אמור בדין "ומן המקדש לא יצא" (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו (כא יב)

פירש רש"י אינו הולך אחר המטה, והוא ממתני' סנהדרין יח. שכהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה, ונחלקו שם תנאים, דדעת ר"מ שאסור לו רק להיות באותו המבוי של נושאי המטה, ודעת רבי יהודה שאינו יוצא מן המקדש או מביתו כל עיקר, עי"ש. ובטעם האיסור לצאת אחר המטה פירש רש"י בסנהדרין שם, כדי שלא יבוא לידי טומאה מרוב צערו, וכן מבואר בסנהדרין יט. דלר"מ לא חיישינן שיגע כיון שיש לו היכר שאינו עמהם ממש, ולרבי יהודה אגב מרריה חיישינן דילמא נגע.

אמנם דבר חידוש מצינו בדברי הראב"ד והר"ש משאנץ על התו"כ כאן, שכתבו דטעם האיסור ללכת אחר המטה אינו משום טומאה, אלא כדי שלא יראה כאבל, והוא ניוול לכהונה. ולכאורה תמוה שהוא נגד הסוגיא דסנהדרין הנ"ל, דטעם האיסור משום טומאה. אכן בדברי הר"ש מבואר יותר, דבאמת לרבי יהודה שאינו יוצא כל עיקר הטעם הוא משום חשש טומאה, והן הן דברי הגמ' בסנהדרין, אבל לרבי מאיר דהאיסור רק ללכת אחר המטה ממש, הטעם הוא משום שלא יראה כאבל.

ונפק"מ רבתא בזה, דאם האיסור הוא רק משום חשש טומאה, א"כ היכא שהכהן גדול כבר טמא והוא מחולל ועומד, שאין לו איסור טומאה, מותר לו לצאת אחר המטה, דכיון דהחשש רק משום שמא יטמא, כאן הרי אין לו איסור להטמא, אבל אם טעם האיסור משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה שייך גם כאשר הוא מחולל ועומד, ואסור לו לצאת.
​

◆ ◆ ◆​

והנה בהוריות יב: איתא שכל המצוות הנוהגות בכהן גדול אינן נוהגות במשוח מלחמה, חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשת "והכהן הגדול מאחיו" וגו', שהם "לא פורע, ולא פורם, ואין מטמא לקרובים, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה", והקשה הרמב"ן בהשגות על סה"מ לרמב"ם שורש ה', הרי גם האיסור של "ומן המקדש לא יצא" נאמר בהך פרשה, וא"כ מ"ט לא אמרו שגם איסור זה נוהג במשוח מלחמה.

ומכח זה כתב שם שכל האיסור שלא לצאת אחר המטה הוא רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ועיקר קרא הוא לכהן גדול אונן שאינו יוצא מן המקדש, וכיון שדרשו חז"ל בהוריות שם שמשוח מלחמה אינו מקריב אונן מדכתיב "עליו" ולא על חבירו עי"ש, ממילא אין שייך בו איסור היציאה מן המקדש כשהוא אונן, עכ"ד.

אמנם בחידושי הר"ן סנהדרין יט. כתב שמלשון הרמב"ם בסה"מ ל"ת קס"ה נראה שהאיסור לצאת אחר המטה הוא איסור דאורייתא, והדק"ל למה לא מנאוהו בגמ'.

ובמעין החכמה (לח. מדפי הספר) כתב, דכיון שטעם האיסור הוא כדי שלא יבוא לטומאה, [והביא שם מסה"מ שלפי פשטיה דקרא "ולא יחלל" הוא נתינת טעם, למה לא יצא, כדי שלא יבוא לידי שיחלל קדושתו ע"י שיטמא], א"כ הוי בכלל "אינו מטמא לקרובים", ועדיין צ"ע בזה דסו"ס הוי איסור בפני עצמו.

ונראה שלפי"ד הראב"ד והר"ש אתי שפיר היטב, דבאמת איסור זה אינו נוהג במשוח מלחמה, דכיון שיסודו הוא משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה דוקא בכהן גדול שמקריב אונן, והטעם מבואר במועד קטן יד: דמה שהוא מקריב אונן היינו משום שלא חלה עליו האבילות דכל השנה לדידיה כרגל דמי, ומה"ט ג"כ אסור לו להראות אבילות, כיון דהוי יו"ט לדידיה. אבל משוח מלחמה שאינו מקריב אונן כמו שנתמעט בגמ' שם, ממילא בכלל הך מיעוט ג"כ שאין נוהג בו ומן המקדש לא יצא, דכיון שחלה עליו אבילות, אין שייך איסור שלא להראות אבילות. ומעתה אתי שפיר היטב שלא נחשב הלאו של "ומן המקדש לא יצא" במשוח מלחמה, משום דבאמת אינו נוהג בו.

ואף לפי משנ"ת שכל זה לדעת ר"מ, אבל לר' יהודה האיסור הוא משום טומאה ונוהג במשוח מלחמה, מ"מ הא הך ברייתא מוקמינן לה בהוריות שם כר"ש דס"ל כר"מ דכהן שעבר משמש, וממילא בהא נמי י"ל דס"ל כר"מ.

עכ"פ מכל מה שכתבנו עולה עוד נפק"מ האם גדר האיסור משום טומאה או משום אבילות, דנפק"מ למשוח מלחמה שהוא מוזהר על הטומאה אבל אינו מקריב אונן, דאם טעם האיסור הוא גדר לטומאה שייך גם במשוח מלחמה וכדברי הרמב"ן והמעין החכמה הנ"ל, אבל אם הטעם משום אבילות הרי משוח מלחמה חלה עליו אבילות, והוי בכלל המיעוט של "עליו", וכמו שנתבאר.
​

◆ ◆ ◆​

והנה בתורת כהנים פרשת שמיני מכילתא דמילואים איתא עה"פ ומפתח אהל מועד לא תצאו "שמא תאמרו אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים, הלא פיקדנו המקום שלא נצא מבית המקדש, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו, מיכן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה, הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה", ע"כ. וקשה מ"ט הכא נקט בתורת כהנים כר"מ, דרק אינו יוצא אחר המטה, ובפרשת אמור מייתי פלוגתא דר"מ ור"י. ובמושב זקנים שם הקשה הר"י דסתם סיפרא ר' יהודה, ובסנהדרין יח. אמרינן דלר' יהודה אינו יוצא מן המקדש כל עיקר.

ונראה לומר לפי הנ"ל, דהנה הכא בתורת כהנים מפורש דהאיסור הוא משום אבילות, וזהו מקור נאמן לדברי הראב"ד דאיסורו של הכהן גדול לצאת מן המקדש הוא משום אבילות, וגם לא שייך בזה כלל הסייג של טומאת קרובים, דבאמת הרי אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים ולא היו מוזהרים על טומאת קרובים, אלא דנצטוו באותה שעה בהוראת שעה שלא יחול עליהם האבילות ולא יתאבלו, ומשום כן מן המקדש לא יצאו, דומיא דאזהרת כהן גדול לדורות שלא יצא מן המקדש משום אבילות.

ומעתה אתי שפיר היטב דהתו"כ הכא מייתי רק שיטת ר"מ דאינו יוצא אחר המטה דוקא, דהרי נתבאר לעיל מהר"ש משאנץ דלר"י האיסור משום אבילות, ולר"מ משום טומאה, וא"כ הכא דהאיסור הוא משום אבילות, א"כ פשיטא דלכו"ע האיסור הוא רק לאחר המטה, דמשום אבילות לא נאסר אלא דבר זה, ומה שרבי יהודה אוסר בעלמא כל יציאה מן המקדש, היינו רק משום חשש טומאה, וזה לא שייך הכא.

ואפשר לומר עוד דגם לר' יהודה איכא ב' דינים בכהן גדול עצמו, היינו חדא שאין יוצא מן אחר המטה משום אבילות, ונוסף על זה שאינו יוצא מן המקדש כלל משום טומאה. ונפק"מ שאף לר' יהודה יהיה אסור לו לצאת כשהוא מחולל ועומד, ואע"פ שמביתו יהיה לו מותר לצאת דזה משום טומאה ולא שייך הכא, מ"מ אחר המטה יהיה אסור לו ללכת משום אבילות וכר"מ.

ויסוד לזה מדברי הרמב"ם שבהלכות כלי המקדש פ"ה ה"ה כתב "מת לו מת אינו יצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש", ובהלכות אבל פ"ז ה"ו כתב "כהן גדול חייב בכל דברי אבילות אלא שאסור לו לקרוע ולגדל פרע ולצאת אחר המטה", ובכס"מ שם דקדק דמשמע שהאיסור הוא לצאת אחר המטה ודלא כרבי יהודה, וצ"ב דהרי הרמב"ם פסק שאינו יוצא מפתח ביתו.

אמנם להנ"ל הביאור הוא, שבהלכות כלי המקדש הביא הרמב"ם מה שאסור לכהן גדול, וזה אסור ביציאה מן המקדש מדין חשש טומאה, אבל הכא הביא מה שאסור לו מטעם אבילות, דומיא דאינו קורע ואינו מגדל פרע דזה משום שאסור לו להתאבל בדברים אלו, והכי נמי אסור לו להתאבל ביציאה אחר המטה, ובזה כבר נתבאר דהאיסור רק ביציאה אחר המטה עצמה.

ומעתה מיושבת קושית המושב זקנים, דסתם סיפרא ר"י, דבאמת צריך ביאור למה לי למילף מהכא דכהן גדול אינו יוצא אחר המטה, הרי מקרא מפורש הוא בפרשת אמור "ומן המקדש לא יצא", ועי' בראב"ד על התו"כ שעמד בזה וכתב דהך דרשא פליגא על ר"מ ור"י דדרשי ליה מ"ומן המקדש לא יצא".

אמנם לדברינו ניחא, דאדרבה הכא אתי כרבי יהודה, ומהכא הוא המקור דאיכא דין נוסף משום אבילות, שלא לצאת אחר המטה, דהרי האיסור של טומאה לא שייך כאן, שהרי היו כהנים הדיוטים, ואין האיסור אלא משום שלא להתאבל וכמפורש בדברי התו"כ עצמם, והיינו דאמרינן "מכאן אמרו כה"ג אינו יוצא אחר המטה", דהיינו מדין אבילות, ומצד אבילות כבר נתבאר דאין שייך אלא איסור ללכת אחר המטה ממש ולכן קתני הוא נגלה והם נכסים וכו', דמצד אבילות גם לר"י כל האיסור הוא רק בהכי, ואתי שפיר בס"ד.​

 

[גרינפלד]

ונפק"מ רבתא בזה, דאם האיסור הוא רק משום חשש טומאה, א"כ היכא שהכהן גדול כבר טמא והוא מחולל ועומד, שאין לו איסור טומאה, מותר לו לצאת אחר המטה, דכיון דהחשש רק משום שמא יטמא, כאן הרי אין לו איסור להטמא, אבל אם טעם האיסור משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה שייך גם כאשר הוא מחולל ועומד, ואסור לו לצאת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובאמת הדבר מפורש בנזיר מב: שאת הדין שכאשר הוא מחולל ועומד אין לו איסור טומאה ילפינן מדכתיב "ולא יחלל" ופירש רש"י שם דהיינו קרא ד"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", והתוס' שם הקשו הרי הך קרא לא כתיב לגבי אזהרת טומאה, ולכן גרסי "להחלו".

ובישוב שיטת רש"י י"ל דס"ל דאזיל לשיטתו (ואע"פ שידוע שפירוש רש"י על נזיר הוא להריב"ן חתנו ותלמידו, מ"מ אזיל בשיטת רבו) דס"ל בסנהדרין דטעם האיסור הוא משום טומאה, וממילא מדכתיב ולא יחלל אלמא היכא שהוא כבר מחולל מותר לו לצאת אחר המטה משום שאפילו אם יגע במטה אין איסור בכך, וזה כדברינו, דכאשר הוא מחולל ועומד ליכא איסור "ומן המקדש לא יצא".

ובדעת התוס' שמיאנו בזה י"ל דסבירא להו דטעם האזהרה הוא משום אבילות וכנ"ל, או דסבירא להו דאיסור היציאה אחר המטה הוא רק מדרבנן וכדברי הרמב"ן דלקמן, ועיקר קרא הוא לאסור יציאה מן המקדש בשעת עבודה שאינו שייך לטומאה, והך "ולא יחלל" היינו שאם עבד אונן לא חילל.​

 

[גרינפלד]

עכ"פ מכל מה שכתבנו עולה עוד נפק"מ האם גדר האיסור משום טומאה או משום אבילות, דנפק"מ למשוח מלחמה שהוא מוזהר על הטומאה אבל אינו מקריב אונן, דאם טעם האיסור הוא גדר לטומאה שייך גם במשוח מלחמה וכדברי הרמב"ן והמעין החכמה הנ"ל, אבל אם הטעם משום אבילות הרי משוח מלחמה חלה עליו אבילות, והוי בכלל המיעוט של "עליו", וכמו שנתבאר.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויל"ע לפי"ד הרמב"ן דהאיסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, האם נוהג גם במשוח מלחמה, די"ל דלא החמירו אלא בכהן גדול, והנה הרמב"ן עה"ת ויקרא כ"א י"ב כתב ג"כ יסוד זה שכל האיסור לצאת אחר המטה הוא מדרבנן, וכתב וז"ל "הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כענין ויפול יוסף על פני אביו, אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן". והנה מלשונו נראה שאילו כהן הדיוט היה מוזהר על קרובים היו גוזרים אפילו על כהן הדיוט, וא"כ במשוח מלחמה שמוזהר על קרובים, שפיר גזרו.

אמנם בהשגות על סה"מ שם כתב טעמים אחרים למה גזרו דוקא על כהן גדול, וז"ל "שהם גזרו לכהן גדול שלא יצא אחר מטת מתו כלל, שמא יטמא בהיותו נבהל על מתו, ולרום מעלתו ומוראו לא ימנעוהו העומדים לפניו, וגם כי טומאתו היא הפסד גדול שהוא המכפר על כל ישראל", עכ"ל. לפי טעמים אלו הגזירה היא דוקא בכהן גדול, ולא במשוח מלחמה שאין שייך בו הטעמים הנ"ל, ואפילו מדרבנן לא גזרו בו.

ובאמת כן מוכח לכאורה ממה שבנזיר לא מצינו שאסור לו לצאת אחר המטה או לצאת מפתח ביתו, אע"פ שהוא מוזהר על הקרובים. ועי' בספרי נזיר פיסקא כ"ו לא יטמא להם במותם, במותם אינו מטמא אבל עומד הוא בהספד ובשורה, ופירש בספרי דבי רב שם, דאתי למימר דהכא לא גזרו איסור יציאה מן הבית, ונתקשה באמת בטעם הדבר מאי שנא מכה"ג, ולפי"ד הרמב"ן בהשגות הנ"ל, ניחא. אמנם בחשק שלמה סנהדרין יט. הסתפק לפי הרמב"ן שהאיסור הוא מדרבנן, האם נזיר מותר לצאת אחר המטה, ובאמת לפי דבריו בהשגות הנ"ל, גזרו דוקא בכה"ג.

ועי' בפסקי רבינו אביגדור צרפתי בריש פרשת אמור, שהביא בשם רבינו שמחה משפירא, שבאותם הקרובים המבוארים בברייתא מו"ק כ: שהוסיפו אותם לענין אבילות חוץ מן הקרובים שכהן הדיוט מיטמא להם, דהיינו אחיו מאמו ואחותו הבעולה, אף כהן הדיוט אסור לו לצאת אחר המטה משום דילמא אגב מרריה נגע, והיינו דכל החילוק בין כה"ג לכהן הדיוט הוא רק משום שאינו מיטמא לקרובים, אבל באותם הקרובים שכהן הדיוט אינו מטמא להן, גם הוא אסור לצאת אחר המטה, ולכאורה נראה דזה משום דהוי דרבנן, דאי הוי מה"ת הרי הוי איסור מיוחד בכה"ג וככל המצוות היתירות שנתרבו בכה"ג, ועכ"פ לפי"ז פשיטא דמשוח מלחמה אינו יוצא אחר המטה, כיון דאינו מטמא לקרובים, ולא גרע מכהן הדיוט, וזה דלא כהרמב"ן שגזרו רק בכהן גדול מחמת חשיבותו.

ובעיקר הדין של איסור יציאה אחר המטה, הקשה ידידי הרב מרדכי בר שליט"א להשיטות דהאיסור יציאה אחר המטה הוא מדאורייתא, בהא דתנן בנזיר מז. במת מצוה שמצאוהו כהן גדול ונזיר, האם יטמא כהן או יטמא נזיר, ולכאורה למה לא נימא שיטמא נזיר משום שלכהן גדול איכא ג"כ לאו של "ומן המקדש לא יצא" מלבד אזהרת הטומאה עצמה.

ונראה דלק"מ, דודאי כל האיסור הוא רק לצאת אחר המטה של קרובים, ולא מיבעיא להשיטות דהוי מדרבנן דהוא גזירה משום דילמא אגב מרריה נגע, וכמפורש בדברי הרמב"ן הנ"ל דאינו שייך אלא בקרובים, אלא אפילו אם הוי מן התורה, אינו אלא בקרובים, וכן מבואר בהשגות הרמב"ן שם שכתב הטעם הנ"ל דאסרה התורה בכהן גדול משום שהוא מוזהר על הקרובים והחשש הוא רק בקרובים, גם לפי הצד דהוי דאורייתא, עי"ש, ובאמת כן מבואר בדברי רש"י במשנה סנהדרין יח. ד"ה וכשהוא מנחם "בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו", ורצה לומר בזה דבמת שלו לא משכחת לה משום דאינו יוצא אחר המטה וא"כ אינו נמצא בשורה שהיא בחזרה מהקבורה, ועכ"פ מבואר דבמת שאינו שלו שפיר יוצא אחר המטה, וכן מפורש שם בדברי הר"י מלוניל באריכות וז"ל "וכשהוא מנחם אחרים, כלומר בשורה כשחוזרין מלקבור את המת והוא ליוה אותו משום כבוד המת שאינו שלו וליכא למיחש לטומאה שהרי אינו מוטל עליו", עכ"ל.

וכל שכן להראב"ד שהאיסור משום אבילות אין זה שייך אלא בקרובים. וגם מלשון המשנה משמע כן לכאורה "מת לו מת אינו יוצא אחר המטה", (אמנם באמת מלשון זה אין לדייק, דהא קתני כן בסנהדרין גם לגבי מלך, ושם האיסור בכל מת, כדמייתינן מקראי דדוד ואבנר, עי"ש בסוגיא וקצרתי).

ומעתה לא קשה שיעבור כה"ג בתרי לאוין אם נטמא למת מצוה, דהרי כיון שאינו מתו אין לו איסור נוסף בדבר. אמנם מה שיש לדון הוא באופן שהמת מצוה הוא קרובו, דאז באמת איכא תרי לאוין, וי"ל דאה"נ בזה לכו"ע יטמא נזיר ואל יטמא כהן. אכן יש לומר, כיון דכל האיסור אף מן התורה הוא רק הרחקה מן הטומאה, וכמו שמפורש ברמב"ם בסה"מ ד"ולא יחלל" הוא נתינת טעם ל"מן המקדש לא יצא", והיינו כדי שלא יטמא, א"כ היכא דאין איסור בטומאה משום דהוי מת מצוה, אין כאן כלל מעיקרא איסור של "ומן המקדש לא יצא", וק"ל.​