מאמר תורני בחיוב בור ומחלוקת רב ושמואל בתולדה דבור (1 צופה)

איתא בגמ' בסוגיין גבי חיוב בור דתולדה דבור היא אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו. והביאה הגמ' בדין זה מחלוקת של רב ושמואל, דלרב ה"מ היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא ומשורו למדנו, וחייב גם על אדם וכלים כמו כל ממון המזיק, ולשמואל גם היכא דלא אפקרינהו הוי בור, ואני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים.

ויש להבין שורש המחלוקת בזה, ומאי שנא שזה ממונו הרי בפסוק כתוב בסתמא ומנלן לחלק, וברש"י לקמן דף כ"ח ע"ב כתב דרב ס"ל "שהפקיר רשותו ובורו זהו בור האמור בתורה" והיינו שכל חיוביה דבור הוא בהפקר וע"ז דיבר הכתוב, אבל אם לא הפקיר אז משורו למדנו. ושמואל ס"ל שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא, וגם על ממונו התורה דיברה בפרשת בור ופטרה אדם וכלים. ומבואר שנחלקו על מה מדובר בפרשת בור.

ולכאו' בנידון זה כבר נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא כמבואר לקמן בפרק הפרה בדף מ"ט ע"ב שלר"י הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור והפקיר רשותו ובורו זהו בור האמור בתורה. ולר"ע הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ג"כ חייב. ומשמע מרש"י שזהו ג"כ מחלוקת רב ושמואל הכא.

והקשו ע"ז הראשונים שלהדיא אמרינן לקמן דף כ"א שלרב חייב גם בבור ברשותו ולשמואל פטור, ועיי"ש ברש"י שכתב להדיא שזהו מחלוקת ר"י ור"ע, ורב כר"ע ושמואל כר"י, וא"כ איפכא שמעינן להו. וכבר תירצו ע"ז דלא קיימא מסק' דהתם הכי, ובאמת במסקנא סבירא ליה לרב כר' ישמעאל ולשמואל כר"ע.

אלא שיש עוד להקשות מהגמ' לקמן דף נ"ג ע"א "מודה רב בבור ברשותו דחייב" (אפי' שס"ל שבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בבור ברשותו מודה שחייב דממ"נ חבטא והבלא דידיה הוו). ולהדיא חזינן שמחייב ג"כ בבור ברשותו.

וביותר נחסרה הבנתינו בדברי רש"י אלו, דהא לקמן מ"ט ע"ב בסוגיא דר"י ור"ע, מבואר ברש"י להדיא ששיטתו של ר"י שמה שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור הוא רק משום דנפטר בטענה דכי אפקרניה רשותי לאו לאיחיובי עלה בתשלומי נזיקין אפקרתיה, ואם זה סיבת הפטור מה עניין זה לאבנו סכינו ומשאו שלא היה בהם הפקר מעולם אלא ממונו גמור שנטלם והניחם ברה"ר ומדוע אין דינם כדין הבור האמור בתורה. (ובסברא זו האירו עינינו תוס' בסוגיא לקמן דף כ"ח שכתבו כן בשיטת שמואל דאף אי ס"ל כר' ישמעאל מ"מ אין הדין כן באסו"מ ובכך ישבו את דברי הגמ' בדף כ"א. וצ"ב טובא שיטתו של רש"י).

והנה יש אפשרות לפרש דברי רש"י לכאורה באופן כזה, דאמת הוא שבור ברשותו פטור מטעם דכי אפקרניה, ברם, סו"ס קרא "דבעל הבור ישלם" לא משתעי בכה"ג ושייך רק בהפקיר רשותו ובורו, ומאחר דכך הוא אז אפשר לחייב אסו"מ מדין שור, דבעצם מצד עצמם ס"ל לרב דדמו לשור משום דהוו ממונו כמבואר ברש"י בסוגיא דהכא דבעצם בזה שהם שלו דמו לשור ואפשר לחייבו מדין ממונו, אלא שאם התורה מחייבת בפרשת בור גם בור כזה שברשותו וקרא דבעל הבור קאי גם היכא דלא הפקיר בורו, אז כתוב בזה שזה לא שור אלא בור וזה לא דומה, אבל אחרי שזה לא נאמר בפסוק ויהיה הטעם אשר יהיה, איכא לחיובינהו משום שור, כך היה נראה לפרש בשיטת רש"י אליבא דרב.

אלא דעדיין קמה וגם ניצבה ערוכה לפנינו דברי הגמ' בדף נ"ג מודה רב בבור ברשותו דחייב, וזועקת הקושיה שגם בכה"ג דיבר הכתוב ולכאו' דלא כמ"ש רש"י בדף כ"ח.

והנה בדברי הגמ' שם עמד רבנו פרץ בדף כ"ח וכתב שרב ס"ל שבור האמור בתורה זהו בהפקיר רשותו ובורו שהוא הפקר גמור אבל בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אז לא הוי בור אלא שור ולא סבירא ליה שפטור מטעם דכי אפקרניה רשותי לאו לאיחיובי עלה אפקרתיה, אלא שבאמת חייב מדין שור שהוא ממונו, וזהו שיטתו של רב שכל ממונו ילפי' משור שחייב גם אם זה צורת בור, ואלו דברי הגמ' בדף נ"ג שחייב שם מדין ממונו, והנפק"מ בזה שחייב ג"כ על אדם וכלים וזהו החיוב של אסו"מ אליבא דרב, דכל פרשת בור לא נאמרה אלא בהפקר דוקא אבל כשלא הפקיר חייב מדין שור, וזהו מש"כ רש"י דדוקא הפקיר רשותו ובורו זהו בור האמור בתורה כי בהפקיר רשותו ולא בורו חייב מדין שור.

ועיין שם בר"פ שהקשה דלכאו' ליכא למ"ד הכי ולא מצינו שום תנא שסובר כך ואין זה לא אליבא דר' ישמעאל ולא אליבא דר"ע ולכאו' רב דלא כחד, ומכח קושיה זו דחה את דברי רש"י.

אלא שסו"ס מצד ההכרח נראה כך בודאי, דרב ס"ל שהיכא דלא אפקרינהו ממונו הוא ואין חילוק בין אסו"מ לבור כמבואר בסוגיא בדף נ"ג, ומעט מעוררים לזה דבריו של רש"י בדף כ"ח שכתב שאליבא דרב בור שחייבה תורה זה בהפקיר רשותו ובורו ולשמואל בהפקיר רשותו ולא בורו נמי, ולא הזכיר כלל משהו מדברי ר"י ור"ע, לא את שמם ולא את שיטתם וסברתם, ובדף כ"א כשהגמ' רוצה לפרש שנחלקו בבור ברשותו כתב באריכות שזהו אליבא דר"י ור"ע וכל אחד כמאן סבירא ליה, וכן בסוגיא דמפקיר נזקיו לקמן דף כ"ט ע"א עיי"ש בדבריו, ופה לא הזכיר כלל וכלל שמותיהם ודבריהם. ונראה מזה לכאו' דרב הוא שיטה בפנ"ע שלא בכה"ג דיבר הכתוב, אלא רק בהפקר, וכשלא הפקיר הוי שור ומטעמיה דנפשיה.

אלא דלעטרת חן וכלילת יופי ולזיו נועם התורה יש מקום לפלפל ולומר דהשתא דאתינן להכי אף נימא שרב ס"ל שזוהי שיטתו של ר' ישמעאל שהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו וכל דממונו חייב מדין שור וחייב על הכלים, ולדידיה זהו מחלוקת ר"י ור"ע, וכל סברת כי אפקרניה ופטור דהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו אליבא דרבה לקמן דף מ"ט עיי"ש. אבל רב גופיה ס"ל הכי שכשלא הפקיר חייב מדין שור גם אליבא דר' ישמעאל (ועיין עוד במה שיתבאר לק' בדברי הרמב"ן). ובכך יתיישב נאה ויפה דברי הגמ' בדף נ"ג שחייב מדין בור גם בבור ברשותו והכי ס"ל לרב גם אליבא דר' ישמעאל. ויל"ע עוד בדבר זה, כן אפשר כמדומה בדברי רש"י.

אמנם יעוין בבעל המאור בדף כ"ח שכתב להדיא שרב ושמואל נחלקו במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא ובכדי ליישב הסוגיא בדף נ"ג כתב דאזלא התם אליבא דר"ע דמחייב בבור ברשותו ולרב גופיה לא ס"ל הכי (רק דהגמ' אומרת שם שאפי' שס"ל לרב שחייבה תורה רק על הבלו כ"ז ברה"ר אבל בבור ברשותו חייב גם על חבטה, ואליבא דר"ע מחייב). ועוד הזכיר שם ג"כ את סברת ר' ישמעאל של תורך ברשותי מאי בעי, שלהכי ס"ל שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור, ומבואר בדבריו להדיא שרב ס"ל כר' ישמעאל שבבור ברשותו פטור לגמרי.

ובביאור דבריו מוכרח לכאו' כדלעיל שאחרי שהתורה לא הכניסה את זה בפרשת בור מאיזה טעם שיהיה אז כבר מחייבים משום שור, ע"כ בשיטת בעל המאור.

והנה הרמב"ן שם במלחמות הביא דברי הבעה"מ, והקשה עליו דלא איתפרש בסוגיא בדף נ"ג דזהו רק אליבא דר"ע ומשמע דקאי אליבא דכו"ע, ועוד הקשה דלא אמרי' בגמ' לימא כתנאי, ולא נראה שנחלקו במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא.

ועוד הביא שם את דברי הגמ' בדף כ"א שרב כר"ע ושמואל כר"י, וכתב דלא משמע ליישב דלא קיימא מסק' הכי, משום שכל הדחיה הוא רק בתורת דילמא ואפשר. ועוד דלא נראה שהגמ' תגיד כזאת הוו"א בפשיטות גמורה אחר שידענו שרב ושמואל ס"ל להיפך מזה, ומכח כ"ז הכריח דוודאי לא נחלקו במחלוקת זו של ר' ישמעאל ור' עקיבא.

וע"כ כתב הרמב"ן שרב ושמואל סבירא להו כל אחד אליבא דכו"ע, ורב יכול לסבור גם כר' עקיבא וכן שמואל יכול לסבור גם כר' ישמעאל.

ומבאר הרמב"ן דרב שס"ל שאסו"מ הוו ממונו וחייב מדין שור, זהו גם לר"ע שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוי בור, ובפרשת בעל הבור ישלם נכלל גם בור ברשותו, כל זה דווקא בבור שאין בו ממשות ואין שייך לקוראו ולחייבו משום ממונו אבל אסו"מ שהם חפץ מסוים הוו שור. ולא אמרינן דבזה שנכלל בפרשת בעל הבור ישלם גם בור ברשותו הופקע בזה כל ממון המתקיל מחיוב של שור, אלא יש לחייבו גם מצד שור וגם מצד בור, וס"ל לר"ע שבבור ממש ליכא לחייבו מדין שור משום שאינו משהו ממשי (אליבא דרב שבבור חייב בהבלו) אבל אסו"מ שייך לחייב.

ועוד סברא מביא שם, ששור גוף הנזק שייך לו מש"כ בבור ולכן לא מחיבים מדין שור, וכ"ז בבור דוקא אבל אסו"מ שכן שייך לחייבו בהם מדין שור אז לשור מדמינן להו כדי להביאו בהם לחיוב נזקי אדם וכלים.

וגם אליבא דר' ישמעאל ס"ל לרב אליביה שכל כה"ג שזה שלו הוי שור וכך גם בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו.(כאשר עלה עת אחזנו לפרש דברי רש"י), וממילא יוצא שאליבא דרב אסו"מ לכו"ע חייב מדין שור, וכל מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא היא בבור דווקא.

ובזה יתיישב כמין חומר דברי הגמ' בדף נ"ג שבור ברשותו חייב.(וחייב גם מדין שור אליבא דר' ישמעאל), זהו שיטתו של רב אליבא דכו"ע.

ובשיטת שמואל שס"ל שגם היכא דלא אפקרינהו אני קורא בהם שור ולא אדם חמור ולא כלים, מבאר הרמב"ן דזהו ג"כ אליבא דכו"ע, דאליבא דר"ע הוא פשוט שבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא. וא"כ אפי' שהוא ממונו אין לחייבו מדין שור (כיוון שאינו הולך ומזיק ולא דומה לשור ונכלל בפרשת בור).

וגם אליבא דר' ישמעאל שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור זהו דוקא התם שיש לו טענת פטור, והאריך הרמב"ן לבאר דפטור מצד שכל חפירת הבור מעיקרא היתה ברשות, וא"כ אין לחייבו על הכרייה, ומה שהפקיר אח"כ טוען דכי אפקרניה רשותי לאו לאיחיובי עלה בתשלומי נזיקין אפקרתיה.

והביא הרמב"ן דוגמא לדבר "הא זה דומה למפקיר נזקיו באונס דפטור דלא אמרינן היה לו לסלק הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב הכי נמי לא אמרינן היה לו לכסות הואיל וברשות כרה", עכ"ל. ועל כן פטר ר' ישמעאל וכל זה רק בבור שהפקיר רשותו. אבל אסו"מ דלא שייך למימר הכי ס"ל לשמואל שחייב גם אליבא דר' ישמעאל ועלה הכל בס"ד דברים ברורים ומאירים.

ולחיבת הקודש ותפארת התורה, נבוא במעט לגלות הבנה בדברי הרמב"ן, בפטור בבור ברשותו אליבא דר' ישמעאל שכתב שפטור מצד שכרהו ברשות וכי אפקרניה, ובעצם מצד אחד משמע שהפטור הוא שאין מעשה כריה המחייבו, וברשות כרה, וכן דימה את זה למפקיר נזקיו ששם פטור "הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייב" כלשון קדשו, ומשמע שזה גופא הפטור שאין לו חיוב של כורה בור.

אלא שבדבריו מעמיד עוד סיבת פטור של "כי אפקרניה רשותי לאו לאיחיובי עלה בתשלומי נזיקין אפקרתיה". ובעצם כתוב פה, שאפי' שהבור שלו לא חייב על נזקיו מחמת שטוען כי אפקרניה. ולכאו' לא מספיק הטעם של ברשות כרה, ויש להבין דבר זה.

ולכאורה מוכרח בדבריו שהגם שיש לו פטור של כורה ברשות, אבל יש לחייבו מטעם אחר של ממונו, ואין זה מזיק שור, אלא כל שממונו מתקיל וגורם נזק, הוי בור, ואע"פ שכרהו ברשות סו"ס הוא מתקיל, והוא לא חייב על מעשה הכרייה אלא מצד שהוא בעלים, ובעצם אליבא דאמת זה נזעק מגוף סוגיית מפקיר נזקיו שהרי הרמב"ן מעמיד בצורה ברורה שכיוון שכרה באונס אין לו חיוב על עסקי כריה ובכ"ז בעינן שיפקיר, ובודאי שאם לא יפקירנו מתחייב וזה מוכח מגוף הסוגיא שכל הנושא זה רק במפקיר וא"כ פשיטא שכל ממון שמתקיל הוא מחייב של בור, אע"פ שהוא לא אשם בכרייה ולא חפרו ולא הניחו שם. כן מוכרח לכאו' דהרי זה ודאי אחד שכורה בור באונס ואינו שלו אין לו שום חיוב, אז מ"ש אם זה שלו-ובהכרח שממונו מחייבו, וכן במ"ש הרמב"ן אליבא דשמואל שבעצם ברשות כרה וא"א לחייב אותו על מעשה הכרייה כמבואר בדבריו שדימה אותו לאונס, אבל בכל זאת זה לא מספיק לפטור אותו אלא צריך להגיע לסברת כי אפקרניה רשותי, שזה פוטר אותו לגמרי מכל חיוב בנזקי הבור וזאת מכיוון שאפי' שהוא לא פשע בכרייה אבל סו"ס ממונו עומד כבור והוא חייב על נזקיו.

אלא דלכאו' סותרים לזה דברי הרמב"ן המפורשים במלחמת ה' בסוגיא דקדרין במה דאיתא התם גבי הקדרין שהיו מהלכים זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל והשני נתקל בראשון דאמרינן התם שהשני שנופל מחמת הראשון פטור באם ממונו התקיל מישהו שלישי, וזה לא נחשב בור, וכתב שם הטעם וז"ל "משום דא"ל האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון אלא הראשון נופל והוא הכורה, ואינו מוטל עלי לסלק הואיל ולאו אנא כריתיה ואע"פ שמתכון לזכות בו ולא הפקיר ממונו פטור הא למה זה דומה לאסו"מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר והזיקו שהשני חייב ולא הבעלים", עכ"ל. ומבואר להדיא שפטור מחמת שהוא לא כרה, ואפי' אינו חייב לסלק ויכול לנוח בשלום על משכבו וממונו מתקיל אנשים ומזיקם והוא יודע ורואה ואין לו חיוב לסלק כיוון שהוא לא השתתף בכרייה. ואע"ג שזה ממונו לא איכפת לן, כיוון שכל החיוב של ממונו זה בג' אבות שנאמרו בשור קרן שן ורגל. ובבור הנושא זה הכרייה ולא משנה שזה ממונו, ואי לכך אם ממונו מתקיל אינו חייב אם לא העמיד לכך. ובעצם דבריו אלו לכאו' סותרים לכל משנ"ת לעיל שיש חיוב מצד ממונו וכדחזינן שכאשר כורה ברשות או באונס חייב ובהכרח מצד ממונו שהרי על הכרייה עצמה אין לחייבו. ומאי שנה הכא שמישהו אחר כרה.

ובאמת נ"ד דייקת בלשון הרמב"ן בקדרין תראה שכתב שם "האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון". ולכאו' מ"ש שלא כרהו באונס והלא אין חיוב על כריית אונס, וקצת משמע שכאשר הוא הכורה אפי' שזה באונס הוא שייך לבור, ומצד שני בדף כ"ח כתב שעל כריית אונס פטור וחייב רק מצד שלא הפקיר, וצ"ב הדברים. ולמען הצדק יעויין ברמב"ן שם שהמשיך בדבריו וז"ל "ואע"פ שהיה להם לסלקו זה הדין אינו נוהג בבור שיהא זה חופר בור וזה מתחייב, שיהא עליו מוטל לכסותו ומשום הכי השני פטור", עכ"ל. ומבואר להדיא שעיקר פטור השני הוא מצד שלא הוא כרה. ולא שייך לחייבו על כרייה של מישהו אחר, ולכאו' זהו פטור מסוים בכה"ג שמישהו אחר כרה ולא כשהוא כרה באונס וכלשון הרמב"ן "לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון".

וכל אלו הדברים צריכים ביאור רב, דאם גם כשכורה באונס חייב כל עוד לא מפקיר את זה כמבואר בסוגית מפקיר נזקיו, אז בהכרח שממונו זה מחייב, וא"כ מ"ש כשמישהו אחר כרה. וביותר צ"ע דהגע עצמך אטו בשור שהצניעו בביתו ושמרו שמירה מעולה ביותר ובא אחר ונטלו משם והוציאו לרה"ר והוא ידע וראה פשיטא ופשיטא שאין שום צד פטור בזה וחייב על נזקיו בחיוב גמור דממון המזיק ומי"ש בור, אם ממונו זה סיבה לחיוב כאשר חזינן באונס שחייב, אז ג"כ כאשר אדם אחר כרה הבור. ובאמת כבר מצאנו לרבותינו בעלי התוס' בסוגיא דמפקיר נזקיו בדף כ"ט ע"א שכתבו להדיא במקרה הנ"ל שהצניע בביתו אסו"מ ובא אחר ונטלן שבעת אשר יודע לו שממונו עומד ברה"ר לנזק, חייב לסלקו משם, וחייב על נזקיו כיון שלא סילק. ולהדיא שכל ממונו שמתקיל חייב, גם כאשר לא הוא הכורה, כמו בנפילת אונס שעל הכרייה הוא לא חייב, וחייב רק על ממונו ומש"ה כשמפקיר חייב.

ובאמת אליבא דתוס' הכל מיושב רק להרמב"ן שכתב שאם אחר כורה הוא פטור, אז תתעורר הקושיה מ"ש כורה באונס שכן מחייבים אותו אפי' שלא שייך לחייבו על עסקי כרייה כי אם מצד שהבור שלו. וכן מה צריכינן תו לטעמא ד"כי אפקרניה" אחר שברשות כרה (שהוא סיבה לפטור וכאשר דימה את זה הרמב"ן לאונס).

והנה בביאור הדברים יראה בס"ד לומר כך, דבאמת חזינן דברים ברורים בזה בגמ' מפורשת. ואפי' לפי מה שכתב הרמב"ן בקדרין שאסו"מ שהצניען בביתו ובא אחר והניחן ברה"ר שהשני חייב ולא הבעלים, ומשמע שכל החיוב הוא עקב הכריה והחפירה והעמדת התקלה, אמנם יש לידע שזה פשוט שהכרייה של הבור אינה מחייבת אותו בסגנון קנס וכדו', ולא כמו אדם העובר עבירה שחייב מלקות, אלא בכרייתו הוא עומד בחיוב אחריות על הבור, ואין זה שחייב על מעשה כריית הבור שעשה משהו לא ראוי וע"ז מחייבים, וכדחזינן להדיא בסוגיא דמפקיר נזקיו, דאיתא שם אמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברה"ר, וחמץ משש שעות ולמעלה". ובעצם כל מימרא זו זועקת ומגלה שמעשה הכרייה לבד אין בו כדי לחייב על כל נזקי הבור שינזקו בו אח"כ, וצריך שיחשב שהבור שלו. ויסוד הדברים בזה מתחיל ממ"ש בתורה "בעל הבור ישלם", שמלשון זה משמע שצורת החיוב הוא מכך שהוא הבעלים של הבור ולא שחייב מצד המעשה כרייה שכרה.(וכדי להמחיש את הדברים נביא דוגמא מחיב אש ששם לשון הפסוק "שלם ישלם המבעיר את הבעירה". ולהדיא שחיובו הוא מדין מבעיר, ובלשון הפסוק כאן בעל הבור משמע שחייב מצד שזה בור שלו ודו"ק.) ומכיון שכך הבינו חז"ל שכל אחד שחופר בור ברה"ר בשביל לחייבו צ"ל שהתורה עשתה את זה ברשותו והיום הוא נחשב בעל הבור כלפי נזקי הבור וזה המחייב שלו, ודבר זה ברור ופשוט מגוף הסוגיות.

ואכן בשיטת בעלי התוס' יבואר שס"ל שאדם חייב על ממונו שמתקיל מצד חיובי שמירה על ממונו וכאשר זה מתקיל בצורת בור ס"ל לשמואל שחייב מדין בור, ולא הכרייה היא המחייבת ואפי' אם לא עשה כלום חייב. ולשון התוס' שם "דכיוון דלא אפקרינהו עליה דידיה לסלוקינהו". ומפורש שממון האדם מחייבו בחיוב זה, ורק כאשר כרה ברה"ר וכדו' בעינן לעשאן הכתוב כאילו ברשותו ועל כן חייב עליו. זהו דברי התוס'.

אבל בשיטת הרמב"ן שאכן פטור אם אחר כרה, וכלשון הרמב"ן "האי בירא לאו אנא כריתיה לא באונס ולא ברצון" אז ודאי שאין זה שכל ממון אדם המזיק ע"י תקלה חייב. אולם גם חייבים לומר שהחיוב הוא מצד ממונו כדלעיל.

ובס"ד צ"ל שס"ל להרמב"ן כך זהו שאמר הכתוב "בעל הבור ישלם", אין הכוונה רק האדם שהבור שלו ושייך לו בהל' חושן משפט, שחייב עליו כאשר חייב על בהמתו, אלא בעל הבור כולל ג"כ שהוא בעלים ע"ז שזה בור ועל כך שזה תקלה, וכאשר הוא בעלים על חפץ מסוים ומישהו הנחו לתקלה ברה"ר אמת הוא שהחפץ שלו אבל התקלה אינה שלו דהיינו מה שהחפץ עכשיו תקלה ברה"ר אינו תחת בעלותו, ולא שייך בכלל להגדיר אותו בעל הבור, ובאמת בשור אין הדין כך, שהנזק צריך לבוא מהבעלים, כי בשור החיוב הוא שהממון שלך הזיק, ואפי' האדם אינו קשור לזה כלל, כגון שמישהו אחר הוציא שורו לרה"ר, ועכשיו הוא רואה את זה חייב מיד לשמור עליו. כי החיוב שלו זה מה שהממון שלו מזיק, ועצם זה שהשור שייך לן הוא חייב על נזקיו, אבל בור חיובו הוא בעל הבור, הכוונה בזה ג"כ מי שהעמיד את זהה לבור והתקלה היא תחת ידו ואחריותו ובלי זה לא שייך לקרוא לו בעל הבור כי אמת שהבור שלו אבל הוא אינו בעל התקלה של הבור, ומה שהתורה אמרה בעל הבור סובר רמב"ן שצריך שיהיה בעל התקלה ושמכשלת הבור תצא מתחת ידו, וכאמור לא הפשט שחייב על בריית הבור אלא בזה שכרה הוא עומד כמי שיצר את התקלה. אולם עדיין צריכים אנו לעשאן הכתוב כאי' ברשותו, וגם לאחר שאדם חפר בור והמכשלה תחת ידו, אז הוא נקרא יוצר התקלה אבל בעל הבור משמע שהוא הבעלים של זה, אז אמת שכאשר זה שלו ולא הוא יצר את התקלה אינו בעל הבור כי הוא רק הבעלים של החומר גלם ולא על תקלת הבור, אבל גם אחד שכרה בור שהוא יצר את המכשול צריך ג"כ שהבור יהיה שייך לו ובכך ייחשב בעל הבור, וע"ז אמרו רבותינו "עשאן הכתוב כאי' ברשותו". והכן אין אפשרות להתחייב על בור כאשר אינו שלו אלא שתמיד עשאן הכתוב. ומעתה נראה לומר דזה ודאי שהכורה בור באונס, גם כשזה אונס אבל ודאי שאת התקלה הוא יצר ויצירת הבור הוא מציאות גמורה שנעשתה ממנו והוא ודאי עומד מאחורי זה שהבור מתקיל ומזיק את הרבים, ונקרא בעל התקלה ובפרט לאחר שכבר אינו אנוס, רק סיבת הפטור היא כי סו"ס אין הבור שלו ולא נאמר ע"ז עשאן הכתוב כאי' ברשותו, שזה נאמר על חופר בור בפשיעה, וממילא הוא פטור כי לא קרינן ביה בעל הבור, כל זה בכרה בור באונס ברה"ר, אבל הכורה בור באונס והבור שייך לו מכבר, אז בעצם הוא כבר בעלים ע"ז, ועל כך שזה באונס לא איכפת לן כי גם באונס הוא למעשה יוצר התקלה וזה מציאות, אז הוא בעלים על התקלה הכוונה שהוא עומד מאחורי הנזקים, ומתחת ידו יצאו. אז תמיד הפטור הוא שזה לבד לא מחייב, כי צריך שיהיה ע"ז בעלים. ובאונס לא עשהו הכתוב כאי' ברשותו, אבל באסו"מ הוא נחשב בעל הבור ובעל התקלה.

ומעתה. כל אדם שנתקל באונס ונפל חייב ע"ז בחיוב בור ונקרא בעל הבור כיוון שהוא בעל התקלה וגם היא שייכת לו. ואין סיבה לפוטרו. וכאשר יפקיר את זה אז זה כבר לא שייך לו ואינו בעל הבור, רק שתמיד מי שיפקיר לא יועיל לו יען שהכתוב עשהו שוב ברשותו, אבל זה כיוון שבאונס כרהו ולא על עסקי כרייה הוא חייב. פירוש, שאינו נחשב בעל הבור כתוצאה ממה שכרה אלא הוא הבעלים עליו מכבר, על כן פטור כאשר מפקיר. ואותו דבר כאשר כרה ברשות, סו"ס הוא עשה את זה וזה מעשה ידיו, רק תמיד החופר בור ברשות ברה"ר פטור כי זה לא שלו ואין ע"ז עשאן הכתוב, אבל בדידיה אז לא צריך לעשאן הכתוב וממילא כל שהעמיד אותו לתקלה חייב עליו אפי' ברשות, כי נקרא "בעל הבור". וצריך להגיע לפטור מיוחד של כי אפקרניה. וכאמור אם הכרייה לא תהיה ברשות, לא יועיל לו פטור כי אפקרניה יען שכל הזכויות שישאיר לעצמו וכו'. סוף דבר התורה מחייבת אותו ועשאו הכתוב ברשותו, ורק מכיוון שברשות כרה אז אין עשאו הכתוב, ומה שנקרא עכשיו בעל הבור זה כי הבור שלו וע"ז יועל לומר כי אפקרניה רשותי לאו לאיחיובי עלה בתשלומי נזיקין אפקרתיה.

ועלה בידינו בס"ד. שהמחייב של בור זהו "בעל הבור" וזה כולל קודם את המובן הפשוט שיהיה בעלים על הבור וג"כ שיהיה בעל התקלה שהוא אחראי למה שהבור עומד לנזק ומכשול, וצריך את שניהם. וכל החופר בור ברה"ר, בגלל מעשה הכרייה והפשיעה שלו בהעמדת מכשול ותקלה התורה עשתה אותו לבעל הבור גמור וכאשר מעשה הכרייה לא היה בפשיעה אלא באונס או ברשות אז לא נאמר בזה עשאן הכתוב כאי' ברשותו. ומעתה אם זה שייך לו מכבר קודם לכן, אז חייב, ואם לא, פטור. במה דברים אמורים באונס או ברשות שסו"ס הוא הכורה במציאות גם אם זה לא בפשיעתו ושייך לקוראו בעל הבור בצרוף מה שזה שייך לו אבל באסו"מ שהצניען בביתו ואחר הניחן ברה"ר שלא שייך כלל לתקלה פטור לגמרי.

כן יראה בס"ד בביאור דברי הרמב"ן ויעלה הכל בעזרתו יתברך דברים ברורים ומתוקים מדבש ונופת צופים מאירים עיניים ומשמחי לב בשמחת הבנת תורתנו הקדושה.