק זאת משינוי לשון התורה בין האדנים של צד צפון לבין האדנים של צד דרום, כי לגבי אדנים של צד צפון כתוב (פסוק כא) 'אדניהם כסף', כלומר הם האדנים שלהם, ואין רשאים לשנותם לצד אחר, ואילו לגבי האדנים של צד דרום כתוב (פסוק יט) 'אדני כסף', ולא כתוב 'אדניהם', כי האדנים של צד דרום רשאי לשנותם לצד צפון, כי מעלין בקודש.

אמנם כבר הקשו רבים על דברי המשך חכמה שבירושלמי מפורש שאין רשאי לשנות את קרשי המשכן, אף לא מדרום לצפון, אלא קרש שניתן בדרום, יישאר לעולם בדרום[3].

​

אין לשנות מקדושה אחת לקדושה אחרת גם כאשר קדושתם שווה​

ט. בשו"ת רב פעלים (חלק ב או"ח סימן כ, וכעין זה בביכורי יעקב הלכות סוכה, או"ח סימן תרל ס"ק טז) מביא את פירושו של הקרבן העדה על דברי הירושלמי (שם), וז"ל: ינתן בצפון – ששם השולחן. ינתן בדרום - ששם המנורה. ע"כ. ומבואר בדבריו שלכל צד יש מעלה וקדושה מיוחדת שאין בצד שני, בצד צפון יש את מעלת השולחן, ואילו בצד דרום יש את מעלת המנורה.

ומבאר שאע"פ שלכל צד יש מעלה מיוחדת, עם זאת אין לשנות מצד לצד, כי לאחר שהקרש זכה למעלה שיש לצד מסוים, שוב אין לשנותו לצד אחר, כי אע"פ שגם בצד שני יש מעלה, מכל מקום אין בו את המעלה של הצד הראשון.
​

ישוב קושיית האדר"ת מדוע צריך לימוד מיוחד​

י. ולפי דבריהם אפשר גם ליישב את קושיית האדר"ת מדוע צריך לימוד מיוחד שאין לשנות הקרשים, כי דין מעלין בקודש ואין מורידין, הוא רק כאשר ישנה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, אבל בקרשי המשכן הלוא אין הורדה בקדושה אלא שינוי מקדושה אחת לקדושה אחרת, ולכך צריך לימוד מיוחד שאין רשאי לשנות מקדושה לקדושה.

​

ג.​

תשמישי מצוה – אם יש בהם איסור לשנות מחמורה לקלה​

​

האיסור להוריד בקדושה הוא רק בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה​

יא. הש"ך בהלכות צדקה (יו"ד סימן רנט ס"ק יא) מביא בשם המרדכי במסכת בבא בתרא (פרק השותפין רמז תצב) שדין מעלין בקודש ואין מורידין נאמר רק לגבי תשמישי קדושה, אבל תשמישי מצוה מותר לשנותם אפילו לדבר מצוה פחותה מהמצוה הקודמת.

​

קרשי המשכן – תשמיש קדושה, דפנות הסוכה וטלית – תשמישי מצוה​

יב. ולפי זה העירו בשו"ת אדני פז (או"ח סימן ט סעיף ה) ובספר תהלה לדוד (שם סימן ח ס"ק ב) שאין ללמוד מדין הירושלמי לגבי קרשי המשכן גם לענין דפנות הסוכה והנחת הטלית, כי קרשי המשכן הם תשמישי קדושה, ולכן אין לשנות את מקומם ולהוריד מקדושתם, אבל דפנות הסוכה וטלית אינם תשמישי קדושה אלא תשמישי מצוה, וכאמור, תשמישי מצוה אין מניעה לשנות תשמישם לדבר מצוה פחותה יותר.

​

טעם האריז"ל: כי אין ללמוד מדין תשמישי קדושה לענין תשמישי מצוה​

יג. וכדבריהם כן כתב בשו"ת יהודה יעלה (חלק א, אורח חיים סימן ג), ומוסיף שזהו טעמו של האריז"ל שלא הקפיד על כך בטלית, כי תשמיש מצוה הוא, ולא דמי לקרשי משכן, שהוא תשמיש קדושה.

​

דברי השל"ה רק מידת חסידות​

יד. וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן לט), וכותב שאף שהמג"א מביא דין זה בשם השל"ה לענין טלית, הוא רק מידת חסידות ואין זה מעיקר הדין, כי כאמור בתשמישי מצוה אין להוריד ממצוה חמורה למצוה קלה יותר.

​

דעת מהרי"ל והשל"ה: אף תשמישי מצוה אין להורידם מחמורה לקלה​

טו. ואפשר שדעת מהרי"ל והשל"ה הוא, שאף תשמישי מצוה אין רשאי להוריד ממצוה חמורה למצוה קלה יותר, ולכן למדו מדין הירושלמי לגבי קרשי המשכן, אף לענין סדר דפנות הסוכה והנחת הטלית[4].

​

האיסור לשנות מקום הקרשים משום 'ביזוי מצוה'​

טז. בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן עה) עומד גם הוא על החילוק בין קרשי המשכן לטלית, שהקרשים הם תשמישי קדושה שאסור להורידם מקדושתם, ואילו טלית אינו תשמיש קדושה אלא תשמיש מצוה שאין איסור להורידו.

עם זאת ניתן ללמוד מדין הקרשים אף לענין תשמישי מצוה, וזאת כי יסוד הדין שלא לשנות מקום הקרש משום 'ביזוי מצוה' הוא, שאין זו דרך כבוד לשנות דבר ממקומו למקום אחר, ודין ביזוי מצוה שייך לכל הדעות אף בתשמישי מצוה, שאין לבזותן כל זמן שמשמשים למצוותן, כמבואר בשולחן ערוך הלכות ציצית (או"ח סימן כא סעיף א), ולפי זה מיושבים דברי מהרי"ל והשל"ה שלמדו מהאיסור לשנות מקום הקרשים, אף לענין תשמישי מצוה. וכן כתב בשו"ת שרידי איש (חלק א סימן כא אות כז).

​

ד.​

אם יש איסור לשנות מקום כאשר אין שום חילוק בין המקומות​

​

האיסור לשנות ממקום למקם הוא רק כאשר לכל מקום יש מעלה מיוחדת​

יז. הביכורי יעקב בהלכות סוכה (סימן תרל ס"ק טז) דוחה את הראיה מדברי הירושלמי באופן נוסף, וזאת, כי רק במשכן היה אסור לשנות את מקום הקרשים מצד לצד, כי בכל צד יש קדושה ומעלה מיוחדת שאין בצד השני, וכנ"ל. אבל בדפנות הסוכה וכן בציצית, אין שום הבדל בין קדושת צד אחד לקדושת הצד השני, ואם כן אין שום מניעה לשנות מצד לצד.

וז"ל: במהרי"ל כתב שהמהר"ש היה מסמן מחיצות הסוכה כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה. וכן הוא בירושלמי, והקמות את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לקרשים, אלא קרש שזכה ליתן בצפון ינתן לעולם בצפון, ע"ש. והפוסקים לא הביאוהו, גם לא ראיתי מי שחש לזה. ובאו"ח (סימן ח) לענין ציצית, הביא המג"א (ס"ק ו) בשם של"ה שיש שנהגו לעשות סימן בטלית, שאותן ציצית שהם לפניו יהיו לעולם כן מטעם הירושלמי הנ"ל. אבל בשם הכתבים כתב שהאר"י ז"ל לא הקפיד על זה. לפענ"ד נראה שאינו דומה כלל להירושלמי. דבשלמא שם לצפון יש קדושה יותר, שקדשי קדשים נשחטין בצפון דוקא, ושלחן בצפון, וכן לדרום יש קדושה שמנורה בדרום, לכן אין מורידין מקדושה. אבל בציצית וברוחות הסוכה אין קדושה לאחת יותר מלחברתה, לכן אין מקפידין לסמן. {ועיין באור הלכה סימן תרל ד"ה לעשות מחיצות שלמות שנראה שמסכים לדברי הביכורי יעקב, עיי"ש}.

​

האריז"ל סבר שאין מעלה מיוחדת לצד הטלית המונח על הראש​

יח. בשו"ת רב פעלים (שם) כותב שזהו טעמו של האריז"ל שלא הקפיד לשום תמיד אותו צד של הטלית על הראש, משום דסבר שאין כאן מעלה יתירה לצד המונח על הראש על צד השני כלל, אלא שניהם שוים במעלה, ולכך לא היה מקפיד[5].

​

כתב סופר: בודאי יש הורדה בקדושה בשינוי הציצית מלמעלה ללמטה​

יט. מאידך, בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קמד) כותב שודאי יש מעלה לציצית המונחים לפניו יותר מהציצית המונחים לאחוריו, וז"ל: וכל שכן בציצית שלמטה נגררים על גבי קרקע כמה פעמים, ויש בזיון, פשיטא שאין להוריד מלמעלה למטה, וגם הרבה פעמים נפסקים ציצית של למטה ע"י גרירתן ויצאו מידי קדושתן. {ועיי"ש מה שכתב בביאור כוונת כתבי האריז"ל}.

​

יש מעלה לצד הטלית המונח על הראש בגלל הקורבה לתפילין של ראש​

כ. והנה מלבד החשש מפני בזיון הציצית המונחים לאחוריו, יש סברא לומר שיש מעלה מיוחדת לציצית המונחים לפניו, בגלל היותם קרובים וסמוכים לתפילין של ראש, וכמו שאמרו בנוגע לקרשי המשכן, שיש מעלה מיוחדת להיות בצד של השולחן או המנורה. ויתכן שזהו טעם מנהגם של חסידים ואנשי מעשה לעשות עטרה בראש הטלית, ודלא כאריז"ל.

​

אין לשנות הקרשים ממקומם גם כאשר אין שום חילוק בין המקומות​

כא. מדברי היעב"ץ במור וקציעה (או"ח סימן י) נראה שדעתו שדין הירושלמי שאין לשנות מרוח אחת לרוח אחרת, לא נאמר רק באופן שבכל רוח יש מעלה מיוחדת שאין ברוח האחרת, אלא אף אם אין שום מעלה, מכל מקום אין לשנות ממקומו הראשון, וזהו הלימוד המיוחד שנלמד מהפסוק בפרשתנו 'והקמות את המשכן כמשפטו', שכיון שנקבע לו מקום מסוים, שוב אין רשאי לשנותו.

וזה לשונו: עיין בלבוש מענין עטרה לטלית שעושין האשכנזים. וכתב שיירי כנסת הגדולה בשם לחם חמודות, וז"ל, שמעתי טעם אחר, כדי להיות היכר למקום המונח על הראש, שלא להורידו, משום דמעלין בקודש כנ"ל. ע"כ. ואין בזה טעם, שאין כאן מקום קדושה, ולא העלאה. אלא היינו טעמא דהנוהגין כך משום אותה שאמרו (ירושלמי שבת פרק יב הלכה ג) קרש שזכה לינתן בצפון בצפון, בדרום בדרום, שאין משנין אותן, אף על פי שאין שייך הטעם דמעלין בקודש, מרוח אחד לחברו, מכל מקום יש קפידא.

וכן כותב בפשיטות בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב סימן מז) וז"ל: אך שיש מקום לאסור אף בלא שינוי קדושה, מהא דקרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון, שהביא המגן אברהם סימן ח ס"ק ו, שאף שהקדושה דכל הרוחות היתה שוה, מכל מקום היה אסור לשנות.

ולפי זה גם בדפנות הסוכה ובטלית יש להזהר שלא לשנות ממקומם הראשון.

​

ה.​

בגוף אחד אין איסור לשנות המקום​

​

בגוף אחד אין שום נפקא מינה איזה צד למעלה ואיזה צד למטה​

כב. כמה מהאחרונים (שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן נא, שו"ת אדני פז או"ח סימן ט סעיף ה, תהלה לדוד שם סימן ח ס"ק ב, שפתי צדיק פרשת ויצא ד"ה במדרש שהיו אבנים, ועוד) כתבו טעם נוסף למנהגו של האריז"ל שלא להקפיד לשום תמיד אותו צד של הטלית במקום הראש, כי יש לחלק בין דין הירושלמי שלא לשנות מקום הקרשים, לסדר הנחת הטלית, והוא, כי הקרשים חלוקים ונפרדים זה מזה, וכל קרש וקרש הוא לעצמו, ורק באופן כזה איתא בירושלמי שאין רשאי לשנות מהמקום שזכה תחילה, מה שאין כן טלית, כולו גוף אחד הוא, ובגוף אחד אין חילוק איזה חלק מונח במקום הראש, ואיזה חלק מונח במקום אחר, כי הכל גוף אחד הוא.
​

הראיה מהאבנים עליהם הניח יעקב אבינו את ראשו​

כג. האחרונים הנ"ל מביאים ראיה לדבריהם מדברי הגמרא במסכת חולין (דף צא ע"ב) בענין האבנים עליהם הניח יעקב ראשו, וכך איתא בגמרא: כתיב (בראשית פרק כח פסוק יא) 'ויקח מאבני המקום', וכתיב (שם פסוק יח) 'ויקח את האבן', אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא, וכולן נבלעו באחד.

ולכאורה צריך ביאור מדוע נתפייסו האבנים ופסקו ממריבתם, הלוא לא הניח יעקב את ראש על כל האבן כולו, אלא רק על חלק אחד מהאבן, ועדיין כל חלק וחלק מהאבן יכולה לתבוע שעליה יניח יעקב את ראשו.

אלא הביאור הוא שכיון שהכל נהפך לגוף אחד, שוב אין שום חילוק על איזה חלק יניח יעקב את ראשו, כי הכל אחד הוא. והוא הדין בנוגע להנחת הטלית, שכיון שכל הטלית הוא גוף אחד, אין שום חילוק איזה חלק מהטלית מונח על הראש, ואיזה חלק מונח במקום אחר[6].
​

טלית הארוג מחוטים אם נחשב לגוף אחד או לא​

כד. ועיין שו"ת אדני פז בהמשך דבריו (שם) שמסתפק בדבר, וכותב שאפשר לדחות הראיה מהאבנים של יעקב אבינו, כי לשון הגמרא – הובא לעיל - הוא: וכולן 'נבלעו' באחד. ומשמעות לשון זו ניתן לפרש שכל האבנים נבלעו כל חלקיהם בתערובות זו בזו, כעיסה הנילוש ומתערב ונעשה גוש אחד, כן נעשה כגוש אבן אחת, ואם כן אפשר שרק משום כך נתפייסו האבנים, כיון שהכל כגוש אבן אחת, אבל טלית שנארג מחוטים, וכל חוט הוא חוט בפני עצמו, יש לומר דאסור לשנות להוריד עליון לתחתון, משום מעלין בקודש, עיין עוד שם.
​

היכר העטרה - בשביל צד הטלית המונח על הראש או לצורך הציצית המונחים בצד שלפניו​

כה. והנה מהעיון בלשונות של דברי הפוסקים נמצינו למדים ב' סיבות בגינם צריך לעשות היכר בטלית שלא יבוא להפכו: א. כדי שצד הטלית המונח על הראש, יהיה מונח שם תמיד. ב. כדי שחוטי הציצית המונחים בצד שלפניו, יהיו תמיד לפניו ולא מאחוריו.

בדברי הים של שלמה בשם מהרי"ק, וכן בשער הכוונות לאריז"ל שהובאו לעיל, מבואר כצד א', והיינו סיבת עשיית ההיכר הוא כדי שצד הטלית המונח על הראש יהיה מונח שם תמיד. מאידך, בדברי השל"ה וכן במגן אברהם שהביאו דבריו, מבואר כצד ב', שסיבת ההיכר הוא כדי שהציצית המונחים לפניו, יהיו תמיד מונחים לפניו.
​

חוטי הציצית אינם גוף אחד עם הטלית​

כו. בספר תהלה לדוד (שם) מעיר שסברת האחרונים הנ"ל - שטלית הוא גוף אחד, ולכן אין חילוק איזה צד מונח על הראש ואיזה צד מונח למטה – ניתן לומר רק לפי צד א' שהנידון הוא לגבי הטלית עצמו, ובזה אפשר לומר הסברא הנ"ל שבגוף אחד אין חילוק איזה צד למעלה ואיזה צד למטה. אכן, לפי צד ב' – שכאמור כך איתא במג"א - שהנידון אינו לגבי הטלית עצמו, אלא לענין חוטי הציצית התלויים עליו, לא שייך לומר שאין להקפיד על שינוי מקומם משום שהם גוף אחד, כי חוטי הציצית רק קשורים לטלית, אך אינם גוף אחד עם הטלית, עיין שם.
​

סימן העטרה הן לטלית והן לציצית​

כז. ועיין עולת תמיד (או"ח סימן י ס"ק ט) שמביא את ב' הסיבות יחד, שעשיית העטרה הוא להיכר הן בשביל הטלית והן בשביל הציצית, וז"ל: מה שאנחנו עושים עטרה לטלית, לא מפני שעיקר נעשה לכיסוי הראש, רק כדי שיהא היכר למקום המונח על הראש דמעלין בקודש ולא מורידין, וגם משום ציצית העליונה שלא יתחלפו להיות למטה,

​

ו.​

הטעמים לעשיית עטרה בראש הטלית​

​

סימן שלא להפוך הטלית​

כח. כאמור, המגן אברהם מביא בשם השל"ה שטעם הנוהגים לעשות עטרה בראש הטלית הוא על פי דברי הירושלמי הנזכרים שהיו עושים סימן על הקרשים במשכן, כדי שלא לשנות את מקומם, וכפי שנתבאר לעיל, וכמו כן יש לעשות סימן בטלית כדי שאותן ציצית שלפניו, יהיו לעולם לפניו.
​

משום 'ואנוהו' – התנאה לפניו במצוות​

כט. הלבוש בהלכות ציצית (או"ח סימן י סעיף י) כותב טעם נוסף לעשיית עטרה בראש הטלית, והוא, כדי לנאות את הטלית, שהוא בגד של מצוה, ואע"פ שהמצוה הוא הציצית שקושרים על כנפי הטלית, ואילו הטלית עצמו אינו מצוה, אלא הכשר מצוה לקיום מצות ציצית, מכל מקום, מצאנו שחז"ל[7] דרשו על הפסוק (שמות פרק טו פסוק ב) 'ואנוהו' – התנאה לפניו במצוות, שצריך לעשות 'טלית נאה'.
​

כדי שלא יתבלה מקום הראש​

ל. השיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף או"ח סימן י) מביא את ב' הטעמים הנזכרים, ומוסיף: לולי דאינהו בקיאי במעשיהן טפי מינן, ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד, הייתי אומר דמה שנוהגין כן, הוא מפני שמקום הנחת הטלית בראש בלה מהרה משאר הטלית, נתנו דבר אחר על גבו כדי שלא יתבלה מהרה, וכיון שהוצרכו לכך מפני החיזוק, לכבוד ולתפארת עושין העטרה משאר בגדים מכלי מלת.

​

ז.​

אם עטרה בראש הטלית פוטרו מציצית​

​

מלבוש שעיקרו לכיסוי הראש פטור מציצית גם אם מכסה ראשו ורובו​

לא. והנה יש שחששו שבנתינת העטרה בראש הטלית במקום המונח על הראש, נראה כאילו כל עיקר הבגד נעשה כדי לכסות את הראש, ובגד שעיקרו נעשה לשם כיסוי הראש אינו חייב בציצית, גם אם מתכסה בה ראשו ורובו, כפי שכתב המחבר בהלכות ציצית (או"ח סימן י סעיף י) וז"ל: מצנפת, פטורה, אפילו של ארצות המערב שב' ראשיה מושלכים על כתפיהם וגופם, ואף על פי שמתכסה בה ראשו ורובו, פטור, כיון שעיקרה לכסות הראש, ד'כסותך' (דברים כב, יב) אמר רחמנא, ולא כסות הראש.
​

עשיית העטרה במקום הראש אינו כי עיקר הטלית לכיסוי הראש​

לב. הלבוש (שם) מתייחס לחשש זה, וכותב: אין לתמוה מכאן על הטליתות שלנו שעושין אותם לצאת בהן לעיקר מצות ציצית, ומייפין אותן במקום המונח על הראש וקורין לה עטרה, כאילו עיקר הטלית לא נעשה אלא להניחו על הראש. שאין הדבר כן, שהרי הוא משולשל על כתיפו ועל גופו, ועיקרו לכך נעשה, אלא מפני שיש בו צניעות יתירה כשמונח על ראשו, וגם קיימא לן שבשעת העטיפה צריך לכסות בו עצמו על ראשו כדי שתהא עטיפה מעלייתא, לכך מייפין בו מקום המונח על הראש, ולא שעיקרו נעשה לכך, מה שאין כן בקעפלי"ש שעיקרן נעשה לכסות הראש והאזנים והצואר מפני הקור.
​

מנהג יפה שלא לעשות עטרה בראש הטלית​

לג. עם זאת מוסיף הלבוש (שם): מכל מקום מנהג יפה הוא מנהג ארצות הישמעאלים שאין עושין עטרות לטליתות, להראות שאין עיקרו נעשה לכך.
​

אין לעשות עטרה מכסף ומזהב​

לד. המלבי"ם בספרו על או"ח ארצות החיים (לב הארץ סימן ח סוף סעיף ד) מתייחס אף הוא לחשש זה, וכותב שלכן לא יעשו העטרה מכסף ומזהב, שאז נראה דעיקרה נעשה לכסות הראש בלבד.
​

אם עשיית עטרה גם באמצע הטלית מראה שאין עיקרו לכיסוי הראש​

ל. המלבי"ם (שם) מוסיף שיש פתרון אף לעשיית עטרה מכסף ומזהב, אם עושה עטרה כזאת גם באמצע הטלית, שזה מראה שאין עיקרו לכיסוי הראש.

אכן הערוך השולחן (שם סעיף י) לא ניחא ליה בפתרון זה של עשיית עטרה גם באמצע הטלית, וז"ל: יש שעושים עטרה של כסף בראש הטלית המונח על הראש, ואינו כדאי, דבזה נראה דהעיקר הוא מה שעל הראש, ובאמת העיקר הוא מה שעל הגוף, ולכן יש נוהגים מטעם זה לשום גם עטרה של כסף באמצע הטלית, אבל גם זה אינו כדאי, ורבים וגדולים מונעים את עצמם מזה, וכן נכון לעשות, שלא יהיה בהטלית רק צמר, ומה לכסף וזהב בטלית.

ועיין שו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה סימן כ) שמשיג על דברי הערוך השלחן, וכותב שמי שנוהג לשים עטרה, אין לו לשנות ממנהגו, עיי"ש.
​

---

[1] בספר מים יחזקאל (דרושים להגאון רבי יחזקאל קצנלבויגן בעל שו"ת כנסת יחזקאל) פרשת בחוקותי על הפסוק (ויקרא פרק כו פסוק ד) 'ונתתי גשמיכם בעתם' מביא רמז למנהגו של מהר"ש לסמן את סדר דפנות הסוכה מהפסוק בספר קהלת (פרק יא פסוק ג) 'אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא'. {עיי"ש שתולה זאת בפלוגתת רבי יוחנן וריש לקיש במסכת סוכה דף יא ע"ב מנין למדים שסוכה צריך להיות מגידולי קרקע, ומפרש לפי"ז השייכות של תחילת הפסוק 'אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו', להמשך הפסוק 'ואם יפול עץ וגו'', עיין שם.


[2] דין הירושלמי מוזכר רבות בספרי הפוסקים גם בנוגע לנידונים נוספים, כגון בהלכות בית הכנסת, לענין שינוי מקום ארון הקודש או הבימה כתוצאה מהרחבת או סתירת בית הכנסת, וכן לענין החלפת עצי החיים של ספר תורה מצד ימין לצד שמאל. עיין שו"ת חתם סופר (או"ח סימן כח), שו"ת דברי חיים (או"ח חלק ב סימן יד), שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן עה), שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קמד), שו"ת רב פעלים (חלק ב, או"ח סימן כ), שו"ת אמרי יושר (חלק א סימן עט), ועוד.
כמו כן נשאו ונתנו בדברי הירושלמי בנוגע לדיני חזקה במצוות וחזקת שררה, עיין שו"ת שרידי אש (חלק א סימן כא), ועוד.


[3] ובישוב דברי המשך חכמה נאמרו כמה תירוצים:
יש שכתבו לחלק בין האדנים לקרשים. ויש שכתבו שהאיסור לשנות הוא רק מצד צפון לדרום, וכדברי המשך חכמה, ומה שכתבו בירושלמי שקרש שניתן בדרום, בדרום, אין זה מפני שיש בזה איסור, אלא ממילא הוא כן, כי כיון שאסור לשנות מצפון לדרום, אלא קרש שבצד צפון יישאר לעולם בצפון, אם כן ממילא הקרש שבצד דרום יישאר לעולם בצד דרום, כי אי אפשר להחליפו בקרש שבצד צפון.
ויש שדייקו כן מלשון הירושלמי שכתבו: אלא אי זהו קרש 'זכה' להינתן בצפון, ינתן בצפון. בדרום, ינתן בדרום. ע"כ. הרי שרק על הקרש שניתן בצפון כתבו ש'זכה' להינתן בצפון, ואילו על הקרש שניתן בדרום, לא כתבו שזכה להינתן בדרום, אלא כתבו בסתמא 'בדרום, ינתן בדרום'. והיינו כי קדושת צד צפון גדולה יותר מקדושת צד דרום, ולכן רק על הקרש שבצד צפון שייך לומר ש'זכה' להינתן בצד צפון.
וכן ניתן לדייק מדברי הבאר היטב בהלכות סוכה (או"ח סימן תרל ס"ק ו) והמגן אברהם בהלכות ציצית (שם סימן ח ס"ק ו) שהעתיקו רק את החלק הראשון מדברי הירושלמי, שקרש שזכה להנתן בצפון ינתן לעולם בצפון. ולא העתיקו המשך הדברים בנוגע לקרש שניתן בדרום לעולם בדרום. אכן השל"ה – שהוא מקור דברי המג"א – כן הביא את כל לשון הירושלמי.

[4] עיין פרי מגדים הלכות בית הכנסת (משבצות זהב סוף סימן קנג) שדין זה – שתשמישי מצוה אין איסור להורידם ממצוה חמורה לקלה - תלוי במחלוקת הר"ן והרמב"ן בגדר קדושת בית הכנסת. כי במשנה במסכת מגילה (דף כה ע"ב) מבואר שיש בבית הכנסת דין מעלין בקודש ולא מורידין, ודעת הר"ן (שם דף ח ע"א מדפי הרי"ף) שלבית הכנסת יש דין קדושה, ואם כן יש לומר שלכן נאמרה בו הלכה זו דמעלין בקודש. אך דעת הרמב"ן (שם) שאין לבית הכנסת דין קדושה, אלא משום שהוא מקום תפילה הרי הוא כתשמישי מצוה, ואע"פ כן מבואר במשנה שם שיש בבתי כנסיות ובתי מדרשות דין דמעלין בקודש, ועל כרחך דגם בתשמישי מצוה ניתנה הלכה זו. ומוסיף הפמ"ג שלהלכה קיימא לן כהר"ן, עיי"ש.

[5] ועיין שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קמד) שחולק על כך בנוגע לציצית, וסובר שבציצית ודאי יש הורדה בקדושה כאשר הציצית שהיו למעלה יהיו למטה, וז"ל: וכל שכן בציצית שלמטה נגררים על גבי קרקע כמה פעמים, ויש בזיון, פשיטא שאין להוריד מלמעלה למטה, וגם הרבה פעמים נפסקים ציצית של למטה ע"י גרירתן ויצאו מידי קדושתן. ועיי"ש מה שכתב בביאור כוונת כתבי האריז"ל.

[6] ראיה זו מהאבנים של יעקב אבינו, כבר הובא באליה רבה הלכות תפילין – או"ח סימן מב ס"ק א – בנוגע לרצועת התפילין אם מותר להפוך הרצועה, באופן שחלק הרצועה של מקום הקשר ליד הבתים יהפוך להיות הקצה שלמטה, ואילו חלק הרצועה שהיה למטה יהיה למעלה במקום הקשר ליד הבתים, ועיין מגן אברהם שם ס"ק ג, ושערי תשובה ס"ק ב, ועיין שם שמציינים לדברי השל"ה שנהגו לעשות עטרה לסימן שלא להפוך הטלית. ולפי זה אף בגוף אחד יש חילוק איזה מקום נמצא על הראש, עיין שם

[7] הנה בגמרא מסכת שבת (דף קלג ע"א) הגירסא דתניא 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין, והיינו שמוזכר רק 'ציצית נאה'.
אמנם מדברי הראשונים נראה שהיתה להם הגירסא 'טלית נאה', כמובא ברש"י מסכת בבא קמא (דף ט ע"ב ד"ה בהידור מצוה), וכן ברי"ף מסכת סוכה (דף טז ע"א), רבינו בחיי פרשת בשלח (שמות טו ב). וכן הביאו הפוסקים לדינא, ראה מגן אברהם, שולחן ערוך הרב ומשנה ברורה ושאר הנושאי כלים על השולחן ערוך הלכות ציצית (או"ח ריש סימן כד), עיי"ש.​