אינני מבין למה כיוון מר. בפירוש כתב בספ"ג "כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה – לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא".
שוב אינני מבין למה כיוון מר. המושג של 'יעקב בריח התיכון' מופיע פעמיים בתניא. פעם ראשונה בפי"ג. הפעם השניה היא באגרת הקודש פ"ו. היותר קשורה לענייננו היא הפעם השניה, ושם כותב בפירוש:
"אך התעוררות רחמים רבים לפני ה׳ צריך להיות גם כן באמת, וגם כשהוא באמת שלו איך יוכל על ידי אמת שלו לעורר רחמים עליונים מ״אמת ה׳״?
אך העצה לזה היא – מדת הצדקה, שהיא מדת הרחמים על מאן דלית ליה מגרמיה להחיות רוח שפלים כו׳, ובאתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא, כו'".
נערך לאחרונה: